תקציר: פרשת וזאת הברכה, היא ברכתו האחרונה של משה קודם מותו, וקודם כניסת בני ישראל לארץ כנען. על ברכתו של משה אומר הזוהר כי היא נבדלת מברכתו של יעקב, היות ומשה בירך את העם מכוחה של ספירת תפארת, ואילו יעקב בירך את בניו מכוחה של ספירת מלכות. לעניין מותו של משה, הזוהר קובע כי משה לא מת, והעובדה שכך כתוב בפסוקי הפרשה, מוסברת שמשה נעלם מעיני העם, ומבחינה זאת הוא חשוב כמת, אולם אדם שהגיע להשגה גבוהה ועליונה לא יתכן שימות מוות רגיל, וההשוואה לאליהו הנביא ולעלייתו השמיימה מתבקשת.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת וזאת הברכה, בפרק ל"ג, עוסקת בברכת משה לבני ישראל. בברכה זו אנו מוצאים שלושה חלקים עיקריים: א – פתיחה – תהילתו של ה', פסוקים: ב' – ה'. ב – הברכות לשבטים – פסוקים: ו – כ"ה. ג – סיום – תהילתו של ה' כמושיע עמו, פסוקים: כ"ו – כ"ט^[1].

חלק מחוקרי המקרא בני זמננו, טענו כי הברכה איננה אחידה, והיא מורכבת למעשה משני חלקים שזמן כתיבתם שונה. הטיעון שלהם מתבסס בעיקר על התוכן. כך למשל, בפרקנו בפסוק ד נאמר:" תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב", כלומר – מדובר כאן על משה כמנחיל התורה לישראל בלשון עבר, ואילו בפסוק כ"א נאמר:" וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" – כלומר, הפסוק מדבר בשבחו של שבט גד משום שבתחום נחלתו מצוי קברו של משה, אך לא מדבר כלל אודות הנחלת התורה לשבטי ישראל.

משום כך ומעוד סיבות נוספות, היו חוקרים שטענו כאמור, כי ברכת משה מורכבת משתי יצירות שונות. האחת – המבוא והסיום, שהן המנון לפועל ה' בהיסטוריה האנושית בכלל ובעיקר בעם ישראל, והשנייה – ברכות משה לשבטים. לפי דעה מחקרית זו, המחבר המקראי כלל בברכת משה, את המסגרת של פועל ה' עם אמרות שונות אודות שבטי ישראל. בנוסף, לפי השקפה זו, זמן חיבורה של ברכת משה מתאחר, לפחות לזמן פילוג הממלכה המאוחדת, בה נותק שבט יהודה מכלל שבטי ישראל, קרי – תקופת המלכים יואש^[2] או ירבעם השני^[3].

ברם, המסקנות המחקריות על שני חלקים שונים בברכת משה, ועל זמן חיבורה המאוחר, אינן הכרחיות כלל ועיקר. כאשר מתבוננים במבנה של ברכת משה, קשה להניח כי המחבר היה משאיר מעבר פתאומי בין המבוא לברכות לבין ברכות הסיום של משה. ואם בכל זאת ראה מחבר מאוחר את המעברים החדים בברכת משה, הרי יש להניח שכך קיבלה כמקשה אחת. גם התיאור הקוטבי של מצב שבטי יהודה ובית יוסף, יכול בהחלט להתאים למצבים שונים מהתקופה הקדם מלוכנית, ולא חייבים להניח כי המדובר בתקופת זמן שונות, המחייבות את איחור כתיבתה של ברכת משה. אשר על כן, ניתן לקבל את סברת המחקר המסורתית, הטוענת כי ברכת משה הינה יצירה ספרותית קדומה ואחידה.

בין ברכת משה למבוא של שירת דבורה^[4] קיימים קווי דמיון מעניינים. המבוא של שירת דבורה, אף הוא הוא המנון לפועל ה' ומתאר את ההתגלות שלו לבני ישראל משעיר ומסיני:" יְהוָה בְּצֵאתְךָ  מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ  רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ 
מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה זֶה  סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.^[5]" בפרקנו אנו מוצאים את המקבילה הבאה:" וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ.^[6]" לאחר מכן עוברת שירת דבורה לסקירת שבטי ישראל, כולל דברי שבח של אותם השבטים שהתגייסו למלחמת ה', וכנגד כך, דברי גנאי לאותם שבטים שבחרו להימנע ולא ליטול חלק במלחמה זו.

השירה מסתיימת בהבעת שמחה על אובדן אויבי ישראל:" כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ"^[7], בדומה לסיום של פרקנו:" אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ"^[8]. 

יש בברכת משה קווי דמיון גם לברכת יעקב לבניו, לפני מותו, הכוללת את המאפיינים השונים של השבטי ישראל, בדרך של ברכה או קללה^[9]. שלושת השירות הללו, מלמדות על דפוס של אמירות של דברי שבח לצד אמרות גנאי, במסגרת כלל שבטי ישראל, במסגרת של ניצחון צבאי כמו בשירת דבורה, או בשל הסתלקותם המתוכננת של יעקב ומשה.

הזוהר מפרש את פרשת וזאת הברכה במספר מקומות, ואנו נביא טעימות מפרשנותו. הפרשנות הראשונה לקוחה מפרשת ויחי, בספר בראשית, ועוסקת בברכתו של משה והשוואתה לברכת יעקב לבניו, כדלקמן:" אמר ר' שמעון וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, בוא וראה יעקב כאשר נסתלק(נאסף אל עמיו) השכינה עמדה עליו(ספירת מלכות), ביקש לברך לשמעון וללוי ולא היה יכול מפני פחד השכינה, אמר(יעקב) איך אעשה הרי שניהם מצד הדין (ספירת גבורה/דין) הם באים(וספירת מלכות נמוכה וחלשה מהם) אלא אניחם לאדון הבית(הכוונה למשה שהוא ניבא ואמר דבריו מכוחה של ספירת תפארת, והיא אשר מנהיגה את ספירת מלכות)... בוא וראה מה כתוב(בפרשתנו) וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, אדון הבית ואדון השכינה(כי כאמור הוא מדבר מכוחה של ספירת תפארת)... ועל כן ברך משה למי שחפץ ולא היה מפחד... ואין מי שימחה בידו... ולכך יעקב אף על פי שהיה נאחז בעץ החיים(ספירת מלכות), לא היה אדון הבית אלא(שלט רק) למטה ומשה הוא(שלט מכוח ספירת תפארת) למעלה, לפיכך הניחם(יעקב) לאבי הבית(שמשה יברכם)"^[10].

הקטע האמור מבדל בין ברכת יעקב ומשה, יעקב שרצה לברך את שמעון ולוי, נמנע מלעשות זאת, היות והם היו כנגד ספירת גבורה/ דין, ויעקב שרצה לברכם מכוח ספירת מלכות, נמנע הדבר בידו, בגלל מעמדה ה"נחות" של ספירת מלכות מול ספירת דין. אשר על כן, הוא השאיר את גמר המלאכה למשה רבינו, שניבא ואמר את דברי ה' מכוח ספירת תפארת. יש לדקדק כאן ולומר, שלמרות שיעקב עצמו הוא כנגד ספירת תפארת, הממצה והמאזנת בין ספירות חסד ודין, הרי שאת ברכתו לבניו הוא אמר מכוחה של ספירת מלכות שהייתה למראשותיו, כמאמר חז"ל:" הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממיטתו של חולה, שנאמר, ה' יסעדנו על ערש דווי"^[11].

הזוהר מפרש בפרשת בלק, בספר במדבר, את עניין מתן תורה ואת הקביעה שהתורה שייכת בלעדית רק לעם ישראל, על פי פסוקי פרשתנו, כדלקמן:"... בשעה שביקש הקב"ה לתת התורה לישראל הלך והזמין להם לבני עשיו ולא רצו לקבלה, שנאמר(בתחילת פרשתנו) הופיע מהר פארן, כיוון שלא רצו חזר אצל ישראל... ויש לשאול, הקב"ה כאשר הלך לשעיר(לתת להם את התורה) לאיזה נביא שלהם נתגלה... אפשר תאמר נגלה לכולם(לעמי המזרח הקדום הכוונה), לא נמצא כזה(נביא או נביאים שיוכלו לתת את התורה לעמם), מלבד ישראל(שניתנה להם תורה) על ידי משה.. (בגין העובדה) שאמרו בני שעיר שאין(הם) חפצים לקבלה(את התורה), מזה הוסיף לישראל אהבה והארה יתרה כראוי"^[12], ובהמשך הדברים הללו הזוהר מביא דין ודברים בין הקב"ה לסמאל, המייצג את כוחות הסטרא אחרא, האם הוא רוצה לקבל את התורה, להלן תשובתו:" ... אם אתה תיתן לי אותה כל ממשלתי תתבטל, שהרי ממשלות שלי(סטרא אחרא) על רציחה הן... אם כן הכל יתבטל מהעולם ומלחמות לא תהיינה... אמנם אם טוב לפניך, הנה עם בני יעקב להם ראויה תורתך... (ולמה עניין הקב"ה את העמים האחרים בתורה) כך הקב"ה הוא רופא חכם, ידע שאם יתן התורה לישראל טרם יודיע להם(לאומות העולם, ולסמאל) ,יהיו(אומות העולם) רודפים בכל יום את ישראל בגללה ויהרגו אותם מקנאה, אבל הודיע להם(לאומות העולם)... ובשביל זה ירשו ישראל התורה בלי ערעור של קנאה ובלי קטרוג כלל...".

פרשנותו של הזוהר כאן, איננה קבלית במובהק, והיא מבוססת רובה ככולה על דברי חז"ל, שכבר תיארו את הריטואל של החיזור של הקב"ה בנתינת התורה לאומות העולם וסירובם. המקור המפורט ביותר נמצא בפסיקתא: "בתחילה הלך לו אצל בני עשו, אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתוב בה? אמר להם לא תרצח, אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב שנאמר על חרבך תחיה, אין אנו יכולים לקבל את התורה. אחר כך הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתוב בה? אמר להם לא תנאף, אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף כמו שנאמר ותהרינה שתי בנות לוט מאביהן, אין אנו יכולים לקבל את התורה. אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתוב בה? אמר להם לא תגנוב, אמרו לו כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל כמו שנאמר והוא יהיה פרא אדם וידו בכל יד כל בו, אין אנו יכולים לקבל את התורה. ואחר כך בא לו אצל ישראל אמרו לו נעשה ונשמע"^[13]. 

הזוהר מסביר את תופעת נענוע הגוף בשעת לימוד התורה, על פי פסוק מפרשתנו, כדלקמן:" מימינו אש דת למו, ר' אבא שאל לר' שמעון, מה זה שכל אומות העולם אין עושים נענוע בגופם אלא ישראל לבדם, שכאשר לומדים תורה מתנענעים כאן וכאן... ואין יכולים לעמוד על מעמדם... (השיב ר' שמעון) בדבר הזה ניכרות הנשמות הקדושות של ישראל... נשמות ישראל נגזרו מתוך מנורה קדושה המאירה(המנורה בקבלה היא כנגד שבע ספירות תחתונות, או כדברי ג'יקטיליה, בספרו גנת אגוז, שבעת קני המנורה הם כנגד שבעת כוכבי הלכת, והחומרים ממנה הייתה עשויה המנורה בבית המקדש – זהב, כסף ונחושת – היו רמז לשלושת העולמות – העליון, האמצעי והתחתון - ספר גנת אגוז, ירושלים, תשמ"ט, עמוד רסט)... שכתוב נר ה' נשמת אדם, ונר זה(אדם מישראל) בשעה שמתייחד עם התורה העליונה, לא שקט עליו האור אפילו לרגע... אלא אורו מתנענע לכאן ולכאן ולא ישקוט לעולם, כדמיון זה ישראל שנשמותיהם נגזרות מתוך המנורה העליונה ההיא... הרי אור התורה נדלק והם אין יכולים לשקוט אלא מתנענעים לכאן ולכאן לכל הצדדים כמו אור הנר..."^[14].

לפי הסבר זה מקור נשמתם של ישראל הוא מקור עליון ושונה ממקור הנשמות של אומות העולם, ומכיוון שהמקור הישראלי עליון וקדוש, הרי הנשמה הישראלית כאשר היא לומדת תורה, היא נעה ונדה רצוא ושוב, כמו שלהבת הנר הנעה ברוח. מכלל הן אתה שומע לאו, רוצה לומר שאומות העולם לפי פרשנות זו הם נחותים בהיבט האיכותי מהאדם בישראל. עובדה זו מתכתבת עם דעותיו של ר' יהודה הלוי. לדעתו של זה האחרון הגר הוא במדרג נחות מאשר יהודי מלידה. בספרו הכוזרי, הוא מתווה את הרעיון כי סגולת עם ישראל קיימת באופן אימננטי, והעניין האלוהי, עובר בתורשה מאב לבן. יש לעם ישראל לפי שיטה זו, עליונות מכרעת על כל העמים האחרים, וגם היחס לגרים בישראל נגזר מכך, היות ושורש נשמתם הוא אחר כפי שאנו רואים בדבריו הבאים:" ה' בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם וחל העניין  האלהי על המונם עד שהגיעו כולם אל מעלת הדיבור... אחר שלא היה חל העניין  האלהי כי אם ביחידים מבני אדם הראשון... והוליד בנים רבים ולא היה ראוי להיות במקום אדם אלא הבל... נתן לו תחתיו שת... והיה סגלה ולב וזולתו קליפה... עד נח, ביחידים היו לבבות, דומים לאדם... אבל אברהם... היה העניין האלהי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים... ליצחק, יעקב... ובני יעקב כלם סגלה".

ובהמשך דבריו בספרו :" וכן העניין האלוהי ממנו, כמעלת הנפש מן הלב, על כן אמר: [עמוס ג' ב] "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם"...וכאשר הלב משורשו ועצמו מיושר המזג להדבק בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם ידבק בהם העניין האלוהי. כמו שידעת כי היסודות נהיו להיות מהם המחצבים, ואח"כ הצמח, ואח"כ החיים, ואח"כ האדם ואח"כ סגולת האדם, והכל נהיה בעבור הסגולה ההיא להידבק בה העניין האלוהי, והסגולה ההיא בעבור סגולת הסגולה, כמו הנביאים והחסידים"^[15].

לפי רוח דברים זו של ר' יהודה הלוי, יש קרבה רעיונית מובהקת לדבריו  ולקביעתו של הזוהר, אודות ההבדל האיכותי של מקור נשמתם של ישראל לנשמות אנשי אומות העולם, למרות שכהרגלו משה די ליאון מחבר ספר הזוהר לא חושף כאן ובכלל את מגוון המקורות שהשפיעו על משנתו הקבלית.

בסוף פרשת וזאת הברכה, מתואר מותו של משה^[16]. הפרשנות המסורתית והקבלית אודות מותו, האם באמת מת או עלה השמיימה כדוגמת אליהו, והיכן נקבר לאחר מכן רחבה מני ים ואנו נזכיר רק את עיקריה החשובים.

נתחיל דווקא מסוף הסיפור אודות מותו של משה. בספר התמונה, ספר קבלי אנונימי מסוף המאה ה-13, נכתב בזו הלשון:" וה' זוגות נקברו במערה"^[17], כלומר משה אולי נקבר בהר נבו בתחילה אולם לאחר מכן הועבר בדרך נס באמצעות מלאכים לפי הנאמר בספר התמונה, אל מערת המכפלה. ברם סוגיה זו, היכו נקבר משה היא כאין וכאפס מול שלל הדעות הטוענות שמשה רבינו לא מת ובדומה לאליהו הוא נכנס לעולם העליון בעודו בחיים.

כך למשל לדברי החוקרים יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, ישנם רמזים למסורת קדומה על כך שמשה כלל לא מת, אלא עלה השמיימה בדומה לאליהו^[18] .עדות למסורת זו נמצאת בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כדלקמן:" ופתאום עמד עליו ענן והוא נעלם ליד גיא אחד. אולם בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת, משום פחד, שמא יעזו לומר שבגלל צדקותיו הגדולות עלה לאלוהים"^[19].

דבריו אלה של יוסף בן מתתיהו נסמכים על דברי מקור בתלמוד הבבלי האומר באופן מפורש שמשה עלה לשמיים: "לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה"^[20].

כך או אחרת בתיאור מותו ל משה אנו מבחינים בין שתי מגמות מנוגדות^[21]. מצד אחד מודגש הניסיון להציג את משה כבחיר המין האנושי, וכחורג מהנורמות האנושיות, ומצד שני, את ההבלטה של חטאיו על חולשותיו ואנושיותו ולתארו כאחד האדם. נדמה שהמגמה השנייה דחקה הצידה את המגמה הראשונה, והמקרא מנסה לטשטש מסורות בדבר ייחודו של משה והתפיסה הרואה בו ייצור על אנושי.

לאחר כל המקורות הללו בדבר מותו של משה, קובע הזוהר בפרשת תרומה, כי משה רבינו לא מת, כדלקמן:" שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מֹשֶׁה לֹא מֵת. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב  וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה? כָּךְ בְּכָל מָקוֹם לַצַּדִּיקִים קוֹרֵא בָהֶם מִיתָה. מָה הַמִּיתָה? מֵהַצַּד שֶׁלָּנוּ זֶה נִקְרָא כָּךְ. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֵן שָׁנָה, שֶׁמִּי שֶׁהוּא בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה תְּלוּיָה בּוֹ - לֹא תְלוּיָה בּוֹ מִיתָה וְלֹא מֵת. כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּיַעֲקֹב שֶׁהָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה הָיְתָה בו."^[22].

כלומר לפי הפרשנות הקבלית בקטע זה שם ר' משה די – ליאון בפיו של ר' שמעון את הקביעה שמשה רבינו לא מת, למרות שזה נאמר בהדיא בסוף פרשתינו. המוות שנאמר בפרשתנו  הוא מצד המתבונן בלבד, כלומר מצידנו אנו. היות ומשה נעלם מעיניהם של בני ישראל, אזי הוא חשוב מבחינתם כמת. ברם היות ומשה היה בעל דרגה מופלאה בנבואה, והיות והוא  ניבא דרך ספירת תפארת, והשגתו הגיעה עד ספירת בינה, לא יתכן בשום אופן כי מת כאדם רגיל, אלא ציור מותו בפסוקים הינו אילוסטרציה או הדמיה של מוות, אבל בפועל בשל השגתו האישית הכבירה לא יתכן שמת כאדם רגיל. דברים אלה הגם שאין הם פרשנות פילוסופית אלא תאוסופית, הם מתכתבים עם התפיסה הפילוסופית הקושרת את דרגתו השכלית של משה עם השגתו הפילוסופית העליונה, ומזכירה את דברי הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"א בסופו, המאזכר  את מיתת הנשיקה של משה אהרון ומרים, תוך הקשרה להשגה השכלית^[23].

ר' יוסף ג'יקטיליה מזכיר את פרשת וזאת הברכה בספרו התיאוסופי שערי צדק, כאשר הוא דן בספירת מלכות, כדלקמן:" והמידה הזאת נקרא - זאת, וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם וסימן להניח ברכה אל תוך ביתך והנני רומז לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת וזה סוד גדול מסודות האמונה יסוד זה נקרא מלכות נקרא זאת לפי שכל גנזי המלך בידה מא' ועד תי"ו זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה,' את ה' אלהיך תירא זאת עולת חודש בחדשו ויהודה ירש אותה וזכה למלכות וזאת ליהודה ויאמר ודוד מכריז זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי לפי' הצדיקים הם נדבקו במידה זאת לכך נקרא זאת התורה אשר שם משה וכל כהן גדול שנכנס לפני ולפנים ביום הכפורים אינו נכנס אלא על מדה זאת והסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש שאם אינה נכנסת עמו לא יפיק כלום מכל צרכיו ולא יראה פני המלך יתברך אלא על ידי מדה זאת וזה שאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל והסוד הגדול אנה הלך דודך היפה בנשים אנא פנה דודך ונבקשנו עמך כלומר אם אנו רוצים לבקש פני השם יתברך לא נוכל להשיגו אלא עמך והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד ונועדתי לך שם ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם מי זאת הנשקפה כמו שחר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא..."^[24].

בדבריו אלה מסביר ג'יקטיליה את המושג בזאת, שהוא כנגד ספירת מלכות. לכן ברכתו של משה נעשתה באמצעות הכוח של ספירה זו, כי היא השלטת בעולם השפל, ומכוחה של זאת, כלומר ספירת מלכות, נכנס הכוהן הגדול לעבודת הקודש שלו ביום הכיפורים. רוצה לומר הממשק שיש לספירת מלכות אל מחוץ לעולם האצילות נותן לה את הכוח לברכת בני ישראל על ידי משה קודם מותו כמו גם לדברים רבים נוספים.

בהמשך הדברים מסביר ג'יקטיליה, שלמרות שספירת מלכות הינה הספירה התחתונה ביותר בהיררכיה של עולם הספירות, הרי כוחה גדול ורב היות והיא מקבלת את השפע האלוהי מהספירות שמעליה, כדלקמן:" והמידה הזאת(ספירת מלכות) נקרא(ת) - באר שבע כלומר הבריכה נתמלאה מז' ספירות שעליה בסוד בת שבע...", כלומר כאשר השפע האלוהי יורד מלמעלה, מספירת כתר, דרך ספירות בינה, תפארת ויסוד הוא מגיע בסופו של דבר לספירת מלכות וממנה השפע יוצא אל מחוץ לעולם האצילות לעולם השפל שלנו.

מכלל הן אתה שומע לאו, אם השפע האלוהי יפסוק מלרדת, בגין מעשיהם המקולקלים של ישראל אזי המצב יהיה כדלקמן:" ואם חס ושלום יפסקו הצינורות לבא לה מן הדעת אף אותם החוחים ומיני הטומאה וערלה סביבותיה ואותם סרבנים וסלונים מתאחזים בה ואז  הצלם עומד בהיכל והזוהמא מוטלת וזהו כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים", כלומר פריקות עול מצוות, שנקרא אצל ג'יקטיליה כקיצוץ בנטיעות, תביא לא רק להפסקת השפע האלוהי בעולם השפל, אלא גם לרעות גדולות שיכו בעם ישראל, כולל חורבן וגלות.

ג'יקטיליה כאמור מפרש את המושג קיצוץ בנטיעות, לא רק על פי ההסבר הקבלי הרגיל, שמשמעותו הפרדת ספירת מלכות משאר הספירות, אלא באופן נועז ושונה האומר כי הפסקת השפע האלוהי גם הוא נחשב כקיצוץ בנטיעות, שפע הנחסם מהתנהגות קלוקלת של ישראל. בכך ג'יקטיליה מראה את הזיקה העצומה בין מעשי האדם לדרך הפעולה של עולם הספירות. כאשר ישראל עושים רצונו של מקום – השפע אלוהי זורם ללא הפרעה עד העולם השפל,  חטאו ישראל במעשיהם – קיצצו בנטיעות שמשמעותה חסימת השפע האלוהי מחד והטלת עונש אלוהי כבד מאידך.

בספרו שערי אורה, מתייחס ג'יקטיליה לברכת משה הכתובה בפרשתנו, במהלך השער הראשון של הספר העוסק בספירת מלכות, כדלקמן:"... ומשה רבינו עליו השלום בברכה זו(בפרשת וזאת הברכה) בירך את ישראל קודם שנכנסו לארץ, וזה סוד, וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו..."^[25], כלומר הארץ שבני ישראל מתעתדים להיכנס אליה, ארץ כנען, היא סמל לספירת מלכות, ולכן נצרכו בני ישראל לברכת הארץ לפני כניסתם אליה. ספירת מלכות נרמזת בפסוקים במילה וזאת, מילה הנזכרת גם בברכתו של יעקב לבניו בסוף ספר בראשית. ספירת מלכות אמנם מורידה את השפע אל מחוץ לעולם האצילות, אולם מצד שני הינה פתח לעולם הספירות שמעליה, ובעיקר לספירת תפארת, כפי שעולה מדבריו הבאים של ג'יקטיליה:" ... ואפילו משה רבינו עליו השלום בתחילה לא נכנס לאוהל מועד לדבר עם יהוה אלא על ידי זאת..."^[26], כלומר משה אמנם התנבא דרך ספירת תפארת, וזה ההבדל האיכותי בינו לבין שאר הנביאים שהתנבאו מכוחה של ספירת מלכות, אולם בתחילת הדברים גם משה קודם שהגיע להשגת ספירת תפארת, עבר דרך ספירת מלכות, וממנה התקדם הלאה.

בשער השמיני בספרו שערי אורה, מייחס ג'יקטיליה את המושג וזאת לספירת בינה, ולאו דווקא לספירת מלכות. ברם, לפי דבריו הבאים יש קשר הדוק בין ספירת בינה שהיא שכינה עילאה, לבין ספירת מלכות שהיא שכינה תחתונה, כדלקמן:" והספירה הזאת(בינה) נקראת גם למקובלים שכינה עילאה, לפי שהיא סוד קבלת השפע והאצילות מהעולם העליון(ספירת כתר) שהוא עולם הרחמים(בספירת כתר יש אך ורק רחמים ללא שום זיקה למידת הדין), והיא מושפעת כמה מיני שפע ואצילות בשאר הספירות שלמטה הימנה"^[27], כלומר השכינה התחתונה – ספירת מלכות, מקבלת את השפע מהספירות שמעליה והוא מגיע לעולמות שמתחתיה.

בהמשך הדברים מסביר ג'יקטיליה את הזיקה בין במעשי האדם מישראל לבין חלות השפע האלוהי או הפסקתו בגין מעשיהם, כדלקמן:" וכשהבריות מקיימות התורה והמצוות אז היא (השפע היורד מספירת בינה) שוכנת ומתגלית בשאר כל הספירות, ומשפעת כמה מיני שפע ברכה וטובה בכל הספירות(שמתחת ספירת בינה בואכה ספירת מלכות והעולם השפל). ואז ספירת מלכות, הנקראת שכינה תחתונה, חוזרת להריק ברכותיה על התחתונים(על העולמות החוץ אלוהיים), והיא שוכנת ביניהם(אחראית על הנעשה בעולם השפל – השגחה), כאומרו, ושכנתי בתוכם... ואז כל העולמות כולם(עולם הספירות האלוהי) כולן בתיקון שלם ובמילוי מתוקן, לא יחסר כל בו. ואם חס ושלום קלקלו התחתונים שורת התורה והמצוות(ישראל פורקים עול מצוות), אז השכינה העליונה(ספירת בינה) מסתלקת(מפסיקה את השפע האלוהי היוצא הימנה) ובהסתלקה נמנעו(נסתמו) הצינורות ונחשכו(מלשון חושך, אין)  המאורות... ואז שכינה תחתונה(ספירת מלכות) מסתלקת מן התחתונים... ואז הוא חורבן העולם... סוף דבר, בהסתלק העליונה(שכינה עליונה – ספירת בינה), תסתלק התחתונה(שכינה – ספירת מלכות), ובשוב העליונה תשוב התחתונה...".

קטע זה מאשש את משנתו הקבלית של ג'יקטיליה, השפע האלוהי היורד מספירת בינה עד לספירת מלכות, ומשם לעולם האצילות ולעולם השפל שלנו, הוא תלוי מצב קיום המצוות על ידי הבריות, קרי עם ישראל. הזיקה של מעשי ישראל לשפע האלוהי והשפעתו עליה לטוב ולמוטב, הינה אבן יסוד בהשקפתו, והיא שזורה לא אחת בחיבוריו הקבליים. כאמור, החטא מביא בחובו את הקיצוץ בנטיעות, שמשמעותו הנועזת לפי ג'יקטיליה היא לא רק הפרדת ספירת מלכות משאר הספירות אלא הפסקת השפע האלוהי שאמור לרדת מספירת בינה.

אחרית דבר

פרשת וזאת הברכה, היא ברכתו האחרונה של משה קודם מותו, וקודם כניסת בני ישראל לארץ כנען. על ברכתו של משה אומר הזוהר כי היא נבדלת מברכתו של יעקב, היות ומשה בירך את העם מכוחה של ספירת תפארת, ואילו יעקב בירך את בניו מכוחה של ספירת מלכות. לעניין מותו של משה, הזוהר קובע כי משה לא מת, והעובדה שכך כתוב בפסוקי הפרשה, מוסברת שמשה נעלם מעיני העם, ומבחינה זאת הוא חשוב כמת, אולם אדם שהגיע להשגה גבוהה ועליונה לא יתכן שימות מוות רגיל, וההשוואה לאליהו הנביא ולעלייתו השמיימה מתבקשת.

ר' יוסף ג'יקטיליה אומר שהיות וארץ כנען ספירת מלכות שולטת בה, הרי שברכתו של משה נעשתה מכוחה של ספירה זו, בניגוד לדברי הזוהר שמשה בירך את העם מכוחה של ספירת תפארת. ג'יקטיליה גם קובע כי ספירת מלכות היא המוטיב של ההשגחה בעולם השפל, היות והשפע האלוהי, הזורם מספירת בינה מגיע אליה, וממנה הוא יורד אל מחוץ לעולם האצילות על העולם השפל. שפע זה הוא תלוי מעשי ישראל, כלומר – כאשר הם שומרים תורה ומצוות השפע האלוהי יורד כסדרו, ברם אם ישראל פורקים עול תורה ומצוות הרי שהשפע האמור לרדת מספירת בינה נחסם, ומגיע השלב של התגמול האלוהי בגין פריקת עול זו. עובדה זו מייצגת אצל ג'יקטיליה אמיתת יסוד השזורה בכל משנתו הקבלית והיא – היחס הישיר בין מעשיו של האדם והשפעתו המיידית על עולם הספירות. בנוסף, ג'יקטיליה קובע קביעה נועזת שהמושג הקבלי קיצוץ בנטיעות, אינו רק בהפרדת ספירת מלכות משאר הספירות שמעליה, אלא גם חסימת השפע האלוהי בגין פריקת עול מצוות נקראת אף היא קיצוץ בנטיעות. אשר על כן, פרשת וזאת הברכה מדייקת את דעתו של ג'יקטיליה אודות השפע האלוהי, ההשגחה שנעשית בעולם השפל באמצעות ספירת מלכות והזיקה המיידית בין מעשי האדם למתרחש בעולם האלוהות.

[לאוסף המאמרים על פרשת וזאת הברכה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וזאת הברכה.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וזאת הברכה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 12/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] עולם התנ"ך, דברים, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים:248 – 249.

[2]  יוֹאָשׁ דמות מקראית, לפי הכרונולוגיה המסורתית מלך על ממלכת ישראל בשנים 800 עד 784 לפני הספירה.

[3] יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ, נודע גם כירבעם השני, דמות מקראית, מלך ישראל. לפי הכרונולוגיה המסורתית שלט על ממלכת ישראל בשנים 789 עד 784 לפני הספירה כעוצר, ובשנים 784 עד 748 לפני הספירה כמלך. הוא מלך בישראל אחרי אביו, יואש. ירבעם הוא המלך הישראלי שתקופת מלכותו הייתה הארוכה ביותר - 41 שנים.

[4] שופטים, פרק ה', פסוקים: א' – י"ב. על שירת דבורה ראה - יאירה אמית, מקרא לישראל: שופטים, ירושלים, הוצאת מאגנס, 1999.

[5] שם, פסוקים: ד' – ה'.

[6] דברים, פרק ל"ג, פסוק ב'.

[7] שופטים, פרק ה', פסוק ל"א.

[8] דברים, פרק ל"ג, פסוקים: כ"ו – כ"ט. .

[9] בראשית, פרק מ"ט, פסוקים: א' – כ"ח.

[10] זוהר, חלק א', דף רלו, עמוד א'. התרגום שלי.

[11] נדרים, דף מ', עמוד א'.

[12] זוהר, חלק ג', דף קצג, עמוד א'.

[13] פסיקתא רבתי, פיסקה כ"א. ראה מקבילה מקוצרת -  עבודה זרה, דף ב', עמוד ב'

[14] זוהר , חלק ג', דף ריח, עמוד א'.

[15] ספר הכוזרי, מאמר ראשון, כ"ז; מאמר שני , מ"ד בהתאמה.

ראה - רפאל ישפה, פילוסופיה יהודית בימי הביניים. כרך ב', מעברים, יחידה 6 - ר' יהודה הלוי וביקורת הפילוסופיה. עמודים: 199–410. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2006.

יוחנן סילמן, בין פילוסוף לנביא: התפתחות הגותו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה 1985.

מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר, תשע"ג, 2012.

[16] על דמותו של משה בקבלה ראה – משה חלמיש, משה אבי הנביאים, בר אילן, 2010, עמודים: 359 – 380.

על קבורתו, ראה - יעקב בלידשטיין, הנ"ל, עמודים: 37 – 43.

על מותו – עודד ישראלי, הנ"ל, עמודים: 381 – 406.

שמואל ליונשטם, מות משה, תרביץ, כרך כ"ז, חוברת ב/ג, ירושלים, תשי"ח, עמודים: 142 – 157.

[17] ספר התמונה ,מהדורת קארעץ, דף ס', תמונה ג', אות ר'.

על ספר התמונה ראה - גרשום שלום, הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה, בעריכת יוסף בן שלמה, ירושלים, תשכ"ט.

 יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, מרכז זלמן שזר, כרך יב,  2015, עמוד 16.

[18] יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק כ, ידיעות אחרונות, 2004, עמוד 172

[19] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, מוסד ביאליק, 1955,ספר רביעי, פרק ח, פסקה מח, סעיף 326.

[20]  סוטה, דף י"ג, עמוד ב'.

[21] עולם התנ"ך, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים:265 – 268.

[22] זוהר, חלק ב', דף קעד, עמוד ב'. תרגום שלי.

[23] ראה - רמב"ם, מורה נבוכים, מהדורת שוורץ, ת"א, 2002, חלק ג', פרקים: י"ז; נ"א, הערות ביבליוגרפיות בתחילת פרקים אלו. 

[24] יוסף ג'יקטיליה, שערי צדק, חלק א', מתוך:   (sefaria.org.il).

[25] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמוד 59.

[26] שם, עמוד 84.

[27] שם, כרך ב', עמוד 62.