תקציר: הקנאות היא דבקות נחרצת ואובססיבית במטרה, רעיון, או אמונה מסוימת, לעיתים תוך התעלמות מהשלכותיה על החברה או על אנשים אחרים. המושג ההופכי לקנאות הוא סובלנות, שמושגת בעזרת החינוך לתבונה ולפילוסופיה. זהו "האור הטבעי" על פי רנה דקארט. האם נוכל כיום לחדש את הוודאות הזו - המעוגנת במידה רבה באקדמיה - במצבה של האקמיה היום?

שמו לב, התמונות בדף זה קשות לצפייה!

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

קנאות היא דבקות נחרצת ואובססיבית במטרה, רעיון, או אמונה מסוימת, לעיתים תוך התעלמות מהשלכותיה על החברה או על אנשים אחרים. היא מתאפיינת בחוסר סובלנות כלפי דעות מנוגדות ובנכונות לפעול בדרכים קיצוניות להשגת היעד או שמירת האמונה. במקרים רבים, קנאות יכולה להוביל לעימותים אלימים או להדרה של קבוצות הנחשבות לאיום על האידיאולוגיה או המטרה המקודשת בעיני הקנאי. קנאות דתית מכונה היום, כשם הגנאי: 'משיחיות'.

בעולם מורכב, אין רע בלי טוב. החלק הטוב שבקנאות הוא הכוח המניע של התשוקה, והנחישות שהיא מביאה. קנאות יכולה להוביל להתמדה בלתי נלאית ולמיקוד במטרה, גם במצבים קשים ומאתגרים. אנשים קנאים לעיתים קרובות מאמינים בצורה עמוקה בצדקת דרכם, והאמונה הזו יכולה להניע שינויים משמעותיים. במקרים מסוימים, קנאות עזרה להביא לשחרור מעול דיכוי או לאיחוד קבוצה סביב מטרה משותפת. דבקות חזקה במטרות מוסריות, חברתיות או פוליטיות, כשהיא מנותבת בצורה חיובית, יכולה ליצור מהפכות, חידושים או תיקונים חברתיים חשובים.

המושג ההופכי לקנאות הוא סובלנות. סובלנות מתאפיינת בפתיחות לרעיונות, אמונות ודעות מגוונות, גם אם הן מנוגדות לאמונות האישיות. אדם סובלני מכיר בזכותם של אחרים להחזיק בדעות שונות ופועל מתוך כבוד לשונות, מבלי לנסות לכפות את השקפת עולמו או להתייחס לשינוי כיעד עיקרי. בעוד קנאות מתבצרת בעמדה אחת ומתנגדת לגמישות, סובלנות מאפשרת שיח ומקבלת גישות מגוונות, מתוך אמונה בכוחו של פלורליזם ליצירת חברה הרמונית יותר.

ומהי התרופה ליסוד הרע שבקנאות?

וולטר הוא אחד מהוגי הדעות הבולטים של עידן הנאורות (ראו תמונה בתחתית המאמר), אותה תקופה ותנועה אינטלקטואלית שהתפתחה באירופה במאה ה-17 וה-18, ששמה דגש על תבונה, ידע, מדע, וזכויות האדם. הנאורות ראתה בקנאות הדתית סכנה, שמלווה את האנושות במשך מאות שנים. היא קראה להתנערות מאמונות טפלות, קנאות דתית ומוסדות ישנים, ובמקום זאת להאמין בכוחו של האדם להבין ולשפר את העולם באמצעות חשיבה ביקורתית והגיון.

ולטר מציג במאמרו על קנאות שאלה רלוונטית עד היום: "מה תאמר לאדם שטוען כי הוא מציית לאלוהים ולא לבני אדם, ולכן בטוח שמגיע לו גן עדן אם ישסף את גרונך?" והוא מוסיף: "הם דומים לאותו זקן בהרים, מספרים שגרם לטמבלים לטעום מן העונג שבגן העדן, וגם הבטיח להם שתענוגות אלה, הן יהיו לנצח נצחים… בתנאי שילכו ויתנקשו בכל מי שהוא יבחר".

במאה ה-18, כמו כיום, קנאות זו מהווה איום על הסובלנות ועל הביטחון החברתי

אמיל צ'ארטיר (Émile Chartier), המכונה אלן (Alain), כתב בספרו "האלים" ("Les Dieux"; 1934; ראו תמונת כריכה למטה) שהמאפיין של הדת הוא חוסר הסבירות שלה; היא "תרופה של הדמיון לחולי הדמיון". צ'ארטיר רואה באמונה הקנאית מקור לכל תחלואי החברה משום שהיא חסרת סובלנות ונעולה על אמת מוחלטת, עד כדי נכונות להשתמש באלימות נגד מי שאינו שותף לאמונה זו. קנאות, לפי צ'ארטיר, היא התגלמות של דתיות קיצונית, שמוכנה להילחם ואף להרוג בשם אמונתה: "המאפיין של הדת הוא שהיא לא סבירה ולא אמינה; היא תרופה של הדמיון לחולי הדמיון. […] אך, אמונה קנאית זו היא המקור לכל התחלואים האנושיים; כי איננו יכולים להאמין. זה, אנחנו משליכים את עצמנו לתוך זה, אנחנו ננעלים בו, ועד לנקודה קיצונית של טירוף שבו אנחנו מלמדים שזו תמיד דתיות והדת, מעצם משקלה, מדרדרת לאמונות תפלות."

הקנאות היא סכנה שתמיד ארבה לצד ערכים כגון סובלנות ורציונליות, כפי שהדגישו הוגי דעות נוספים בעידן הנאורות. למשל, ה"אינציקלופדיה הגדולה" של דניס דידרו הקדישה לא פחות מ-17 טורים לנושא זה, וולטר עצמו טען כי הקנאות היא אויבת הרציונליות ומפיצה אנרכיה וטירוף.

קנאות קיימת מסתבר, לא רק בדתות, אלא בכל אמונה מיסטית. היה זה הפילוסוף הצרפתי פול ריקר (Paul Ricœur; 2005-1913) שהצביע על הדמיון שביון בין אמונה-בדת לאמונה-בדעה שאינה דתית, אך פועלת ע"פ אותם מנגנונים. הקנאות היא חסרה סובלנות, נלהבת מניצחון אמונתה, חסרה רגישות לכל דבר אחר, מוכנה להשתמש באלימות כדי להמיר את דתם של מתנגדיה, או כדי להשמיד את אלה שאינם שותפים לאמונתה.

'קנאות' הייתה מושג מפתח ב'אנציקלופדיה הגדולה' של הפילוסוף הצרפתי דניס דידרו מהמאה ה- 18. דידרו - דמות רבת השפעה בתקופת ההשכלה - אגד יחד אוסף מהפכני בן 35 כרכים של רעיונות ההשכלה על מדע, פוליטיקה, דת וכלכלה. באנציקלופדיה הזו הרקדיש דידרו ל'קנאות' לא פחות משבעה עשר טורים.

הקנאות הזו הובילה למלחמות הדת בצרפת, שנמשכו מ-1562 עד 1598: לשורה של התנגשויות בין קתולים לבין הוגנוטים (הפרוטסטנטים הצרפתים), שכללו מלחמות אזרחים ומבצעים צבאיים. מלבד המאבק הדתי, היוו מלחמות אלה מאבק על השלטון בין בית גיז הקתולי לבין בית בורבון שתמך בהוגנוטים.

ביצירותיו מתאר ולטיר את הקנאות כ"רודן האכזרי ביותר של אימפריית הצללים" ומתייחס אליה כאל מפלצת המבקשת להטביע את החברה באפלה. דת, אמר וולטייר, "הופכת בקלות לרעל במוחות נגועים... אנשים אלו משוכנעים שרוח הקודש החודרת אליהם היא מעל החוק…". מה שוולטייר מדגיש יותר מכל, כמאפיינים של התנהגות קנאית, הוא הטירוף שלה והאנרכיה שהיא יוצרת, כמפלצת המגיחה מהחושך, ואדישה לזוועות שהיא מייצרת בעשן השחור של השרפות: "עיניהם בערו, איבריהם רעדו, הזעם עיוות את פניהם, והם היו הורגים כל מי שסתר אותם." משמע, זעם וחוסר היגיון הם, עבור הפילוסוף שלנו, הן תכונות ספציפיות לקנאות. ה"הנריאדה" (אפוס בעשרה שירים מאת "וולטייר", שנכתב לכבוד מלך צרפת הנרי הרביעי, ואשר תובע לסובלנות) שלו כרוך במאבק אפי בין הסובלנות לקנאות. ע"פ ולטיר, קנאות היא "הרודן האכזר ביותר של אימפריית הצללים… ילדה הלא טבעי של הדתיות".

וולטר הציב את הסובלנות כנגד הקנאות

אחד הפתרונות לקנאות שוולטר מציע, הוא חינוך לתבונה ולפילוסופיה. הוא מציג את התבונה כפרדיגמה, המתנגדת לטירוף הפנאטיות, ומאמין כי רק האמונה המוארת על ידי התבונה הפילוסופית יכולה להילחם בקנאות. לדעתו, "התבונה מכבה את האש שהקנאות מציתה". הוא מדגיש שהתבונה היא הנשק היחיד שיכול להילחם בקנאות, ושהרוח הפילוסופית מעניקה לנשמה שלווה ואיזון מול הטירוף. רק אמונה מוארת על ידי התבונה יכולה להילחם במופרעים. "בלעדיה" - הוא כותב - "יהיו לנו שניים או שלוש מלחמות דת במאה… הקנאות מציתה מחלוקת והפילוסופיה מכבה אותה". "הרוח הפילוסופית", התבונה, היא המסוגלת להילחם ב"זעם התופת" וב"שיגעון האנשים", כי הפילוסופיה "היא "להעניק"מעניקה לנשמה את שלוותה".

הוגים כמו רנה דקארט והרמב"ם ראו בתבונה כלי לחינוך נגד אמונות טפלות. דקארט התייחס לתבונה כ"אור טבעי" שמסוגל להנחות את האדם ולהוציא אותו מהחשכה של הבורות. הרמב"ם, ב"מורה נבוכים", ראה את האור הטבעי והאלוקי כמשלימים זה את זה: המדע והתבונה מובילים להבנת העולם הפיזי, בעוד שהאור האלוקי מעניק הקשר רוחני ומוסרי.

הפילוסופיה של הרנסנס, במיוחד עם השיבה לערכי ההומניזם והעיסוק בתבונה האנושית, מציגה את עצמה ככלי המכריע במאבק נגד קנאות דתית ואפלה. הנאורות קוראת לחנך את האדם לפעול לפי תבונה רציונלית, ולצאת ממעגל האמונות הטפלות.

להחזיר את הדגש על התבונה והנאורות

בעידן בו הקנאות ממשיכה להוות איום ממשי, נראה כי יש צורך להחזיר את הדגש על התבונה והנאורות, שמציעים פתרון למאבק המתמשך בין אמונה רציונלית לקנאות הרסנית. הם וההומניזם של הרנסנס מציגים את עצמם כאור המתגבר על החושך, השקיפות שגוברת על האטימות, הטוב שגובר על הרוע...

לא במקרה נראה שסיבת עידן הנאורות - "האור הטבעי" על פי "רנה דקארט" - היא התרופה האמיתית לקנאות. היא נחשבת על ידי הנאורות כמכשיר המכריע להתגבר על האפלוליות, כנשק לחימה נגד האפלה והאמונות הטפלות, בשם 'אמונה באדם' ובידע שהוא מייצר. אבל, האם נוכל לחדש את הוודאות הזו - המעוגנת במידה רבה באקדמיה - במצבה של האקמיה היום?

הרמב"ם, ב"מורה נבוכים", ראה את האור הטבעי והאור האלוקי כמשלימים זה את זה. האור הטבעי מאפשר לנו להבין את העולם הפיזי באמצעות המדע והחושים, בעוד שהאור האלוקי מביא חוכמה והארה רוחנית שמאפשרים לנו להבין את המשמעות העמוקה יותר של הקיום. הוא טען שהשימוש בשני סוגי האור יחדיו מאפשר לאדם להגיע לתובנות עמוקות יותר על העולם ועל מקומו בו. כך, המדע והפילוסופיה יכולים להוביל אותנו להבנה טובה יותר של הבריאה, בעוד שהאמונה והחוכמה האלוקית מעניקים לנו את ההקשר הרוחני והערכי.

כך גם עם "דקארט". התבונה - "האור הטבעי הזה", השותף הראוי של האור האלוהי - הוא שמחלץ אותנו מבורות ומאמונות טפלות. על ידי חשיבה עצמיית על פי עקרונות האמונה והתבונה יוכל האדם להשתחרר מהסטיות של מאות השנים האחרונות.

[לאוסף המאמרים על משיח ומשיחיות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על משיח ומשיחיות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), משיח ומשיחיות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/11/19.