תקציר: יוהרה (arrogance) בקרב אליטות אינה רק ביטוי של כוח אלא גם אמצעי לשימורו. עם העוצמה גובר הניתוק מהמעמדות הנמוכים ומהחברה כולה, האליטות מפתחות פער רלוונטיות, ומתקשות להבין את המצוקות ואת האיומים שעלולים להתעורר כנגדן. לכן, יוהרה עלולה להיות סימן ראשון לשחיקה ואף לקריסה פנימית של האליטה. זה קורה כאשר העם מסרב לשאת יותר את מחיר היהירות ואת תוצאותיה. מי שמזהה בדברים גם את אליטת ההון הישראלית צודק לגמרי!

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שני מתוך ארבעה, העוסק בתופעה הקרויה: 'יוהרת האליטות'. למאמר האחר, לחצו כאן:

• פנחס יחזקאלי: מה בין יהירות ליוהרה?
• פנחס יחזקאלי: אשליית הרוב של האליטות.
• פנחס יחזקאלי: "יחי אנחנו", הנרקיסיזם הקולקטיבי של האליטה.

*  *  *

יוהרה (arrogance) היא תחושת עליונות וחשיבות עצמית מופרזת שמובילה אותנו לראות את עצמנו מעל אחרים ולהמעיט בערכם של הסובבים אותנו. במובן הפסיכולוגי, היוהרה נובעת לעיתים קרובות מהצורך להוכיח כוח ושליטה בסביבה, והיא מתבטאת במחשבה שאנחנו "יודעים הכול" ולא זקוקים לעזרתם של אחרים. תחושת היוהרה יכולה להיות מזיקה, שכן היא עשויה לעורר עוינות, להוביל לשיפוט שגוי ואף לנתק אותנו מהמציאות ומקשרים חברתיים בריאים. לעיתים, יוהרה נתפסת כנקודת חולשה, שכן היא משקפת חוסר יכולת לראות את מגבלותינו, ומרחיקה אותנו ממודעות עצמית אמיתית.

יוהרה נחשבת לתופעה כמעט בלתי נמנעת בקרב קבוצות בעלות כוח וסטטוס חברתי גבוה, והיא תכונה שמופיעה לעיתים קרובות בקרב אליטות שלטות. באקדמיה, בהיסטוריה ובפילוסופיה, יוהרה מוסברת לעיתים קרובות כהתנהגות שנובעת מהאמונה בעליונות אישית או קבוצתית, ומתגבשת בתוך מערכות של עוצמה והשפעה, לעיתים עד כדי נתק מוחלט מהמציאות.

ואין ארוחות חינם. כשמדובר ביוהרת האליטות, את מחיר הנתק הזה משלם העם כולו.

יוהרת האליטה הרומית כמקרה בוחן

המקרה הקלאסי של תופעת יוהרת האליטות הוא האליטה הרומית - אכולת הסטגנציה והניוון - בימיה המאוחרים של האימפריה הרומית.

אליטה שלטת זו כללה את הסנאטורים, הקיסרים והאצולה הרומית, קבוצה שצברה עוצמה כלכלית, צבאית וחברתית. היא החזיקה בתפקידי מפתח בממשל, בצבא ובכנסייה (בייחוד לאחר התנצרות האימפריה), והייתה אחראית על קבלת החלטות בתחומים קריטיים למדינה, כמו מדיניות צבאית, גביית מיסים ופיתוח תשתיות.

אליטה זו הטמיעה כפשוטה את חזון "נצחיותה של רומא". קיסרים כמו יוליוס קיסר ואוגוסטוס החדירו בקרב האליטה את הקונספציה, שרומא נועדה להתרחב ללא גבול, כדי שתוכל לממש את הייעוד להביא את התרבות הרומית לכל עמי העולם. החזון האימפריאלי והביטחון המוחלט בנצחיותה של רומא היו כרוכים ביוהרה מתוך אמונה, שמעמדה העליון של האימפריה הוא יציב ואינו ניתן לערעור. עם הזמן, גישה זו גרמה לאליטה להמעיט בחשיבותן של אזהרות על מתיחות כלכלית, איומים חיצוניים (כמו הפולשים הברברים) ושחיקה צבאית. הרעיון של "רומא הנצחית" תרם לכך שהאליטה הזניחה רפורמות כלכליות וחברתיות שהיו חיוניות לקיום היציב של האימפריה, ורומא קרסה בעצם לתוך עצמה.

ככל שהזמן חלף, האליטה הרומית התרכזה יותר ויותר ברווחתה ובמעמדה, ונעשתה מנותקת מהעם ומהפרובינציות בשאר חלקי האימפריה. כך לדוגמה, סנאטורים רבים הפכו את אדמותיהם לחוות פרטיות וגדולות (לטיפונדיות), תוך שימוש בעבדים במקום באיכרים חופשיים, דבר שגרם לאי-שוויון הולך וגובר ולזעם בקרב המעמדות הנמוכים. האליטה לא התחשבה בתסיסה החברתית באזורים המרוחקים של האימפריה, וראתה בתושבי הפרובינציות כלי לייצור רווחים בלבד.

אליטה זו אימצה סגנון חיים ראוותני שכלל וילות מפוארות, סעודות מרהיבות, מופעי גלדיאטורים ובזבוזי עתק – כל זאת, בעוד שהמעמדות הנמוכים סבלו מעוני ומפערים כלכליים. סגנון חיים זה לא רק שהעמיק את הפערים הכלכליים, אלא גם חיזק את תחושת הניכור של העם כלפי השלטון. האליטה התעלמה מסימני האזהרה, מתוך אמונה שהעוצמה של רומא תגן עליה גם מול חוסר שביעות רצון הולכת וגוברת בקרב האוכלוסייה מחד גיסא, והתערערות מצבה בזירה החיצונית מאידך גיסא.

לקראת סופה של האימפריה, הוזנחו תפקידי מפתח ציבוריים, ונוצרה אווירה של שחיתות שלטונית רחבת היקף בתפקידים ציבוריים. במקרים רבים, מינויים של פקידים וקצינים לא התבססו על כישורים אלא על קשרים ומעמד חברתי. כך, קצינים ופקידים לא כשירים נשלחו לנהל את הפרובינציות ולהגן עליהן, מה שתרם לחולשת האימפריה מול איומים חיצוניים.

יוהרה זו של האליטה הרומית, אשר התבטאה בתחושת עליונות ונצחיות, גרמה לה להתעלם מבעיות פנימיות עמוקות ולהמעיט מערכן של סכנות חיצוניות. בכך, היא הניחה את היסודות לנפילתה של האימפריה, שכן אליטה שמאמינה בעליונותה הטבעית נוטה להתעלם מהצרכים האמיתיים של החברה שהיא אמורה לשרת.

פסיכולוגיה של יוהרה בתוך האליטה

ברמה הפסיכולוגית, מחקרים מצביעים על כך שככל שהעוצמה מתמשכת ומעצימה, כך עולה תחושת הזכאות (entitlement) בקרב בעלי הכוח. גישת הפסיכולוגיה החברתית טוענת שהשתייכות ארוכת טווח לקבוצה עוצמתית יוצרת תחושת עליונות המבוססת לא רק על הישגים אישיים אלא גם על הכרה חברתית במעמד זה. התפיסה העצמית הזאת מתעצבת ונבנית בחינוך וביחסים החברתיים בתוך האליטה, ומכאן שהיא מתבססת על מה שמוגדר כקונצנזוס פנימי בתוך הקבוצה.

מנגנוני שמירה על ההגמוניה

אליטות שלטות נוטות לפתח מנגנונים שמטרתם לשמר את שליטתן, ולעיתים אף לנטרל כל ניסיון לערער על הסדר הקיים. בחברות שונות רואים כיצד יוהרה זו מתבטאת לא רק בתחושת עליונות עצמית אלא גם בניסיון להכפיף את המעמדות הנמוכים יותר ולמנוע מהם גישה להשפעה או לשוויון. בברית המועצות, למשל, האליטה הקומוניסטית הוותיקה ראתה עצמה כ"נאורה" ומוסרית יותר, ותחושת צדקנות זו הובילה לעיתים לשימוש באמצעים נוקשים בכדי להשתיק ביקורת או למנוע מהפכות פנימיות. הפחד משינוי הוא מניע משמעותי, כאשר האליטה מזהה כל שינוי באיום ישיר על מעמדה.

משברי יוהרה וסכנת השחיקה

אחת התופעות המרתקות בהקשר של יוהרה היא התהליך שבו תחושת העליונות מתנגשת עם המציאות וגורמת למשבר פנימי באליטה השלטת. ככל שהיוהרה גדלה, כך עולה גם תחושת הביטחון העצמי, עד שבעלי הכוח מפתחים פער רלוונטיות (ראו התרשים למטה), ונוטים להמעיט בערכם של איומים פנימיים או חיצוניים. בסוף המאה ה-18 בצרפת, לדוגמה, האצולה הצרפתית גילתה ביטחון מופרז ביציבות מעמדה, מה שהוביל להתעלמות מוחלטת מהמצוקה ההולכת וגוברת של מעמדות הנמוכים ולתחושת הניכור בקרבם, עד לפריצת המהפכה הצרפתית.

ביקורת חברתית, מיתוסים אנטי-אליטיסטיים וצמיחת הפופוליזם

בהיסטוריה, מתרבות תפיסות רומנטיות כלפי המעמדות הנמוכים לעומת האליטות הנתפסות כמנותקות ומפונקות. תנועות חברתיות רבות מהוות תגובה ישירה ליוהרה האליטיסטית, ולרוב מבוססות על מיתוסים של "העם הפשוט" מול האליטה. גישות סוציולוגיות קלאסיות, כמו אלו של תיאודור אדרנו ומקס הורקהיימר, מציינות את תפקיד התרבות הפופולרית ככוח המסוגל לאתגר את שלטון האליטה באמצעות ביקורת גלויה ועוקצנית.

הפופוליזם גם הוא צומח במידה רבה כתגובה ליוהרה של האליטה, ונתפס פעמים רבות כתגובה פוליטית ותרבותית לחוסר האמון הגובר בקרב הציבור כלפי אליטות שלטוניות, שנחשבות למנותקות, מושחתות, או מזלזלות בצרכים של האזרח הפשוט. תחושת היוהרה בקרב האליטות יכולה להוביל לניכור עמוק בקרב שכבות רחבות של הציבור, ולהוות כר פורה להיווצרות תנועות פופוליסטיות שמבקרות את השלטון ומציעות אלטרנטיבות המתחברות לעם. הפופוליזם מבקש לשבור את השליטה האליטיסטית, ולכונן מבנה חברתי והנהגתי חדש. בעידן שבו רבים מרגישים שהאליטה אינה פועלת עבורם אלא להיפך, הפופוליזם מספק אלטרנטיבה שמדברת לצרכים ולתחושות האותנטיות של הציבור הרחב, ומנסה לצמצם את פערי העוצמה וההשפעה שנפערו בין האליטות לעם.

היוהרה האליטיסטית מובילה לצמיחת הפופוליזם במספר דרכים

1. ניתוק ומעמדות: ככל שהאליטות מתבצרות במעגלי כוח מוגנים ונוצר פער בין האינטרסים שלהן לאלה של הציבור, מתפתחת תחושת ניכור בקרב האזרחים. אליטות הנתפסות כמי ששולטות מתוך חדרי ישיבות סגורים, מנותקות מהמצוקות היומיומיות של האזרח הפשוט, מחזקות את התחושה שהן מזניחות את טובת הציבור לטובת רווחים אישיים או אינטרסים זרים. הפופוליזם מבקש לאתגר את המבנים הללו, בהבטחה להחזיר את הכוח לעם, ולהסיר את ה"ממסד" המתנשא.
2. ביקורת על שחיתות ופריבילגיות: הפופוליסטים נוטים להצביע על העדפות מיוחדות שהאליטות מעניקות לעצמן – כמו קצבאות גבוהות, רשתות חברתיות מחוברות, ומקומות עבודה שמורים לבני אליטה. האליטה, כשאינה מודעת לביקורת הגוברת עליה ומזלזלת בה, עלולה להיתפס בעיני הציבור כיהירה ושחצנית. כך, הביקורת הפופוליסטית על שחיתות ופריבילגיות הופכת למרכזית, עם מסר שמטרתו לחשוף את היוהרה הממסדית ולהציג את האליטה כמאוימת אך חסרת מענה.
3. "שחרור הכוח מהאליטות" הוא מסר פופוליסטי מרכזי, שמשמעותו הבטחת השבת הכוח לאזרחים, תוך שחרורם מהכוח המרוכז בידיהם של האליטות. הטענה היא שהאליטות פועלות מתוך "מגדל השן" שלהן ומתעלמות מהעם, ולכן יש צורך בהנהגה חדשה שמייצגת את העם באמת ולא מתוך יוהרה וניכור. המנהיג הפופוליסט מציג עצמו כמי שנאבק בממסד הנוקשה, וכמי שיכול "לקרוא תיגר" על ההגמוניה ולהביא לשינוי המיוחל.
4. תחושת צדק חברתי מול אליטה "מוסרית": אליטות נוטות לאמץ ערכים מסוימים כדי לתחזק את מעמדן המוסרי ולהגדיר את עצמן כקבוצה נאורה יותר, אך תחושת עליונות מוסרית זו מעוררת לרוב התנגדות בקרב הציבור, שרואה זאת כגינונים צדקניים. השיח הפופוליסטי משיב מלחמה, ומציג את האליטה כמנותקת וכמי שמטיפה מוסר, אך אינה פועלת למען העם.
5. עיצוב "העם" מול "הם": הפופוליזם יוצר דיכוטומיה ברורה בין העם – שהוא לרוב פשוט ועממי, לבין האליטה, הנראית כמי שנשלטת בידי אינטרסים זרים, מנותקת ומזלזלת. דיכוטומיה זו מסייעת להעמקת הקונפליקט וליצירת תמיכה רחבה בקרב ציבור שמרגיש שאיבד את קולו ואת כוחו לנוכח ההגמוניה.

סיכום

יוהרה, אם כן, אינה רק ביטוי של כוח אלא גם אמצעי לשימורו. ככל שהכוח גדל, כך גובר הניתוק מהמעמדות הנמוכים ומהחברה כולה, והאליטות מפתחות פער רלוונטיות, ומתקשות להבין את המצוקות ואת האיומים שעלולים להתעורר כנגדם. יוהרה עשויה להיות אפוא הסימן הראשון לשחיקה ואף לקריסה פנימית של האליטה, כאשר המציאות והעם, בסופו של דבר, אינם מוכנים יותר לשאת את העול המגיע יחד עם יהירות זו, ואת מחיר הסטגנציה ופער הרלוונטיות המתלווים אליה.

[לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'קבוצות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פער רלוונטיות' והשלכותיו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פופוליזם באתר ייצור ידע]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• הרחבה בנושא 'אליטת ההון' הישראלית.
• אוסף המאמרים על 'קבוצות'.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבה בנושא 'סטטוס בקבוצה'.
• הרחבת המושג: 'עוצמה'.
• הרחבת המושג: קיפאון/סְטַגְנַצְיָה.
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• אוסף המאמרים על 'קונספציה'.
• אוסף המאמרים על שחיתות שלטונית ואחרת.
• אוסף המאמרים על שינוי ארגוני ועל שינוי בכלל.
• אוסף המאמרים על 'פער רלוונטיות' והשלכותיו.
• אוסף המאמרים על פופוליזם.
• הרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'אליטת ההון' – קווים לדמותה של האליטה הנוכחית של ישראל, חלק 1, ייצור ידע, 1/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), סטטוס בקבוצה, ייצור ידע, 5/3/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), קיפאון - סטגנציה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2017), קונספציה, ייצור ידע, 6/10/17.
• פנחס יחזקאלי (2018), על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/5/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), שינוי ארגוני, השתנות ושינוי בכלל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 5/11/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), פער רלוונטיות, ייצור ידע, 21/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), פופוליזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 29/1/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אין ארוחות חינם, ייצור ידע, 2/5/14.