תקציר: תהיתם, מדוע המחאה נלחמת בבנימין נתניהו כשחיילים ישראלים מקריבים את חייהם במלחמה נגד האויב מבחוץ? תכירו את תפיסת 'האויב מבית' שגובשה ע"י הבולשביקים בברית המועצות, ואומצה ע"י ה- WOKE המערבי: האויב מבית - שעומד בדרכך לשלטון או מסכן את שלטונך - תמיד מסוכן ובעייתי יותר!

"אפשר להבדיל בין ימין לשמאל לפי השאלה הזאת: ממי אתה מפחד יותר, מהערבים או מהיהודים?" (עירית לינור)

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על תפיסת 'האויב מבית' של השמאל והמחאה. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: אוסף כרזות על הפער שבין האויב מבית לאויב שמחוץ

*  *  *

חשתם פליאה, כיצד הקרב שמנהלת המחאה נגד בנימין נתניהו ניטש במלוא עוצמתו, גם במהלך המלחמה נגד איראן, כשחיילים ישראלים מקריבים את חייהם במלחמה נגד האויב מבחוץ? תכירו את תפיסת 'האויב מבית' שגובשה ע"י הבולשביקים בברית המועצות, ואומצה ע"י ה- WOKE המערבי: האויב מבית - שעומד בדרכך לשלטון או מסכן את שלטונך - תמיד מסוכן ובעייתי יותר!

במהלך המהפכה הבולשביקית ולאחריה, היה ברור שהאיום המרכזי על שליטת המפלגה לא הגיע דווקא מאויבים חיצוניים, אלא מתוך העם עצמו, מתוך המפלגה ואף בתוך ההנהגה. תהליך זה הוביל לטיפוח תפיסה שהאויב המסוכן ביותר הוא "האויב מבית", אותו אויב שיש לגלות, לחשוף ולהשמיד.

בכרזה למטה: מהפכה (בולשביקית) גם אצלנו: עברי לידר בטקס הזיכרון ה'לאומי' ב- 7 באוקטובר 2024:

והיה לנו גם את איש התקשורת אביעד גליקמן, שהגדיר את "האויב מבפנים":

תפיסה זו אומצה על ידי ה-WOKE - בישראל ובמערב כולו - במובן המטאפורי והחברתי, והוא משתמש באותן טקטיקות של דה-לגיטימציה פנימית, שליטה אידיאולוגית והשתקה חברתית.

התיאוריה של "האויב מבית": לנין וסטלין

נחזור לדמויות מפתח כמו ולדימיר לנין ויוסף סטלין, שהשתמשו בתפיסה זו על מנת לבסס את שלטונם. לנין, בתחילת דרכו, זיהה סכנות פוטנציאליות בתוך המפלגה והמעמד העובד, כאשר הסתמכותו על עקרונות המאבק המעמדי הובילה להפרדה ברורה בין "הנאמן למהפכה" ל"מתנגד".

אולם אצל סטלין, תפיסת "האויב מבית" הגיעה לשיאים קיצוניים יותר. בתקופת הטיהורים הגדולים (1937-1938), סטלין ביצע מסעות טיהור רחבי היקף בתוך המפלגה, הצבא והביורוקרטיה הממשלתית, כשהוא מחשיד רבים בבגידה ובחתרנות. הדגש היה על כך שהאויבים המסוכנים ביותר הם אלו שמעמידים פנים שהם תומכים במשטר, אך למעשה פועלים נגדו מבפנים.

המאבק באויב הפנימי לא היה רק כלי פוליטי לשימור כוחו של השלטון אלא גם דרך לשלוט בחברה הסובייטית כולה. "האויב מבית" שימש להטלת משמעת והפחדה בחברה. עידוד אזרחים לדווח על שכנים, עמיתים לעבודה ואף בני משפחה תרם לפיתוח של תרבות חשדנות ופרנויה.

תוך כדי כך, התפתחה תרבות של "מלחמת כיתות" תמידית, אשר לא פסקה גם כאשר המהפכה המעמדית לכאורה הסתיימה עם עליית השלטון הסובייטי. המערכת הסובייטית הגדירה תמיד אויב חדש, גם כאשר אויבים חיצוניים היו במידה רבה לא רלוונטיים או לא משמעותיים.

המנגנונים העיקריים לניהול המאבק נגד האויב הפנימי היו הגופים המודיעיניים, כמו ה-נ.ק.ו.ד (NKVD), והמשטרה החשאית, שאחראים לביצוע מעקבים, מעצרים והוצאות להורג. גם מערכת המשפט שימשה ככלי פוליטי, כאשר משפטים ציבוריים הציגו את הבוגדים והאויבים, במטרה להרתיע ולחזק את שלטון המפלגה (ראו פרק נפרד בהמשך).

פרשת "משפטי מוסקבה" (1936-1938) מהווה דוגמה בולטת לכך: קויימו ובויימו משפטי ראווה, בהם נידונו למוות בכירים במפלגה הקומוניסטית, אשר הואשמו בהאשמות מגוחכות לכאורה, ששירתו את מטרות המשטר.

האידיאולוגיה של "האויב מבית" אפשרה לשלטון הסובייטי לשלוט בחברה באמצעות "הפרד ומשול" ולהגביר את הפחד והניכור בין אזרחי המדינה. אפילו בתקופות של רגיעה יחסית, המשיך המשטר לעורר את החשש מקונספירציות פנימיות. מצב זה מנע כל אפשרות לגיבוש התנגדות אפקטיבית לשלטון, שכן כל ניסיון להתנגד הוקע מיידית כבגידה.

תפיסות 'טובות' כדאי לאמץ

תנועת ה-WOKE שהוקמה על יסודות ליניניסטיים-אנרכיסטיים, אימצה את המנגנונים הרטוריים והחברתיים שהופעלו על ידי הבולשביקים, וניתן לזהות בה פרקטיקות דומות של דה-לגיטימציה פנימית, יצירת אקלים של חשדנות, והפעלת מנגנוני דיכוי תרבותיים כלפי קבוצות בתוך החברה עצמה.

1. יצירת אויבים פנימיים: מנגנוני דה-לגיטימציה: בדומה לגישה הבולשביקית, תנועת ה-WOKE מקדמת לעיתים רטוריקה המכוונת נגד "האויבים מבית"—אותם יחידים או קבוצות הנתפסים כחלק מהמבנה המדכא או כמי שאינם עומדים בקריטריונים של התקינות הפוליטית. בעוד שבסובייטים האויבים היו בעלי כוח פוליטי או אידיאולוגי שהתנגדו למהפכה, ב-WOKE מדובר בעיקר באנשים הנתפסים כמי שאינם מתיישרים עם עקרונות חברתיים כמו שוויון גזעי, מגדרי וזהותי, וכתוצאה מכך הם מודרים או מוחרמים. המושג של "ביטול תרבות" (cancel culture) משמש דוגמה ברורה לכך. כפי שבולשביקים זיהו את "האויבים הפנימיים" לצורך חיסול התנגדות פנימית, ה-WOKE נוקט לעיתים בגישה דומה כלפי מי שמפר את הנורמות החברתיות שהיא מקדמת, ולעיתים עושה שימוש בהוקעה פומבית ובאמצעי הרחקה חברתית וכלכלית.

2. נאמנות אידיאולוגית ואכיפת משמעת: בדומה לתביעה לנאמנות אידיאולוגית מוחלטת במשטרים בולשביקיים, ה-WOKE דורש ממוסדות, ארגונים ואנשים פרטיים להצהיר על תמיכה מלאה בערכי ה-WOKE, כמו אנטי-גזענות, שוויון מגדרי, ותמיכה בקהילות מודרות. הכשל להתיישר עם ערכים אלה, או אף ביטוי דעה שסוטה מהנורמה המקובלת, עלול להוביל לעימותים, הרחקות ואפילו לאבדן פרנסה.

3. הפרדה והוקעה בתוך החברה: כפי שבולשביקים הפעילו את עיקרון "הפרד ומשול" על ידי יצירת קבוצות מנוגדות בתוך החברה, תנועת ה-WOKE מעצימה שסעים בתוך הקבוצות החברתיות עצמן. לדוגמה, בתוך הקהילות האקדמיות או הארגונים הציבוריים, קיימת לפעמים הבחנה בין אלה שנחשבים "מתקדמים" לעומת אלה שעדיין מחזיקים ב"גישות מיושנות". הבחנה זו יכולה ליצור תרבות של חשדנות ו"משמרות נאמנות", בדומה לתהליכים שחוו משטרים טוטליטריים כמו ברית המועצות.

4. הפחדה ושימור הכוח: כלים חברתיים לעיצוב התנהגות: בתנועה הבולשביקית, הפחדה פומבית ושימוש בטיהורים היו דרכים מרכזיות לשימור כוח. כיום, אחד הכלים שמזוהים עם תנועת ה-WOKE הוא ההפחדה החברתית - החשש של אנשים מלהביע דעה שעלולה להתפרש כמנוגדת לרוח ה-WOKE, מחשש להוקעה ציבורית או אף לאבדן מעמד אישי ומקצועי. אמנם לא מדובר באלימות פיזית כמו תחת המשטר הבולשביקי, אך ההשפעה של פעולות כמו ביטול או השתקה ברשתות החברתיות, אובדן משרות והוקעות פומביות יוצרת אקלים של צנזורה עצמית.

גם בישראל...

קל לזהות את קווי דמיון בין תנועות חברתיות מודרניות בישראל לבין הדינמיקות של דה-לגיטימציה ורדיפה פנימית שנראו במשטרים טוטליטריים. ניתן להבחין בשימוש בטקטיקות חברתיות ופוליטיות של ה-WOKE, המבוססות על הגישה הבולשביקית:

1. דה-לגיטימציה של קבוצות פנימיות: בקרב תנועת המחאה בולטת הנטייה לזיהוי קבוצות מסוימות בתוך החברה כ"בעיה" או כאיום. לדוגמה, אפשר לראות כי בויכוחים הציבוריים סביב הרפורמה המשפטית בישראל, המחנות הפוליטיים השונים נוטים לעיתים לדחות לגמרי את עמדות היריבים שלהם, תוך הצגתן כבגידה בעקרונות הדמוקרטיה או פגיעה בערכים הבסיסיים של המדינה. זה בולט במיוחד כאשר אחד הצדדים במחאה מכנה את היריב הפוליטי שלו "אויב הדמוקרטיה" או "בוגד". כשמדובר בביקורת על הממשלה, לדוגמה, ישנה נטייה לסמן קבוצות פוליטיות כמו המתנחלים, חרדים, או תומכי נתניהו כמי שפועלים בניגוד לערכים הדמוקרטיים.

2. תרבות הביטול: "Cancel Culture" והחרמות בחברה הישראלית: כפי שתנועות WOKE בעולם המערבי פיתחו את תרבות הביטול, גם בישראל נראית מגמה דומה של השתקת קולות שאינם עומדים בקנה אחד עם האג'נדה של המחאה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בניסיונות להחרים אמנים, אנשי ציבור או מותגים שתומכים בעמדה פוליטית שנויה במחלוקת, כמו למשל החרמת עסקים שנחשבים כתומכי הרפורמה המשפטית או ניסיונות לבטל הופעות של אמנים המחזיקים בעמדות ימניות. ביטויים של תרבות הביטול בישראל דומות מאוד לעקרון ה"אויב מבית" מההיגיון הבולשביקי, שבו ישנו ניסיון להרחיק ולהוקיע קבוצות או יחידים בתוך החברה בשל הסטייה שלהם מהקו האידיאולוגי המקובל על קבוצה דומיננטית.

4. הפעלת מנגנוני לחץ פנימיים: בדומה להיגיון הבולשביקי של הפעלת מנגנונים פנימיים להבטחת צייתנות אידיאולוגית, גם בישראל ניתן לזהות מגמות שבהן תנועות מחאה מנסות ללחוץ על גופים ומוסדות ציבוריים להתיישר עם עמדות המחאה. תופעה זו ניכרת במיוחד בתביעות מהמגזר העסקי והאקדמיה לקחת צד במחאות הציבוריות. בעלי עסקים ומוסדות אקדמיים, שברגיל שואפים להישאר ניטרליים, מופעלים עליהם לחצים חיצוניים להתייצב לצד אחד, ולעיתים הם נענשים בצורות כלכליות או תדמיתיות אם לא יעשו זאת.

5. התפקיד של התקשורת והציבוריות בעיצוב נרטיב ה"אויב מבית": תקשורת הליבה בישראל ממלאת לעיתים תפקיד קריטי בעיצוב הנרטיב של "האויב מבית". סיקור מתוח של נושאים שנויים במחלוקת - כגון הרפורמה המשפטית או סוגיות ביטחוניות - לעיתים יוצר מציאות שבה קבוצות שלמות בחברה נתפסות כאויבות של רעיון מסוים. כלי התקשורת משמשים לא רק כמתווכי מידע אלא גם כיוצרים של דעת קהל שנוטה לעיתים לפשט סוגיות מורכבות לתפיסה דיכוטומית של "אנחנו מול הם."

השימוש במנגנונים חשאיים כגופים פוליטיים

כבר ציינתי כי המנגנונים העיקריים לניהול המאבק נגד האויב הפנימי בברית המועצות היו הגופים המודיעיניים, כמו ה-נ.ק.ו.ד (NKVD), והמשטרה החשאית, שאחראים לביצוע מעקבים, מעצרים והוצאות להורג. גם מערכת המשפט שימשה ככלי פוליטי, כאשר משפטים ציבוריים הציגו את הבוגדים והאויבים, במטרה להרתיע ולחזק את שלטון המפלגה.

ה- WOKE והמחאה הישראלית בעקבותיו, אימצו את עיקרון השימוש במנגנונים חשאיים כגופים פוליטיים ככלי לשמירה על שליטה פנימית, וכדי לנהל מאבק פנימי נגד "אויבים מבית". הקונפליקט מתמקד, בין היתר, בטענות לגבי פוליטיזציה של גופי הביטחון והמודיעין, כמו ה-FBI וה-CIA בארה"ב או השב"כ בישראל, ושימושם במנופים נגד קבוצות פוליטיות פנימיות.

השימוש בארגוני מודיעין בתקופת אובמה: במהלך ממשל אובמה, נשמעו טענות מצד גורמים רפובליקניים לפיהן הממשל עשה שימוש בארגוני מודיעין לצרכים פוליטיים. דוגמה בולטת היא חקירת המעורבות הרוסית בבחירות 2016, בה ה-FBI ואנשי מודיעין אחרים חקרו קשרים אפשריים בין אנשי קמפיין טראמפ לבין גורמים רוסיים. תומכי טראמפ טענו כי החקירה הייתה בעלת מניע פוליטי והוצגה כחלק ממאמץ לערער את הלגיטימיות של ניצחון טראמפ. בין הטענות המרכזיות של מתנגדי הממשל הייתה הפעלת תוכנות מעקב אחר אנשי הקמפיין, תוך ניצול תקנות פנימיות והפעלת מערכת המשפט כדי להשיג אישורים משפטיים למעקב. תומכי אובמה הכחישו כי מדובר במהלכים פוליטיים וטענו כי מדובר היה בצעדים לגיטימיים לשמירה על ביטחון לאומי.

השב"כ והמאבק הפנימי בישראל: גם בישראל, הטענות כלפי השב"כ מתמקדות בפוליטיזציה של הארגון ובשימוש בו להחלשת קבוצות מסוימות בתוך החברה הישראלית. המתנחלים, שמזוהים לעיתים עם הימין הפוליטי ועם עמדות נוקשות יותר כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מרגישים לעיתים כי השב"כ פועל נגדם. ביקורת נשמעת לעיתים קרובות על כך שהשב"כ מכוון את כוחותיו לא רק לשמירה על הביטחון מול גורמים פלסטינים או גורמי חוץ אחרים, אלא גם לניטור ולמעקב אחר פעילים מקרב המתנחלים, בעיקר אלו המזוהים עם הימין הקיצוני. לפי טענות אלה, השב"כ נוקט בגישות לעומתיות כלפי אוכלוסיות שמוגדרות כ"קיצוניות" פוליטית, כולל המתנחלים, ואף עוקב אחריהם ומבצע מעצרים מנהליים במקרים בהם יש חשד לפעילות טרור יהודי. ישנו מתח רב בין קהילות המתנחלים לשב"כ, במיוחד לאחר מעשים כמו "תג מחיר" שנגרמו על ידי פעילים יהודים קיצוניים.

הקשר בין המחאה לבין השב"כ: המחאות האחרונות בישראל, במיוחד סביב הרפורמה המשפטית, העלו חששות כי גופי המדינה, כולל השב"כ, עשויים לשמש ככלי פוליטי בניהול המאבק הפנימי. למרות שאין עדויות חותכות לשיתוף פעולה ישיר בין המחאה לבין השב"כ, טענות עולות מצד גורמים בימין כי ארגונים ממשלתיים, כולל השב"כ, עשויים לסייע לשימור הסדר הציבורי באופן שמדכא קבוצות אופוזיציה כמו המתנחלים.

למשל, במהלך ההפגנות הגדולות שהתעוררו נגד הרפורמה המשפטית, יש שהביעו חשש שהמשטרה והשב"כ פועלים לטובת המחנה הפרוגרסיבי, וכי גופים אלה עשויים להפעיל כוח לא פרופורציונלי או לנקוט בפעולות שמחזקות את צד אחד של המפה הפוליטית.

מערכת המשפט ככלי פוליטי: מערכת המשפט בישראל גם היא מהווה כלי מרכזי במאבק הפנימי. הרפורמה המשפטית המוצעת, שבמרכזה צמצום סמכויות בית המשפט העליון והגברת כוח הרשות המבצעת, נתפסת בעיני רבים ככלי למאבק פוליטי פנימי. מבקרי הרפורמה טוענים כי השימוש במערכת המשפט למטרות פוליטיות עלול להחליש את הדמוקרטיה ולפגוע באיזונים והבלמים, בעוד שתומכיה רואים בה אמצעי לשחרור הרשות המבצעת מאחיזת "אליטות" משפטיות הנתפסות כנגועות בשיקולים פוליטיים.

[להרחבה בסוגיה זו ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מערכת אכיפת החוק ככלי שליטה פוליטי במדינות המערב]

סיכום

תפיסת "האויב מבית" הייתה לאחד הכלים המרכזיים של המשטר הסובייטי לביסוס כוחו ולהבטחת הישרדותו הפוליטית. על ידי יצירת אויב פנימי תמידי, השלטון יצר הצדקה להמשך הפעלת מנגנוני דיכוי ואכיפה בתוך המדינה, ובכך גם הבטיח את הפחדתם של אזרחיו ושליטתם בהם. רעיון זה שימש את השלטון לא רק להיאבק ביריביו הפוליטיים, אלא גם לשמר תרבות של חשדנות פנימית ולבסס את ההגמוניה שלו על החברה הסובייטית.

תפיסת "האויב מבית" אומצה על ידי ה-WOKE במובן המטאפורי והחברתי. בדיוק כפי שהבולשביקים השתמשו בה לגיבוש הכוח ולמניעת התנגדות, גם ה-WOKE משתמש באותן טקטיקות של דה-לגיטימציה פנימית, שליטה אידיאולוגית והשתקה חברתית.

במחאה הישראלית, במיוחד סביב סוגיות שנוגעות לרפורמה המשפטית, חלוקת המשאבים בחברה ודיונים על דמוקרטיה, ניתן לזהות השפעות של גישת "האויב מבית". ההבדל העיקרי טמון בכך שההקשר, לפחות לכאורה, הוא דמוקרטי ולא טוטליטרי, אך הדינמיקות של דה-לגיטימציה פנימית, השתקה חברתית ויצירת אקלים של חשדנות קיימות גם כאן.

הטענה כי השב"כ, מערכות המשפט, והגופים המודיעיניים משמשים למטרות פוליטיות מעוררת חששות לגבי ניצול כוחם של גופים אלו לשם קידום אג'נדות פנימיות. אף שמבקרים רואים זאת כהמשכיות של גישות טוטליטריות דוגמת ברית המועצות, אחרים טוענים כי מדובר במהלך לגיטימי שנועד לשמור על הסדר הציבורי והדמוקרטי.

הפודקאסט של גדי טאוב: החרדה שמניעה את הקפלניסטים. שומר סף #268

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים העוסקים בתורת הפעלה / 'דוקטרינה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' - ה'דיפ סטייט', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מערכת אכיפת החוק ככלי שליטה פוליטי במדינות המערב.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• אוסף המאמרים העוסקים בתורת הפעלה / 'דוקטרינה'.
• אוסף המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' - ה'דיפ סטייט'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2024), מערכת אכיפת החוק ככלי שליטה פוליטי במדינות המערב, ייצור ידע, 20/8/24.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על דוקטרינה – תורת הפעלה – באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 24/9/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), 'דיפ סטייט' – 'מדינת עומק' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 22/4/19.