תקציר: מלחמות בין אומות אינן רק מאבקים צבאיים, פוליטיים וכלכליים, אלא גם ביטויים של מאבקים תרבותיים עמוקים, שבהם אומה אחת מנסה לכפות את תרבותה, ערכיה, דתה ותפיסת עולמה על אומה אחרת. דוגמאות יש בשפע: מאלכסנדר מוקדון דרך נפוליאון והאימפריה העותומנית, ועד האסלאם הרדיקלי... רק תרבות אחת היא שונה - היהודית. האם זו הסיבה שמתנכלים לה?
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.
זהו מאמר ראשון מתוך שניים על הרעיון הגורס כי מלחמות הן תמיד מלחמות תרבות ודת. למאמר האחר:
* * *
במהלך קמפיין הכיבושים שלו באירופה, נפוליאון נכנס לווינה בשנת 1805 ככובש, אך לא כרודן טיפוסי. הוא פנה לאצילים המקומיים והכריז: "באתי לשחרר אתכם מעריצותם של ההבסבורגים, להעניק לכם חירות ושוויון." העם, שברובו ציפה לפולש כובש, נדהם לשמוע מילים של חופש מצד אדם שעמד בראש אחת האימפריות החזקות בהיסטוריה.
ואכן, האימפריה הנפוליאונית ראתה את עצמה כנושאת את ערכי החירות והשוויון תחת הדגל המהפכני. אפילו אנחנו זכינו לטעום מעט מהערכים הללו, כאשר בחג החירות היהודי הוא חג הפסח תקנ"ט, לפני 220 שנה, ב-20 באפריל 1799, פורסמה בצרפת בעיתון "מוניטר" הצהרתו של נפוליאון בונפארט, הקוראת ליהודים לקום ולדרוש חזרה את פלסטינה, השייכת להם בשם אותם ערכים [הרחבה בסוגיה זו ראו במאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: למה הצהרת בלפור כן, והצהרת נפוליאון לא?]
מפגש נוסף, והפעם קשה ואכזרי - עם העובדה שמלחמות הן תמיד מלחמות תרבות ודת - היה טבח ה- 7 באוקטובר 2023, שהזכיר לנו בדרך הקשה את מה שידעו האבות המייסדים היטב, ושיורשיהם ניסו להסתיר מעינינו: הסכסוך היהודי-ערבי הוא בראש ובראשונה סכסוך דתי, ולא טריטוריאלי-נדל"ני. לכן, "אין חריש עמוק בלי נשק" [להרחבה ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: זה לא סכסוך נדל"ן על טריטוריה. זו מלחמת דת טמבל!].
זה לא צריך להפליא
כאשר אנו חושבים על מלחמות, האסוציאציות הראשוניות הן של מאבקי כוחות, טריטוריה ומשאבים. אולם, בעומק המאבקים הללו קיימת תופעה תרבותית עמוקה יותר: מאבקי זהות, ערכים, דתות ותפיסת עולם. מלחמות תרבות מתרחשות כאשר אומה או קבוצה מנסות להשליט את תרבותה על אוכלוסיות אחרות, מתוך הנחה כי דרך חייהן היא הראויה, ועל האחרים לאמץ אותה. זהו מאבק על משמעות, על דרכי חיים ועל נרטיבים.
דוגמאות למלחמות כאלה בין עמים יש בשפע: אלכסנדר מוקדון, נפוליאון, האימפריה העותומנית, האסלאם הרדיקלי... כיוון שעמים מורכבים מקבוצות שונות, נמצא מלחמות כאלה גם בתוך עמים. דוגמאות כאלה הן מאבקה של המחאה בתוך ישראל ולחלופין, מאבקם של המהגרים להגמוניה במדינות הקולטות שלהם במערב.
מלחמת תרבות כהיבט בלתי נפרד של כיבושים
אחת הדוגמאות הקלאסיות למלחמות תרבות היא המלחמות האימפריאליסטיות של העידן המודרני. עמים אירופאים כמו הבריטים, הצרפתים והספרדים לא רק כבשו טריטוריות, אלא גם ניסו להפיץ את תרבותם. התפיסה האירופית של "משא הכובש" התבססה על רעיון שאומות מתקדמות מוסרית וטכנולוגית צריכות לכפות את תרבותן על עמים "נחותים". כך נוצרו מערכות חינוך קולוניאליות שביקשו למחוק שפות, אמונות ודרכי חיים מקומיות, מתוך מטרה להטמיע את תרבות המערב.
דוגמה נוספת היא האימפריה הרומית, שהייתה דוגמה מוקדמת לניסיון לאחד תרבויות שונות תחת סמכות אחת. הרומאים הביאו עימם את המשפט הרומי, המבנים החברתיים והדת הרומית לאזורים שכבשו. עם זאת, הם גם גילו גמישות מסוימת כשאימצו אלמנטים מקומיים לתוך תרבותם, מה שהפך את המלחמה התרבותית לנזילה יותר.
דת ככוח תרבותי במלחמות
אחד ממנועי התרבות המרכזיים ביותר במלחמות הוא הדת. במסעות הצלב, לדוגמה, לא מדובר היה רק בכיבוש טריטוריות קדושות, אלא גם בכפייה דתית על עמים מוסלמים ויהודים. החיילים הנוצריים לא רק שאפו לכבוש את אדמת ירושלים, אלא גם לשנות את הדרך שבה האוכלוסייה המקומית חיה ופולחת.
האסלאם עצמו ניהל מלחמות תרבותיות כחלק מהתפשטותו, כשהמוסלמים הראשונים כבשו את פרס, צפון אפריקה וספרד. במקרים אלו, הדת לא רק שימשה כעילה למלחמה, אלא גם ככלי לכפיית מערכת ערכים על עמים אחרים, שלעיתים נאלצו להתאסלם כדי להבטיח את הישרדותם הכלכלית והחברתית.
היום מנהל האסלאם מלחמות דת ותרבות - שמובילים המהגרים במדינות המערב הקולטות - ודומה שהניצחון לאורך זמן הוא שלו. אחד הסמנים לכך הוא למשל תופעת ההתאסלמות רחבת הממדים של נוצרים, המסתפחים לאסלאם [למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: התאסלמות המונית היא השלב הבא של השת"פ הפרוגרסיבי מוסלמי, לחצו כאן].
מלחמות תרבות מודרניות
במאה ה-20 וה-21, למרות שחלק ניכר מהעולם עזב את המודל של כיבוש קולוניאלי ישיר, מלחמות התרבות לא פסקו. ניתן לראות זאת בבירור במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. לצד המאבק האידיאולוגי הפוליטי, היה כאן מאבק תרבותי מובהק – קפיטליזם וליברליזם מערביים מול קומוניזם וסוציאליזם. כל אחת מהמעצמות ניסתה להפיץ את ערכיה דרך מדיניות חוץ, בריתות ופעולות צבאיות עקיפות.
גם לאחר התפרקות ברית המועצות, ניתן לראות ביטויים מודרניים למאבקי תרבות באימפריה האמריקאית. ארצות הברית הפכה להיות המעצמה הדומיננטית בעולם, והפיצה את ערכי הדמוקרטיה, השוק החופשי והזכויות האישיות דרך כלים תרבותיים כמו הוליווד, אך גם באמצעות כוח צבאי במקומות כמו עיראק ואפגניסטן.
לצד הכלים הצבאיים, השימוש בתרבות ככלי במלחמות הפך למשמעותי יותר ככל שהתקדמה ההיסטוריה. השפה, החינוך והמדיה החלו לשמש ככלים לכיבוש והשפעה תרבותית. התרבות הגלובלית המערבית, שהתפשטה בעזרת כלים אלו, מתמודדת היום עם התנגדות מצד עמים וקבוצות שמסרבים לאבד את תרבותם.
מלחמות תרבות פנימיות
מלחמות תרבות אינן מוגבלות רק למאבקים בין אומות, אלא גם מתרחשות בתוך חברות עצמן. לדוגמה, בארצות הברית של ימינו קיימות מלחמות תרבות בין חלקים מהאוכלוסייה הליברלית והשמרנית, כאשר כל קבוצה מנסה להשליט את ערכיה על השנייה דרך המדיה, הפוליטיקה והמשפט.
ישראל היא דוגמה בולטת נוספת למאבק תרבותי פנימי, בין האוכלוסייה החילונית והדתית, בין אשכנזים למזרחים, ובין מערכות ערכים שונות שמנסות כל אחת להשליט את תרבותה על האחרת, מתוך תחושת צדק ואיום על הזהות האישית והקבוצתית.
רק תרבות אחת היא שונה - התרבות היהודית. היא אינה מסיונרית ורק מערימה קשיים על אלה שמנסים להסתפח אליה. האם זו הסיבה שמתנכלים לה, לאורך השנים?
בעוד שתרבויות ודתות רבות לאורך ההיסטוריה חיפשו להרחיב את השפעתן ולגייס מאמינים חדשים, היהדות באופן מסורתי נרתעה מפעילות מיסיונרית אקטיבית ואף העמידה דרישות מחמירות למבקשים להתגייר.
האם ייחוד זה הוא הסיבה להתנכלויות כלפי היהודים לאורך ההיסטוריה? השאלה מורכבת, אך ניתן לטעון כי חוסר הרצון להתפשט מיסיונרית עשוי להיות חלק מהמנגנון שתרם להיבדלותו של העם היהודי לאורך השנים. היבדלות זו, שהייתה לעיתים כפויה ולעיתים רצונית, הובילה להתפתחות תפיסות זרות כלפי היהודים כקבוצה "נפרדת" או "שונה" בתוך החברה הכללית. תפיסות אלה עמדו בבסיסן של דעות קדומות אנטישמיות ותרמו לרדיפות ולהתנכלויות לאורך ההיסטוריה.
במשך תקופות רבות, דווקא העובדה שהיהודים שמרו על זהותם הלאומית והדתית - מבלי לנסות להרחיב אותה מעבר לגבולות קהילתם - גרמה לאי הבנה וחשדנות מצד עמים אחרים. בעולם שבו דתות כמו הנצרות והאסלאם הפכו למעצמות רוחניות וגיאופוליטיות באמצעות התפשטות המונית, היהודים נראו כעם שמתבדל ואינו מעוניין להיטמע בתרבויות אחרות או לשתף את רעיונותיו הדתיים בצורה אקטיבית עם עמים אחרים.
הבדל זה הפך את היהודים ליעד נוח עבור התקפות והאשמות. כאשר דתות אחרות ראו בגדולתה של התרבות או הדת שלהן דרך להפצת רעיונות שיביאו לשלום או לשליטה עולמית, היהודים שימשו כ"זר" בתוך כל מסגרת חברתית שבה חיו. חוסר העניין של היהדות במיסיונריות יצר את התחושה שהקהילות היהודיות, למרות השפעתן הרבה במסחר, בפוליטיקה ובתרבות, שומרות סוד או עמדות מוסתרות.
לצד זה, היו תקופות בהיסטוריה שבהן הנוצרים והמוסלמים חשו מאוימים על ידי היהודים, לא רק כקבוצה דתית נבדלת אלא גם כקבוצה המשגשגת כלכלית ותרבותית למרות היעדר הרצון לכפות את ערכיה. הדבר יצר לעיתים קרובות קנאה ותחושות אנטגוניזם. בנוסף, חוקים נוקשים למבקשים להתגייר אכן הובילו להקטנת הקשר בין היהודים לבין עמים אחרים, מה שהגביר את תחושת הזרות והניכור.
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
- הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
- מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: זה לא סכסוך נדל"ן על טריטוריה. זו מלחמת דת טמבל!
- מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: התאסלמות המונית היא השלב הבא של השת"פ הפרוגרסיבי מוסלמי.
Pingback: פנחס יחזקאלי: זה לא סכסוך נדל"ן על טריטוריה. זו מלחמת דת טמבל! | ייצור ידע