תקציר: כל ספר קהלת, שכתב שלמה המלך, מלגלג באופן איום על העולם הזה ועל כל פעילות אנושית שמתקיימת בו, ובכל זאת כתבה תורתנו מלכתחילה, שהקב"ה הסתכל על העולם הזה אחרי הבריאה והכריז שהכל טוב. איך זה אפשרי? פה אנחנו מתחברים לסופר אלבר קאמי, הטוען כי האבסורד - התחושה שהחיים חסרי משמעות - הוא אמנם עובדה בסיסית, אך יש להתמודד איתו בעזרת מרד קיומי, שמתרחש כאשר האדם בוחר למצוא משמעות אישית ולחיות על פי ערכיו, למרות אי הוודאות.

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

זהו מאמר שלישי מתוך ארבעה על אלבר קאמי. למאמרים האחרים:

• רוני אקריש: המוות לבדו מעורר את רגשותינו – 'הנפילה' לאלבר קאמי.
• פנחס יחזקאלי: הנה מגפה 'אמיתית' לשם שינוי, 'הדבר' לאלבר קאמי.
• פנחס יחזקאלי: הטרור המוסרי של אלבר קאמי ומשמעותו בימינו אלה.

*  *  *

האקזיסטנציאליזם הוא זרם פילוסופי שעוסק במעמדו של האדם בעולם חסר משמעות או תכלית אוניברסלית, ומדגיש את החירות האישית והאחריות שבידיו. במרכז ההשקפה עומדת ההבנה כי האדם קיים ללא ייעוד מוקדם, ולכן הוא זה שבורא את משמעות חייו בעצמו, באמצעות בחירותיו והפעולות שהוא מבצע. ז'אן-פול סארטר (Jean Paul Sartre), אחד מהמובילים של האקזיסטנציאליזם, טען כי "הקיום קודם למהות" – כלומר, האדם קודם כל קיים, ורק אחר כך מגדיר את מהותו.

הסופר, המחזאי והפילוסוף הצרפתי - יליד אלג'יריה הצרפתית, אלבר קאמי (Albert Camus) התנגד לאקזיסטנציאליזם משום שהוא ראה בו תפיסה שמובילה להשלמה עם האבסורד שבחיים מבלי לחתור לפתרונות אחרים. עבור קאמי - הסופר השני בצעירותו הזוכה בפרס נובל לספרות - האבסורד, התחושה שהחיים חסרי משמעות, הוא אמנם עובדה בסיסית, אך יש להתמודד איתו בעזרת מרד קיומי דווקא, שמתרחש כאשר האדם בוחר למצוא משמעות אישית ולחיות על פי ערכיו, למרות אי הוודאות. קאמי הדגיש את הצורך במרד מתמשך ובסולידריות אנושית, ולא בהשלמה עם האבסורדיות של הקיום.

בגיל 44 בלבד, שנתיים לפני מותו בטרם עת, הועלה קאמי על נס ידי ועדת פרס נובל בשל עבודתו שהאירה את בעיית התודעה האנושית בזמננו.

למרות התכחשותו הנמרצת למושג אקזיסטנציאליזם, היה לקאמי היה הרבה מה ללמד אותנו על המצב האנושי

המחבר הצרפתי-אלג'ירי של קלאסיקות ייחודיות כגון "הדבר" ו"הזר", היה אובססיבי לגבי שאלת קיומנו ולמצבה האבסורדי של האנושות בעולם חסר משמעות לכאורה וחסר חשיבות. קאמי לא הסתפק בכתיבה בלבד, הוא היה פעיל מסור לאורך רוב חייו, והקדיש את מרצו לאותן תנועות שלדעתו עושות כמיטב יכולתן להשיג צדק ושוויון. תחילה כמתנגד לכיבוש הנאצי, אח"כ כמהפכן נגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה, לאחר מכן כמרקסיסט ולבסוף כאנרכיסט. קאמי היה איש עקרונות, שהתפטר מתפקידו כמגן זכויות האדם בארגון האטום הנקרא "אונסק"ו". חלק מההיסטוריונים אף סבורים כי קאמי השתתף בחשאי בחילוץ והסתרה של ילדים יהודיים ב"שמבון" שאורגנו ע"י הכומר האציל אנדרה טרוקמה ב-1942.

גם כאשר דעת הקהל העולמית, במיוחד בחברה האירופית המנומסת כביכול, החלה להיות נגד ישראל בעקבות משבר סואץ ב 1957, קאמי כתב מאמר פומבי כדי להוכיח את תמיכתו במדינה היהודית, מה שיצר כנגדו זעם של עמיתיו האינטלקטואלים. אז, בשיא הקריירה שלו, כאשר רבות מיצירותיו החלו למשוך עניין והכרה נרחבת, והוא זכה ב"נובל", נקלע לדיכאון עמוק. חברו לשעבר של קאמי, ז'אן פול סארטר, סירב לקבל הפרס היוקרתי וגינה את קאמי על כך שלא עשה כמוהו.

זמן קצר לאחר שנודע על כך, כתב קאמי לאמו: "אמא, אני מתגעגע אליך יותר מתמיד." מבחינתו, ההכרה הגדולה, שמשמעותה הפרס הזה, עוררה גם תחושה שהקריירה שלו נגמרה איכשהו, ותחושת הטריוויאליות שנוצרה, הותירה חלל שהוא ניסה למלא באמצעות פעילויות כמו יוגה. במלים שהן אולי המפורסמות ביותר בקריירה הספרותית הגדולה שלו, קאמי שאל את השאלה הבאה בשורות הפתיחה של "המיתוס של סיזיפוס" שלו: "להחליט אם החיים שווים לחיותם, זה לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה. כל השאר… זה משחק ילדים. עלינו קודם כל לענות על השאלה."

בין קאמי לשלמה המלך

אני חושב על קאמי ועל השאלה הזו תמיד בחג הסוכות, כשאני נזכר בסופר מפורסם אחר, שלדעתי גם היה דוחה את התווית "אקזיסטנציאליסט". באופן מסורתי. האשכנזים מקצים את קריאת "מגילת קהלת" לחגי סוכות. זהו האחרון מבין שלושת ספרי חוכמתו של שלמה המלך. חכמינו מדווחים ב"מדרש שיר השירים רבה" כי ניתן לייחס את התפתחותו של כל אחד מהספרים הללו לתקופות שונות בחייו של "החכם מכל אדם":

• "שיר השירים", כמדבר על אודות האהבה, התשוקה והחיבה, מייצג את ההתלהבות והפוטנציאל של שנותיו הראשונות של שלמה המלך.
• "משלי", הוא תוצר של בגרות, ניסיון לגבש את חוכמתו עקב קורותיו כמלך העם העברי המאוחד, המעוטר בתפארת מקדש ירושלים.
• לבסוף, "קהלת", על קריאותיו המיוסרות "הבל הבלים; הכל הבל!" הוא פרי עטו של מלך המהרהר בחייו מתוך מודעות לכך שהוא נמצא בשיא דמדומיו, עמוק בצל המוות. המלך הזה, שהתברך בחוכמה עילאית, מכריז: "כָּל-זֹה, נִסִּיתִי בַחָכְמָה; אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג).

כך גם קאמי היה אומר: אבסורד, מה הטעם בכל זה? אני מרגיש בנוח להשוות את קאמי, אתאיסט מושבע, עם שלמה המלך הגדול בהקשר הזה, כי קהלת היה בעייתי עבור חז"ל. מספר מקורות, ובראשם המשנה, מדווחים על ויכוח בין חכמינו בשאלה, האם מגילה זו יכולה להיות חלק מהקאנון המקראי. הבה נבהיר את האמביוולנטיות הרבנית כלפי עבודתו האחרונה של שלמה המלך בשאלה הבאה: כל ספר קהלת מלגלג באופן איום על העולם הזה ועל כל פעילות אנושית שמתקיימת בו, ובכל זאת כתבה תורתנו מלכתחילה שהקב"ה הסתכל על העולם הזה אחרי הבריאה והכריז שהכל טוב. איך זה אפשרי?

למעשה, עקב הערת הרשב"ם ואחרים, ישנה הרגשה שפסוקי סיום קהלת מייצגים "תוספת מאוחרת" של חכמינו כדי להכשיר את שנים עשר הפרקים הקודמים: "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם". הרי ב"יראה", הכוונה לחיות ביראת ה' ובשמירת מצוותיו, כי זה כל מה שיש לנו. שלוש פעמים התורה מייחדת חגים סביב עליה לרגל, אך את סוכות, היא מציינת במיוחד גם כחג לשמחה ולאושר.

אז, למה אנחנו צריכים לקרוא בזמן הזה את "מגילה קהלת", האפלה והמדכאת הזו, המצמצמת את כל השמחה של החג הזה?

נשתדל לחדד את השאלה. כדי לנסות לענות, ברצוני לחזור אל קאמי וע"י קריאה בכתבי רב יחיד ומיוחד בהגותו, הרב שמעון גרשון רוזנברג ז"ל. בקריאתו באחת הקלאסיקות של קאמי: "הדבר" (ראו תמונת כריכה למטה), רואה הרב שג"ר (ראשי התיבות שלו) משל על התחבולות הרבות שלנו נגד הבלתי נמנע שמחכה לכולנו, ועל האופן שבו אנשים עשויים להגיב: חלקם באלימות, אחרים כופרים, מורדים ומנסים נואשות לשבור את כל הכללים והמערכות, שלילת סמכות כחסרת משמעות וחסרת אונים.

הרב שג"ר אומר שזהו הצל שמרחף מעל כל החיים. הוא תומך, בכבוד ובאהדה, במי שבוחרים לחיות בצל זה, המתכחש לחיים, אושר ושמחה כי אחרי הכל, הם הליכה בגיא צלמוות. מה הטעם בכל זה - הבל הבלים? אז בואו נאכל, נשתה ונשמח. בואו נהנה עד מוות וננצל את הזמן שנותר לנו, כמו החול, שזורם מראשו של שעון החול. אפילו שלמה המלך נותן אמון ברעיון זה באחד הקטעים הקשים ביותר של קהלת בעיני חכמינו: "הִנֵּה אֲשֶׁר-רָאִיתִי אָנִי, טוֹב אֲשֶׁר-יָפֶה לֶאֱכוֹל-וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת-הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי-חַיָּו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים--כִּי-הוּא חֶלְקוֹ".

כיצד ניתן לכלול אמירה כה נהנתנית-לכאורה בתנ"ך? אני מבקש לסיים בתגובתו העמוקה והמרגשת של הרב שג"ר, אדם שבעצמו חי בצל המוות. הוא היה הניצול היחיד מטנק ישראלי שנפגע במלחמת יום הכיפורים, יצא מהשברים הבוערים בשניה האחרונה, בעוד חבריו נשרפו מאחוריו בקרב הנורא הזה. דיוקנו של הרב שג"ר, שצויר על ידי אמן, מעטר את הכריכה של הספר המלקט לאחר מותו את שיעוריו. הוא מייצג אדם השקוע בלימודיו, כמעט קבור תחת צללים כהים. מתוך עומק הסבל והכאב הזה עולה תגובתו של הרב. הוא כותב שיש עוד צל מקביל בחיים, הנקרא ב'זוהר' "צל האמונה". באמונה זו נוכל לקדש ולהסיר את צל המוות על ידי הכרתנו ש: "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע-- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי" (תהילים כג, ד).

אנחנו לא מפחדים, כי ה' אתנו. כמובן, זה עדיין צל, אך, במקרה הספציפי הזה, הוא איננו מעורר פחד, אלא יראה ותדהמה רדיקלית. אין ספק שאנו אוכלים, שותים ושמחים בחג הזה, אבל אנו מצויים בצל הסוכה, מבנה שברירי וחולף, הבנוי לפי מפרט הלכתי ללא שינוי במשך עידנים, גם תחת השפל שהאנושות גרמה לעמנו הנצחי. אנו זוכרים בסוכה את ההגנה ע"י כבוד ה' וכך גם בסוכות המקוריות שבנו העברים, שהתהוו במדבר לעם משוחרר אך נודד, שעדיין לא ראה את פרי עמלו וייסוריו הסיזיפיים במצרים.

אנו שוכנים בצל הסוכה – ההלכה מחייבת שיהיו צללים בפנים, אבל אנחנו מסתכלים למעלה ומכירים בכך, שאלה אינם צל הספק, האבסורד וההבל, אלא החיבוק המנחם של סוכת שלום ה', המסמל את השלוה והשלום הפנימיים של המאמין הנאמן. בסוכה - גם אם ההדסים והערבות שלנו יתייבשו, והאתרוגים יאבדו את הברק ואת הפיטם, גם אם הגג שלנו ייפול ברוח ובגשם, וצבעי הקישוטים היפים של ילדינו יחלו לדעוך - נוכל להרהר כיצד אנו מחפשים מקלט תחת כנפי האמונה העוטפות אותנו בוודאות, במטרה ובשליחות. אלה שנשארים בנוכחות אלוהים, בצל האמונה, מתאחדים בסולידריות, מקבלים ומגשימים את הזהות המוסרית של העם העברי.

חלק גדול מהליטורגיה שלנו (סדרי הפולחן הדתי) בימים הנוראים מתחילה בתשובה החיובית "ובכן". בכך אנו עונים לשאלתו של קאמי, "כן"! למרות הכל! זה תקף לחלוטין וחדור בתחושת התכלית שמתנת האמונה מעניקה לנו. עבור רבים מאתנו, כל זה מצריך קפיצת מדרגה, שבה דגל קאמי בעצמו: הדבר היחיד שאפשר לו להתקדם לעבר חיי פעולה מול האבסורד.

אנו הולכים לקראת חיי מצוות וקרבה לה'. "ובכן" - כן - התגובה הזו מאפשרת לנו לומר שזה אכן טוב; למרות כל הגחמות של ההיסטוריה, אנחנו יכולים לשמוח. למרות כל השאלות הקיומיות הקשות והמציקות של האמונה והחיים שהעלה קהלת, התשובה המוחלטת, הכוללת והסופית לכולנו כאן היום הייתה ונשארה: "כן!". "נשמע את מסקנת כל השיח: 'יראת אלוהים ושמור את מצוותיו; כי זה כל האדם." (קהלת י"ב, יג).

[לאוסף המאמרים על חג הסוכות, לחצו כאן] [לאוסף פרקי מגילת קהלת, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על חג הסוכות.
• אוסף פרקי מגילת קהלת.
• הרחבת המושג: 'אי ודאות'.
• הרחבת המושג 'התהוות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), סוכות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 19/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2020), מגילת קהלת באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/6/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), אי ודאות - חוסר ודאות, ייצור ידע, 11/4/14.
• אלבר קאמי (1963), הדבר, תל אביב: עם עובד.
• יחזקאלי פנחס (2014), התהוות, ייצור ידע, 12/4/14.