תקציר: השלטת 'דיכאון קולקטיבי' היא כלי פוליטי בולשביקי מוכר, שאומץ בשגגה ע"י המחאה, ונאכף בדקדקנות בערוצי הליבה. זו כמובן הסיבה לכך שהימין מכנה אותם 'ערוצי תבהלה'. אלא שהכלי הזה אפקטיבי מאוד עבור שלטון טוטליטארי מכהן, אבל לא עבור תנועת מחאה, שעלולה לגלות מאוחר מידי שזוהי חרב פיפיות עבורה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

לאחר חיסולו של חסן נסראללה ב- 27 בספטמבר 2024, טיפס הרייטינג של תכנית 'הפטריוטים' בערוץ 14 ועבר את 10 אחוזי הצפייה, יומיים ברציפות. מדוע?

שיטוט מהיר באותם ימים בערוצים שהימין מכנה 'ערוצי התבהלה' לימד שהשמחה שאחזה בעם ישראל הייתה רחוקה מלהשתקף בהם (ראו את התמונה שבראש המאמר). הם נותרו פאסימים וקודרים, מתעטפים באבל החטופים. השמחה הפנימית והאבל המוקרן על המסך יוצרים דיסוננס קוגניטיבי שנפתר אצל חלק מהאנשים בהעברת ערוץ.

הכלי הזה של השלטת דיכאון קולקטיבי הוא כלי פוליטי בולשביקי שאומץ ע"י הפרוגרסיביים בארצות הברית וגם ע"י המחאה שלנו. פה, ונאכף בדקדקנות בערוצי הליבה. זו כמובן הסיבה לכך שהימין מכנה אותם 'ערוצי תבהלה'. אלא שהכלי הזה אפקטיבי מאוד עבור שלטון טוטליטארי מכהן, לא עבור תנועת מחאה, שעלולה לגלות מאוחר מידי שזוהי חרב פיפיות עבורה.

'הבאסה כנשק פוליטי'

ב- 1 באוקטובר 2024 פרסם יונתן סורוצקין מאמר מצוין ב'ישראל היום', תחת השם 'הבאסה כנשק פוליטי'. הוא מתאר סצינה - שארעה בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, במוצאי שבת לאחר חיסול חסן נסראללה - שבה שלף עמית סגל בקבוק ערק והוא ובן כספית שתו לחיים. "אחד הפאנליסטים התנדב להיות כבאי ומשבית שמחות ומייד צעק: 'מה עם תושבי הצפון'. בן כספית התעשת מיד ואמר שהוא "שותה להשבת החטופים" כדי להרחיק עצמו מהשמחה וחלילה שלא יתוייג כמשת"פ של עמית סגל" (סורוצקין, 2024).

"וזה כמובן לא עזר לו. אודי וולטמן, רכז ארצי בארגון השמאל הקיצוני 'עומדים ביחד' הגיש תלונה שוועדת האתיקה של הרשות השנייה נגד בן כספית ועמית סגל. לשמוח דקה על לכתו של אחד הבכירים שבאוייבנו, רוצח המונים, שמותו הביא לפרץ גילויי שמחה ברחבי העולם, היא סיבה לתלונה לוועדת האתיקה, לא פחות" (סורוצקין, 2024).

סורוצקין גם מביא דוגמה בהקשר זה מארצות הברית: "כאשר חוסל אל בגדדי תחת משטר טראמפ, תקשורת הליבה לעגה לטראמפ ולצורה שבה דווח על החיסול. לימין אסור לשמחו, ובשמאל חובה ללעוג לימין" (סורוצקין, 2024).

ניתן להבין מדוע ההומור והצחוק איימו על הבולשביקים

הומור, במיוחד כזה המכוון כלפי השלטון או האידיאולוגיה הרשמית, נתפס כמעשה חתרני מכיוון שהוא מניח עולם אלטרנטיבי שבו הדברים הנאמרים או הנעשים על ידי השלטון אינם מובנים מאליהם. בברית המועצות, הומור פוליטי היה מלווה בסיכון רב: בדיחות על סטלין, המדינה הסובייטית או המפלגה הקומוניסטית יכלו להוביל למאסר ואף לגרוע מכך. למעשה, היו אף מקרים בהם נחשפו רשתות של מספרי בדיחות אשר נעצרו ונענשו באשמת פגיעה במורל הלאומי.

שלטון טוטליטרי מבקש להציג את עצמו כנעלה, כצודק וכנחוץ, ולכן, כל קריצה של הומור פוליטי מאיימת על התמונה המושלמת שהשלטון רוצה להקרין. הצחוק, במיוחד כאשר הוא נובע מתובנה אירונית או ביקורתית, חושף את הסתירות הפנימיות של המערכת הפוליטית. בברית המועצות, עם התפתחות התרבות הלא-רשמית (ה-"סאמיזדאט"), הומור הפך לאחת מהצורות המרכזיות בהן האוכלוסייה השמיעה ביקורת חבויה, מה שהוביל לדיכוי נוסף של תרבות זו.

כותב סורוצקין: ניסיון לאסור צחוק ושמחה ולהלעיג את השמחים, והשימוש ב'באסה' כנבוט אנטי ימני והשימוש בהומור כהוכחה לבוגדנות קיים בשמאל משחר השמאל. כל בדיחה על סטאלין או על המפלגה הקומוניסטית הייתה מובילה לעשר שנות מאסר בגולאג באשמת בוגדנות. המהפכה הבולשביקית אסרה גילויי שמחה או הומור. עד כדי כך הם פחדו מההומור" (סורוצקין, 2024).

את מקום ההומור והשמחה מחליפים הבוז והלעג למתנגדים פוליטיים

בברית המועצות תחת המשטר הטוטאליטרי, השימוש בבוז ובלעג כתחליף לשמחה והומור כלי שימש אפקטיבי לדיכוי רגשות חיוביים ולקידום סדר חברתי נוקשה, כדרך לשמור על שליטה פסיכולוגית ותרבותית באוכלוסייה. תוך דיכוי האפשרות לצחוק חתרני ולביטויי שמחה פרטיים, המשטר הצליח להפוך את הלעג והבוז לאמצעים לשליטה פסיכולוגית, שהיו חלק בלתי נפרד ממערכת הדיכוי. ההומור, שנתפס ככלי חתרני המסכן את הסדר הקיים, דוכא, ואילו הלעג והבוז אומצו כתחליפים שיטתיים, במטרה לחזק את האידיאולוגיה השלטת ולשמור על המשטר.

דוגמאות מרכזיות לשימוש בלעג ובוז כתחליף להומור ושמחה:

1. הלעג כלפי "האויבים הפנימיים" והמתנגדים: המשטר הסובייטי יצר תעמולה שכוונה כלפי מי שנתפסו כ"אויבי העם" או כאלו שפעלו נגד השלטון. במקרים רבים, אלו היו מתנגדים פוליטיים, אנשי אקדמיה שלא הסכימו עם הדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית, וחקלאים שסירבו להשתתף בקולקטיביזציה. במסגרת התעמולה, אנשים אלו הוצגו כלוזרים מושפלים, דרך קריקטורות ואמצעים תקשורתיים אחרים. מטרת הלעג הייתה לייצר בוז ציבורי כלפיהם ולהבטיח את בידודם החברתי. הבוז הזה שימש את המשטר להקטין כל ביקורת פוליטית או רעיונית שהופיעה מתוך החברה.
2. השימוש בלעג בתעמולה נגד המערב: המערב הוצג באופן קבוע כחברה דקדנטית ומושחתת, תוך שימוש בלעג כלפי התרבות, הכלכלה והפוליטיקה המערביים. הקריקטורות בעיתונות הסובייטית הדגישו את ה"פגמים" שבשלטון הקפיטליסטי דרך בוז כלפי פוליטיקאים מערביים ותושבים מן השורה. דמותו של ה"אימפריאליסט המערבי" צוירה תמיד באופן מוקצן, כדי לשעשע את הציבור הסובייטי, אך גם לחזק את תחושת העליונות המוסרית של השלטון הקומוניסטי. שימוש זה בלעג כתחליף להומור שימש לשימור הנאמנות של הציבור למערכת.
3. הבוז כלפי התנהגות פרטית שחרגה מהנורמות של המשטר: בברית המועצות, כל התנהגות שלא התאימה לאידיאולוגיה הקומוניסטית ולאמות המידה הסובייטיות נתפסה כסטייה מהנורמה. למשל, הומור על חשבון המפלגה, ביטויי שמחה פרטיים שאינם קשורים לחגיגות הממלכתיות או חיים פרטיים שלא תאמו את ערכי הקולקטיביזם - כל אלו זכו לבוז פומבי. אנשים שהתנהגו "באופן לא קומוניסטי" הושפלו ולעיתים הפכו למטרה ללעג במסגרת חברתית או באמצעי התקשורת, מה שיצר לחץ פסיכולוגי על הפרט להתאים את עצמו לנורמות השלטון.
4. הלעג כלפי אינטלקטואלים ומנהיגי תרבות לא נאמנים: בברית המועצות, תרבות ואומנות שהתרחקו מהקו הרשמי נחשבו למסוכנות. יוצרים ואינטלקטואלים שלא צייתו לאידיאולוגיה המפלגתית זכו לבוז פומבי ולהלעגה. הם הוצגו כחסרי חשיבות, כחיים בבועה אקדמית מנותקת מהעם וכמי שאינם תורמים לחברה הסובייטית. הלעג הזה שימש ככלי להקטנת חשיבותם ולהפחתת האיום שראו בהם השלטונות.
5. הלעג בקולחוזים ובמפעלים: בתקופת הקולקטיביזציה והפיתוח התעשייתי, מי שלא עמד במטרות הייצור או לא תרם מספיק לתוכנית החומש, זכה לבוז ולהשפלה פומבית. בפגישות פומביות שנערכו בקולחוזים או במפעלים, נהגו להעמיד את אותם עובדים ללעג בפני עמיתיהם, במטרה לשפר את התפוקה ולשמור על המשמעת. כלי זה, במקום להוביל לשמחה ואחדות, השתמש בבוז כאמצעי שליטה יעיל.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני. הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי, לחצו כאן]

דיכאון ואכזבה, בוז ולעג קולקטיביים ככלי פוליטי

הומור וצחוק הם לא רק ביטויים של הקלה ושחרור חברתי אלא גם סכנות פוטנציאליות לסדר השלטוני. במציאות פוליטית בה שליטה מוחלטת בתודעת הציבור היא הכרח, ראה השלטון בהומור כלי חתרני שיכול לערער את תשתיות האידיאולוגיה הרשמית ולקרוא תיגר על המשטר. כתוצאה מכך, אחד הכלים המרכזיים של משטרים אלו היה לעצב תחושת דיכאון קולקטיבי ואכזבה כדי להקהות את יכולת ההתנגדות הרגשית של האוכלוסייה, תוך דיכוי מכוון של ביטויים קלילים כמו צחוק.

אחת הדרכים בהן משטרים טוטליטריים מנסים להיאבק בחתרנות היא עיצוב מצב של דיכאון קולקטיבי. דיכאון זה אינו רק תוצאה של תנאים כלכליים וחברתיים קשים, אלא גם כלי מכוון שנועד ליצור תחושת חוסר אונים והשלמה. האוכלוסייה מתחנכת להאמין שאין טעם להתנגד למערכת, כי בכל מקרה לא ניתן לשנות אותה. באופן פרדוקסלי, תחושת דיכאון ואכזבה כללית זו מקלה על השלטון לדכא כל סימן של אופטימיות או שמחה קולקטיבית, מתוך הבנה שהומור עשוי להיות אמצעי לעורר מחדש את התקווה וההתנגדות. יצירת דיכאון קולקטיבי מחזקת את תפיסת המציאות המדכאת ומשמרת את השליטה הרגשית של השלטון על העם. בברית המועצות, הדבר התבטא במדיניות של חינוך אידיאולוגי ובתעמולה אשר חיזקה את תחושת המאבק הבלתי נגמר מול כוחות עוינים חיצוניים ופנימיים.

בנוסף לדיכאון, אכזבה מהשלטון או מהעתיד יכולה לשמש כמנגנון משלים לשליטה רגשית. כאשר הציבור מאבד את אמונתו בכך שהשלטון יכול לשפר את חייו, הוא נעשה פחות רגיש לניסיונות שינוי ומוותר על ניסיונותיו להשפיע. האכזבה, בניגוד לתסכול המוביל למרד, עשויה להוביל להשלמה כואבת שמצדיקה את מעמדו של המשטר.

הכלי הזה אומץ גם ע"י ה- WOKE המערבי ובתוכו, המחאה שלנו

כותב יונתן סורוצקין : "עם חיסול נסראללה, הוחלט במועצת השמאל שאסור לחייך, אבל מותר לצחוק על תמונה לא מחמיאה של שרה נתניהו נרטבת בגשם בניו יורק... לעג לדמות או ללבוש של אשה היה אמור להיות טאבו בחברה מנומסת או פרוגרסיבית. "כל אשה היא יפה", אלא אם כן כמובן, מדובר באשה ימנית, ואז אפשר ללעוג לדמותה, למבנה פניה, להבעותיה או ללבושה. לקובי ניב מותר להתלונן על חצאיות ארוכות של חיילות דתיות בצבא, ככי הן לא חושפות מספיק רגל לטעמו, ול'ארץ נהדרת מותר ללעוג לכיסוי ראש של נשים דתיות, אבל לאיש הימין אסור לצחוק או לחייך, מותר לו רק להתבייש אל מול הלעג... (סורוצקין, 2024).

רק שהמחאה איננה בשלטון, זו עדיין אינה דיקטטורה

וכשהיא מנסה לעצב או לטפח תחושת דיכאון קולקטיבי, תוך דיכוי רגשות חיוביים בצד השני, היא פוגעת באינטרסים שלה עצמה במספר מובנים:

1. דיכוי רגשות חיוביים מערער את החיבור לרחוב: המחאה, במיוחד כשהיא עוסקת בנושאים שנויים במחלוקת, זקוקה לתמיכה ציבורית רחבה כדי להצליח. כאשר היא מקדמת דיכאון קולקטיבי ומתעלמת מצחוק ושמחה, היא עשויה להתנתק מהציבור הרחב שלא בהכרח שותף לאותה תחושת דיכאון. רגשות חיוביים כמו תקווה, שמחה ואופטימיות הם רגשות שמחברים אנשים ומייצרים תחושת סולידריות, ולא תחושת ייאוש. אם המחאה מתמקדת רק בכאב וביאוש, היא עלולה לשדר מסר מדכא לציבור הרחב, שיימנע מלהצטרף אליה. היא עשויה לאבד קהלים פוטנציאליים שמחפשים פתרון ושינוי, ולא רק הבעת תסכול.

2. יצירת נרטיב של ניכור ושנאה: הימנעות מביטויים חיוביים ודיכוי השמחה של צדדים יריבים, כמו אנשי ימין, עלולה להחריף את הפילוג בחברה. ניסיון להכתיב את מה שמותר להרגיש ומה אסור עלול להתפרש כניסיון לשלוט ברגשות ולא רק בדעות. התוצאה עלולה להיות ניכור ושנאה בין המחנה המחאה ובין חלקים מהציבור, ובכך לחזק את תחושת האיבה בין הצדדים במקום למצוא מכנה משותף לפתרון. בנוסף, דיכוי שמחה בקרב יריבים פוליטיים עלול לחזק אצלם את הנרטיב שהם נרדפים או מושתקים, מה שמוביל דווקא להקצנה שלהם ולאיחוד שורותיהם.

3. אובדן היכולת להציע תקווה לעתיד: מחאות אפקטיביות נבנות סביב רעיון של שינוי ותקווה לעתיד טוב יותר. כאשר מחאה מתמקדת בעיקר בתסכול ובדיכאון, היא עלולה להיראות כמי שאין לה חזון ברור לעתיד חיובי, אלא רק ביקורת על ההווה. היכולת להציע אלטרנטיבה של תקווה, אופטימיות ושמחה עשויה להיות חיונית לשכנוע הציבור הרחב שמחוץ למחנה המחאה. באופן הזה, דיכוי ביטויי שמחה עשוי לייצר רושם של מחאה שמונעת רק מרגש שלילי, מבלי להציע פתרון מעשי או עתיד אופטימי, מה שמחליש את כוחה לטווח הארוך.

4. צחוק והומור יכולים להיות כלי חזק במחאות פוליטיות. בדיקטטורות, ההומור משמש כדרך חתרנית לבקר את השלטון מבלי להשתמש באלימות. הומור מציע כוח רך, שמצליח לחבר בין קבוצות וליצור סולידריות. אם המחאה הישראלית אוסרת ביטויי צחוק ושמחה, היא מחמיצה את ההזדמנות להשתמש בכלי זה לחיזוק המסר שלה.

כותב יונתן סורוצקין : "הבעיה עם השימוש בבאסה כנשק זה שהוא לא עובד. במסע הבחירות של 1984 לעגו לרונלד רייגן על היותו שחקן הוליוודי מזדקן. לשאלה בעימות אודות גילו, הוא ענה: "אני מסרב לעשות שימוש בגילו הצעיר והחוסר הניסיון של יריבי". כולם צחקו. רייגן ניצח בפער הכי גדול בהיסטוריה... עם ההומור המשובח שלו הוא הצליח להבקיע את מסך הבאסה של יריבו, ולבסוף גם את ממלכת הבאסה והרשע בברית המועצות. גם במאבקים פוליטיים, גם במלחמות, ההומור תמיד ינצח את הבאסה והלעג? זו הסיבה שמפחדים ממנו כל כך!" (סורוצקין, 2024).

סיכום

המשטרים הטוטליטריים בברית המועצות ומקומות אחרים הכירו בכוחו של ההומור ככלי חתרני המסוגל לערער את סדרי השלטון. על ידי דיכוי השמחה והומור, הם הצליחו לעצב מציאות שבה דיכאון קולקטיבי ואכזבה הפכו לכלים פוליטיים חזקים לשליטה. הדיכוי הרגשי הזה חיזק את אחיזת השלטון באוכלוסייה ומנע כל אפשרות להתנגדות או שינוי, תוך עיוות התפיסה הציבורית לגבי מציאות החיים.

אם המחאה הישראלית אכן משתמשת בדיכאון קולקטיבי ככלי שליטה ומדכאת צחוק ושמחה בקרב אנשי ימין, היא עשויה לפגוע באינטרסים שלה. נרטיבים של דיכוי רגשות חיוביים יכולים להרחיק קהלים פוטנציאליים, להעמיק את הפילוג בחברה ולהחליש את המסר שלה, שאמור להציע חזון חיובי של שינוי. מחאה שמצליחה לייצר תחושת תקווה משותפת עשויה להיות אפקטיבית יותר ממחאה שמדגישה רק את תחושת הייאוש.

נספח מדף הטוויטר של ינון מגל: הדיכאון ככלי מחאה

כרזה הלועגת לשימוש בדיכאון הקולקטיבי ככלי מחאה...

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבת המושג 'אפקטיביות'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• אוסף המאמרים על ההיבטים השונים של מטרה.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני. הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי.
• הרחבת המושג: 'סדר'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'חתרנות – לגרור מדינה יריבה לכאוס'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• יונתן סורוצקין (2024), הבאסה כנשק פוליטי, ישראל היום, 1/10/24, ע' 27.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני. הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי, ייצור ידע, 7/7/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), סדר, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), חתרנות – לגרור מדינה יריבה לכאוס…, ייצור ידע, 26/7/14.