תקציר: מהם הגורמים לשנאה ההיסטורית בין השיעים לסונים? מחלוקת השיעה-סונה נובעת בראש ובראשונה מהמאבק על ירושת הנביא מוחמד, עם מותו בשנת 632 לספירה. בנוסף לסוגיית ההנהגה, קיימים הבדלים תאולוגיים עמוקים ביניהם: הסונים מבססים את אמונתם על המסורת (הסונה) של הנביא, בעוד השיעים מייחסים משקל רב לאימאמים, שהם מנהיגים רוחניים שנחשבים לצאצאים ישירים של עלי וחוסיין, ומהווים סמל לסמכות דתית.

.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על השנאה ההיסטורית שבין השיעים לסונים והשלכותיה. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: איך הפך נתניהו לאייקון נערץ במדינות ערב?

*  *  *

מהם הגורמים לשנאה ההיסטורית בין השיעים לסונים, וכיצד שנאה זו ממשיכה להשפיע על העולם המוסלמי כיום?

שתי סוגיות עיקריות פוערות תהום בין השיעים לסונים:

• האחת היא סוגיית ההנהגה: מחלוקת השיעה-סונה נובעת בראש ובראשונה מהמאבק על ירושת הנביא מוחמד, עם מותו בשנת 632 לספירה. אז, התפצלו המוסלמים לשתי קבוצות שאינן מכירות אחת באמונתה של האחרת: הסונים סברו כי ההנהגה צריכה להיקבע באמצעות בחירה מקרב חברי הקהילה המוסלמית (הח'ליפים הראשונים), בעוד שהשיעים האמינו כי ההנהגה הלגיטימית הייתה צריכה לעבור לקרובי משפחתו של מוחמד, ובעיקר לבן דודו וחתנו, עלי אבן אבי טאלב (הוא קבור במסגד האימם עלי בנג'ף, ראו התמונה למטה):
• השנייה היא ההבדלים תאולוגיים עמוקים בין הסונים והשיעים: הסונים מבססים את אמונתם על המסורת (הסונה) של הנביא, בעוד השיעים מייחסים משקל רב לאימאמים, שהם מנהיגים רוחניים שנחשבים לצאצאים ישירים של עלי וחוסיין, ומהווים סמל לסמכות דתית.

הכיבוש המוסלמי של איראן והתגבשות הקבוצה השיעית

הכיבוש האסלאמי של איראן התרחש במאה ה-7 לספירה. הוא היה חלק מהתפשטות האסלאם ברחבי המזרח התיכון ואיננו קשור ישירות לסוגיות הפיצול בין השיעה והסונה שיגיע מאוחר יותר בקרב כרבלא (ראו בהמשך). הכיבוש בעקבות סדרת קרבות בין האימפריה הסאסאנית הפרסית לבין הח'ליפות הערבית המוסלמית שהוקמה אחרי מות הנביא מוחמד, ושנשלטה אז ע"י שושלת בֵּית אוּמַיָּה הייתה שושלת הח'ליפים הראשונה של האימפריה המוסלמית אחרי תקופת ארבעת ה"ראשידון" ("ישרי הדרך": אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי). היא נקראת על שמו של אומיה בן עבד שמס, מחשובי המנהיגים בעיר מכה לפני האסלאם. הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק מ-661 עד 750, ולאחר מכן שלטו בספרד מ-756 ועד 1031. הקרב שהכריע את הכיבוש היה קרב קאדיסיה בשנת 636 לספירה, שבו ניצחו הכוחות הערביים את הצבא הסאסאני והחלו בתהליך כיבוש איראן. הקרב היה חלק מסדרה של קרבות שבסופם האימפריה הסאסאנית קרסה, והכיבוש נמשך עד לשנת 651, כאשר המלך הסאסאני האחרון, יזדגרד השלישי, נהרג.

הכיבוש עצמו גרם לתהליך איטי של איסלאמיזציה של האימפריה הסאסאנית, אך רוב האיראנים נותרו זורואסטרים לתקופה ארוכה לאחר הכיבוש. רק במאות שלאחר מכן, בעקבות תהליכים חברתיים, פוליטיים ודתיים, רוב תושבי איראן התאסלמו. אחד הגורמים המרכזיים לכך היה ההתעללות האכזרית של הסונים באוכלוסיה האיראנית - שהייתה ברובה זורואסטרית ולא שיעית - במהלך הכיבוש המוסלמי של איראן במאה השביעית. הכיבוש הזה, לא רק שינה את האזור מבחינה פוליטית ודמוגרפית, אלא גם עיצב את היחסים העדתיים בין שיעים לסונים באיראן, עם השלכות שמורגשות עד היום.

לאחר כיבוש איראן על ידי הצבא האומיי, הייתה תחושת דיכוי וזרות עמוקה בקרב האוכלוסייה המקומית. האומיים, שהיו סונים והשתייכו לאליטה הערבית, הפכו את האוכלוסייה האיראנית למיעוט מדוכא. זו הייתה הסיבה שאיראנים רבים התקרבו לשיעה, שהציעה אלטרנטיבה פוליטית ורוחנית לסונים ששלטו עליהם. מכאן, שהפופולריות של השיעה באיראן נבעה לא רק מתיאולוגיה אלא גם מתגובה פוליטית לכיבוש הערבי הסוני. השיעים, שהרגישו קורבנות תחת שלטון הסונים, פיתחו אידיאולוגיה של התנגדות לשלטון המרכזי הסוני. התמיכה בחוסיין אבן עלי, שנחשב לחלל קדוש בקרב השיעים, התחזקה באיראן, ושם אירועים כמו קרב כרבלא קיבלו משמעות מיוחדת של דיכוי והתקוממות כנגד רודנות.

המדיניות של האומיים והעבאסים כללה אפליה ברורה כלפי הלא-ערבים, במיוחד האיראנים. ההשתלטות הערבית התבטאה לא רק בכוח פוליטי אלא גם בניסיון לכפות את התרבות הערבית על האוכלוסייה המקומית. האיראנים הפכו לקבוצה מדוכאת, מה שחיזק עוד יותר את תחושת האיבה כלפי הערבים הסונים ששלטו בהם. בנוסף לכך, במהלך תקופות הכיבוש, הועלתה טענה שנשים איראניות רבות הוכרחו להינשא לערבים, מה שהוסיף לתחושת העלבון הלאומי.

כיבוש האומיי והעבאסי הפך את איראן לקרקע פורייה להתפשטות השיעה. הזדהות השיעים עם דיכוי ותפיסת הקורבנות הפוליטית של השיעה התאימו לתחושות האוכלוסייה המקומית. מסיבה זו, במהלך השנים הפכה איראן למוקד שיעי מרכזי, והשנאה כלפי השלטון הסוני, שהתבסס על הנרטיב של עריצות היסטורית, נותרה חלק מרכזי בזהות השיעית במדינה. האיראנים השיעים פיתחו נרטיב של קורבנות שסובב סביב הדיכוי הסוני. הזיכרון של הכיבוש המוסלמי והאפליה שעדיין נמשכה במהלך התקופות האומיית והעבאסית חיזק את התודעה הקולקטיבית הזו. הטראומות ההיסטוריות מהכיבוש ומההתעללות באיראנים הפכו למרכיב מרכזי בתודעה השיעית והמשיכו להזין את השנאה כלפי הסונים, במיוחד כלפי ההנהגות הסוניות ששלטו במזרח התיכון. אז, התפתח המושג תַּקִייַה (تقیة), שמשמעותו "זהירות", "חשש" או "הסתתרות". התקייה מאפשרת למאמין, הנמצא בסכנת חיים, להעמיד פנים כלפי חוץ ולהסתיר את אמונתו, ולא למלא את מצוות הדת בשעת מצוקה או דחק, אך לשוב ולהציג את אמונתו משחלפה הסכנה.

לסיכום פרק זה, הכיבוש המוסלמי של איראן היה אירוע מכונן שהוביל לא רק לשינוי פוליטי ותרבותי אלא גם ליצירת שנאה בין השיעים לסונים, שהתעמקה עם השנים. החוויה של הדיכוי תחת השלטון האומיי והעבאסי חיזקה את הזדהותם של האיראנים עם השיעה והפכה את הפילוג בין שתי הכתות לעניין עמוק יותר מרק מחלוקת תאולוגית – הוא הפך לעימות פוליטי וזהותי שממשיך להשפיע על הדינמיקה במזרח התיכון עד ימינו.

קרב כרבלא כאירוע מכונן

קרב כרבלא - שהתרחש ב-10 באוקטובר 680 לספירה - כמעט 50 שנה לאחר סיום כיבושה של איראן ע"י המוסלמים - נחשב המפתח לפיצול ולמאבק בין השיעים לסונים בתוך העולם האסלאמי, ולדיכוי ועוול שנעשה לשיעים ע"י הסונה. הקרב נערך בין כוחות הח'ליף האומיי יזיד הראשון, נציג הזרם הסוני, לבין קבוצה קטנה של תומכי חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד ונציג הזרם השיעי. חוסיין וחסידיו התמרדו נגד שלטון יזיד, אותו הם ראו כלא לגיטימי בשל האופי הלא מוסרי והלא צודק של שלטונו. במהלך הקרב, חוסיין נהרג, יחד עם רוב חברי משפחתו ותומכיו, בידי הכוחות האומיים.

המאורע נחשב לציון דרך משמעותי בהיסטוריה השיעית, משום שחוסיין נתפס כמנהיג צודק ומוסרי שהתנגד לעריצות וסירב לקבל את יזיד כשליט. תבוסתו ומותו הטרגיים נתפסו כקורבן שהקריב על מזבח האמת והצדק. בעקבות הקרב, נוצרה בקרב השיעים תודעה של דיכוי וסבל נצחיים, מה שהפך את כרבלא לסמל של עוול ושאיפה לצדק אוניברסלי. הקרב גם הפך למרכיב מרכזי בטקסי האבל השיעיים, במיוחד באירועי העשורא, שבהם השיעים מציינים את הקרבתו של חוסיין ומביעים את נאמנותם לערכיו (ראו התמונה למטה).

השפעות היסטוריות:

• פוליטיקה: הקרב סימן את תחילת ההפרדה הפוליטית והדתית העמוקה בין השיעה לסונה, כאשר השיעים תפסו את השלטון האומיי והח'ליפים הסוניים כדכאניים ובלתי לגיטימיים.
• תיאולוגיה: מותו של חוסיין והפולחן סביבו חיזקו את הרעיון השיעי של המרטיריות, וההכרה בכך שהאימאמים השיעים נרדפים על ידי השלטון הסוני.
• תרבות: כרבלא הפכה לא רק לאירוע היסטורי, אלא למיתוס של מאבק בין טוב ורע, בין דיכוי לחירות, מה שהזין את השנאה בין השיעים לסונים לאורך מאות השנים.

כך, הקרב יצר את ההפרדה בין שיעים לסונים, והוא ממשיך להדהד כגורם מרכזי בתודעה השיעית ומסמל את ההקרבה למען צדק ודחיית דיכוי, וככזה הוא מקור למתחים בין הזרמים עד היום.

מי כופר ומה יקרה באחרית הימים?

הפילוג בין השיעים לסונים אינו רק מחלוקת היסטורית או פוליטית, אלא גם מבוסס על מחלוקות עמוקות בתיאולוגיה האסלאמית, שבמרכזן עומדת השאלה מי הם "המוסלמים האמיתיים." תפיסות הדדיות של הכפירה שיחקו תפקיד מרכזי בעימות זה, כאשר כל צד רואה בצד השני חוטא או כופר. בעיני קיצוניים משני הצדדים, הגאולה המיוחלת באחרית הימים תלויה בהשמדת היריב הדתי, מה שמוסיף ממד אסכטולוגי חמור לשנאה העדתית.

בקרב הסונים הקיצוניים, קיימת אמונה שהשיעים אינם מוסלמים אמיתיים. עבורם, הדגש השיעי על האימאמים, ועל עלי וחוסיין במיוחד, מהווה כפירה בעיקרי האסלאם. חלקם אף משווים את השיעים למינים ככפירה דומה לזו של העמים שקדמו לאסלאם. במקביל, שיעים רדיקליים טוענים כי הסונים סטו מהדרך האמיתית של האסלאם בכך שלא קיבלו את סמכותם של האימאמים, המהווים לדעתם את ההנהגה הלגיטימית של המוסלמים. עבורם, הסונים הם כופרים שהפנו עורף להנהגת האימאמים ולדרך של עלי וחוסיין.

במהלך ההיסטוריה, פסקי הלכה (פתוות) מרחבי העולם המוסלמי אישרו את השנאה והאלימות כלפי הצד השני. סונים קיצוניים, כמו האידיאולוגים של התנועות הסלפיות והווהאביות, הוציאו פתוות המתירות את שפיכות דמם של השיעים, בהסתמך על כך שהם כופרים המסלפים את האמונה האסלאמית. מנגד, גם בקרב השיעים ישנם אנשי דת שהוציאו פתוות התומכות בהשמדת הסונים, בטענה שהם מגנים את הדת האמיתית וממשיכים את העוול ההיסטורי כלפי צאצאיו של הנביא.

אצל קיצוניים משני הצדדים, אחד המוטיבים המרכזיים באמונות על אחרית הימים הוא שהגאולה האמיתית, בין אם באמצעות הופעתו של המהדי השיעי או של המשיח הסוני, תתרחש רק כאשר לא יוותרו כופרים – כלומר, לא יוותר אף אחד מהכת היריבה. עבור השיעים, הופעת המהדי, שנחשב לאימאם הנעלם שעתיד לחזור באחרית הימים, מלווה בהשמדת הסונים והנהגת סדר עולמי בו האסלאם האמיתי שולט. עבור קיצוניים סונים, ההשקפה היא שמטרת הגאולה היא טיהור העולם מכל המאמינים השיעיים, שלפי דעתם חוטאים ומזיקים לאמונה המוסלמית הטהורה.

אלימות אסכטולוגית, של תורת אחרית הימים: ההשפעה של האמונות הללו ניכרת בעימותים אלימים מודרניים, במיוחד כאשר קבוצות קיצוניות סוניות כמו דאע"ש, שחבריה תפסו את השיעים ככופרים, ביצעו מעשי טבח במאמינים שיעיים באזורים כמו עיראק וסוריה. מאידך, מיליציות שיעיות, כמו חיזבאללה, ראו בעצמם מגינים על האסלאם האמיתי והיו מעורבים בעימותים אלימים מול סונים שנחשבו לאויבי הדת.

הפילוסופיה האסכטולוגית של השליטה: מעבר לאלימות, השאיפה ההדדית להשגת גאולה דרך השמדת הכופרים מבססת פילוסופיה של שליטה. עבור רבים מהסונים הקיצוניים, השליטה האסלאמית חייבת להיות מוחלטת, ואינה יכולה להתקיים לצד אמונות סטיות כמו השיעה. מנגד, השיעים, בהמתנה להופעת המהדי, רואים בתקופות ביניים אלה זמן שבו יש לפעול להפצת השיעה והגנה על הקהילה, גם במחיר של מלחמה מול הסונים.

לסיכום, האמונה שכל צד הוא הכופר האמיתי מהווה מרכיב משמעותי בהנצחת השנאה בין השיעים לסונים. השפעת הפסקי הלכה הקיצוניים, בשילוב עם אמונות אסכטולוגיות, הפכה את הפילוג הדתי לפצצה חברתית ופוליטית שמתחדשת בכל עימות. השאיפה לגאולה, שכוללת בעיני קיצוניים את השמדת הצד השני, הופכת את הפילוג האסלאמי לאחת מהשנאות העמוקות והאלימות ביותר בעולם הדתי כיום.

ביטוי לטוטאליות של אי ההכרכה בקיומו של הצד האחר ובזכותו לחיות היא ההערצה שפשתה בקרב קבוצות בעולם הסוני לבנימין נתניהו בעקבות התבוסות הטקטיות שהנחיל צה"ל לחיזבאללה בסוף ספטמבר 2024. משמעותה של ההערצה הזו היא שאפילו ברית עם היהודית - אותם בני חסות שמרדו ושדינם מוות בעינויים - היא מעשה ראוי בדרך להכחדת השיעים... [להרחבה בסוגיה זו, ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: איך הפך נתניהו לאייקון נערץ במדינות ערב?].

סיכום

הפילוג ההיסטורי בין השיעים לסונים הוא יותר ממחלוקת תאולוגית – הוא עיצב את הפוליטיקה, החברה, והתרבות בעולם המוסלמי במשך למעלה מאלף שנים, וההשלכות של הפילוג הזה ממשיכות לעצב את הסכסוכים האזוריים והבינלאומיים במזרח התיכון. על אף המאמצים לסיים את העימותים האלימים, הפערים בין השיעים לסונים נותרו עמוקים ומשפיעים על היבטים שונים של החיים הפוליטיים והחברתיים בעולם המוסלמי כיום.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: איך הפך נתניהו לאייקון נערץ במדינות ערב?.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.