תקציר: קשה למצוא עם כמו הפלסטינים, שההיסטוריה שלו היא דפוס חוזר של בגידות מהדהדות בעמים אחרים שאימצו אותו אל ליהם ופתחו בפניו את שעריהם. סיפורי הבגידה, שמספרים במדינות ערב על הפלסטינים, מזכירים לי את משל הצפרדע והעקרב. זהו משל מפורסם שמחברו אינו ידוע (ומיוחס בטעות לאיזופוס), המציג גישה מהותנית לחיים שעיקרה הוא: העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, והנמשל: אין לצפות שאדם - במקרה שלנו, הפלסטיני - ישנה את טבעו, גם אם הוא מבטיח שישתנה...

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

המונח "בגידה פלסטינית" מופיע לעיתים קרובות בשיח הפוליטי בעולם הערבי. נטען כי דפוס חוזר (ראו בהמשך) המאפיין אותם הוא שכל מדינה שפתחה לכבודם את שעריה ואת ליבה, נדקרה בגבה. הסיפורים הללו מזכירים לי את משל הצפרדע והעקרב. זהו משל מפורסם שמחברו אינו ידוע (ומיוחס בטעות לאיזופוס), המציג גישה מהותנית לחיים:

הצפרדע והעקרב רצו לחצות נהר: העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכוב על גבה של הצפרדע, וזו סירבה עקב כך שחששה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שלא כך יהיה, שכן גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב אכן עקץ את הצפרדע, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע עקצתני? הרי עכשיו שנינו נמות", והעקרב השיב: "מצטער, אבל לא יכולתי להתאפק. זה הטבע שלי".

מסקנת המשל: העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, והנמשל: אין לצפות שאדם - במקרה שלנו, הפלסטיני - ישנה את טבעו, גם אם הוא מבטיח שישתנה: הוא יפגע במארחיו ובבוטחים בו ויפגע תוך כדי כך גם בעצמו... (ויקיפדיה: משל הצפרדע והעקרב). ובאמת: קשה למצוא בהיסטוריה של האומות עוד עם שהפך את הבגידה במיטיביו לטבעו הלאומי, כמו הפלסטינים.

לפני שנמשיך הערה בטאבו: דימויים כאלו לעיתים קרובות מנוצלים בדיון הפוליטי כדי לעורר רגשות חזקים ולחדד ניגודים, ועל כן ראוי לגשת אליהם בזהירות המתחייבת ולהדגיש. מטבע הדברים, רוב בניו של עם כזה או אחר אינם כאלה. אבל קבוצות מובלות תמיד ע"י מעוטים, ולאלה דפוסי פעולה הנצרבים בדנ"א של אומות...

דפוס חוזר מהו, ולמה הוא רלוונטי לענייננו?

תבנית או דפוס חוזר (Pattern) היא מבנה או תהליך כמעט קבועים, החוזרים ונשנים ב- מערכות מורכבות. סוגיה זו פותחה בהרחבה בספרו של מרק ביוקנן, האטום החברתי. (ראו תמונת כריכה למטה). ביוקנן מכנה את העיסוק בתבניות "פיסיקה חברתית". לטענתו, בני אדם בנויים גם הם מאטומים, וכמו שאטומים פועלים על פי חוקים שבטבע, כך גם קבוצות אנשים. עלינו לחשוב על תבניות ולא על בני אדם, טען ביוקנן, התבניות עולות באופן ספונטני מתוך הבלבול והמהומה וצוברות אנרגיה ו- עוצמה משלהן. הדבר דומה לכוראוגרפיה, אך ללא כוראוגרף. יתכן שזה אינו משקף את רצונותיו האמתיים של שום אדם יחיד, ואף לא את ממוצע הרצונות של כולם.

למה זה חשוב לענייננו? כי היכולת לאתר דפוסים חוזרים במערכות מורכבות משיבה לנו את יכולת ה- חיזוי, שנלקחה מאיתנו בעולם מורכב ודינאמי, המשתנה במהירות. זאת, כיוון שהדינאמיות המואצת אינה מסיטה את מהימנות הדפוסים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב (פסיג, 2010, ע' 20). פסיג מדגיש כי זיק הגאונות הראשוני שבו מתגלה התבנית הנסתרת לעיני החוקר הוא עניין של אמנות, ואין תחליף לאומנות זו. גם אין כללים מי אמון לקלוע טוב יותר למטרה בעת ניתוח הנתונים, ולזהות מיניה וביה את ההיגיון הפנימי שממנו אפשר לגזור את התבנית (פסיג, 2008, ע' 92).

הפלסטינים 'עוקצים' כל מי שמאמץ אותם אל ליבו

1970: ירדן ו'ספטמבר השחור'

לאחר שירדן קיבלה לתחומה מאות אלפי פליטים פלסטינים בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948 ומלחמת ששת הימים ב-1967, הפכו הפלסטינים לגורם משמעותי במדינה. הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בראשות יאסר ערפאת החל לפעול מירדן, כולל ייזום פיגועים נגד ישראל משטח ירדן.

עם הזמן, אש"ף התעצם עד כדי כך שראה עצמו ככוח עצמאי ואף ניסה לערער את שלטון המלך חוסיין, ולהקים . בחודש ספטמבר 1970, ארגוני פת"ח ופלגים פלסטינים אחרים ניסו להפיל את המלוכה הירדנית. התוצאה הייתה סכסוך צבאי קשה בין הפלסטינים לבין הצבא הירדני, שגרם לאלפי הרוגים פלסטינים, והוביל לגירוש אלפי אנשי אש"ף ללבנון. מה שמתואר כבגידה בירדן הוא הניסיון לחבל בשלטון המקומי.

1990-1975: לבנון ומלחמת האזרחים

לאחר גירוש אש"ף מירדן, הפלסטינים עברו ללבנון, שהייתה מדינה עם איזון עדין בין קהילות דתיות (מוסלמים, נוצרים, דרוזים). בשנות ה-70 וה- 80 של המאה הקודמת, הפלסטינים בחסות אש"ף והפת"ח שהתבססו בדרום לבנון יצרו "מדינה בתוך מדינה". אש"ף גם לקח חלק במלחמת האזרחים בלבנון, תוך יצירת בריתות מקומיות עם קבוצות מוסלמיות ושיעיות, מה שנתפס בעיני הנוצרים בלבנון כבגידה. המעורבות הפלסטינית בסכסוך הפנים לבנוני ואף בהתנקשויות בפוליטיקאים ודמויות בכירות שנתפסו כמאיימות על האינטרסים הלאומיים של לבנון, תרמה לתחושת ה"בגידה".

נוכחות אש"ף והפעילות המיליטנטית שלו הובילו להתדרדרות במצב הביטחוני, שכללה פיגועים נגד ישראל מתוך שטח לבנון ותגובות ישראליות קשות.
לבסוף, הפלסטינים סולקו מביירות בעקבות הפלישה הישראלית ללבנון במלחמת שלום הגליל, ב-1982.

1991-1990: כווית לאחר מלחמת המפרץ

כווית קיבלה לשטחה עשרות אלפי פלסטינים במהלך השנים, ושימשה כמרכז כלכלי משמעותי עבורם. עם זאת, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, תמכו יאסר ערפאת ואש"ף בפומבי בסדאם חוסיין, שפלש לכווית. עמדה זו עוררה זעם רב בכווית, ובסיום המלחמה, כווית גירשה כמעט את כל הפלסטינים ששהו בה (כ-200,000 איש), תוך האשמתם בבגידה בממלכה שאירחה אותם.

1993: הסכמי אוסלו ופעולתו של ערפאת כסוס טרויאני

בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף (בראשות יאסר ערפאת), הסכמים שהיוו בסיס לתהליך שלום שנועד להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההסכמים היו קרש הצלה לערפאת, שהיה מוחרם במערב ובעולם הערבי כאחד בשל תמיכתו בסדאם חוסיין. הם אפשרו את חזרתו עם אנשיו כמנצח לשטחי יהודה, שומרון ועזה, והובילו להקמת הרשות הפלסטינית, שתפקידה היה לשמש גורם שלטוני אוטונומי עם מחויבות להפסקת הטרור. היו אלה אנשיו של ערפאת, שתיארו את הסכמי אוסלו וחזרתם ליהודה שומרון ועזה כ'סוס טרויאני' ששתלו בקרב הישראלים:

1. שימוש בהסכמים לחיזוק מעמדו האישי של ערפאת: ערפאת חזר לשטחי הרשות, לא מתוך כוונה אמיתית להביא לשלום, אלא כדי לבסס את שליטתו באזור ולקדם את האג'נדה הלאומית הפלסטינית בדרכים אחרות.
2. המשך התמיכה בטרור תחת הרשות הפלסטינית: על אף שהתחייב לדכא טרור, ערפאת אפשר – ולעיתים אף עמד מאחורי – המשך פעילות של ארגוני טרור פלסטיניים, כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, שהמשיכו לתקוף את ישראל.
3. רטוריקה דו-משמעית: ערפאת נהג להצהיר דברים שונים לקהלים שונים: בשיחות עם ישראלים ומערביים דיבר על שלום, בעוד שבנאומים לקהל ערבי הדגיש את "מאבק השחרור" והזכות להיאבק בכיבוש. דוגמה מפורסמת היא נאומו ביוהנסבורג ב-1994, שבו השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודיביה (שהפר מוחמד כשזה היה נוח לו).
4. חינוך לשנאה: תחת שליטת הרשות הפלסטינית, מערכות החינוך והתקשורת הרשמיות המשיכו לעודד שנאה לישראל וליהודים, ובכך חתרו תחת הרוח שהסכמי אוסלו נועדו לקדם.

בקרב רבים בהציבור הישראלי, 'ירד האסימון' שהפלסטינים משטים בהם ומטרתם היא הכחדת 'הישות הציונית', ומדינה פלסטינית 'מהנהר ועד לים'. רבים הבינו כי הסכמי אוסלו היו מלכודת שישראל נפלה לתוכה, שבה ערפאת ניצל את ההזדמנות כדי לחזק את עמדת הפלסטינים לקראת עימות עתידי.

2005-2000: האינתיפאדה השנייה: תחושת הבגידה בציבוריות הישראלית מתחזקת

אירוע זה הוא דוגמה בולטת נוספת להאשמות כלפי ההנהגה הפלסטינית על כך שפעלה מתוך כוונה לשמר את הסכסוך במקום לחתור לשלום סופי. האירועים שהובילו לאינתיפאדה השנייה קשורים באופן הדוק לסירובו של יאסר ערפאת לקבל את הצעות השלום שהוצעו לו במהלך פסגת קמפ דיוויד (יולי 2000) וההשלכות של סירוב זה.

בפסגה, בתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, הציע ראש הממשלה אהוד ברק הצעה נדיבה שכללה:

• נסיגה ישראלית מרוב שטחי יהודה ושומרון ועזה.
• חלוקה בירושלים (עם הכרה בריבונות פלסטינית באזורים ערביים).
• פתרון סמלי לבעיית הפליטים הפלסטינים.

יאסר ערפאת דחה את ההצעות ולא הציג הצעה נגדית. במקום זאת, הוא שב לשטחי הרשות מבלי להמשיך במשא ומתן, דבר שנתפס כהזדמנות שהוחמצה. לפי גורמים בממשל האמריקאי, ערפאת לא היה מעוניין בפתרון שתי המדינות, אלא בשימור הסכסוך כחלק מאסטרטגיה ארוכת טווח.

האינתיפאדה השנייה פרצה בספטמבר 2000 בעקבות עלייתו של אריאל שרון להר הבית, אך רבים רואים בה מהלך מתוכנן היטב מצד ההנהגה הפלסטינית, ובראשה ערפאת, שנועד לטרפד כל אפשרות להסדר שלום סופי. מאפייניה היו:

1. שימוש רחב בפיגועי טרור: האינתיפאדה התאפיינה בגל פיגועים חסר תקדים, כולל פיגועי התאבדות במרכזי ערים ישראליות. ארגונים הקשורים לפת"ח – כמו "גדודי חללי אל-אקצא" – היו מעורבים עמוקות בטרור זה, לעיתים בהכוונה ישירה של הרשות הפלסטינית.
2. רטוריקה מסיתה: ערפאת והנהגת הרשות השתמשו בנרטיבים של "מאבק מזוין" ושחרור לאומי כדי ללבות את הלהבות, במקום לפעול להרגעת המצב.
3. שימור סכסוך מתמשך: באינתיפאדה התגלתה מגמת חתרנות של ערפאת, שלא רק שלא פעל לעצור את האלימות, אלא ככל הנראה עודד אותה – מתוך הבנה שהמשך האלימות יחזק את מעמדו בקרב העם הפלסטיני ויסכל פתרון קבע שידרוש פשרות כואבות.
4. דחייה מכוונת של כל ניסיון תיווך: יוזמות שונות (כמו יוזמת קלינטון, טבא) נדחו שוב ושוב, כשערפאת העדיף לשמר את המאבק ולא להגיע לפתרון.

התוצאות:

1. אובדן אמון בתהליך השלום: בישראל, ובמיוחד בקרב הציבור, התקבעה ההבנה שערפאת ראה בתהליך אוסלו אמצעי להשגת הישגים אסטרטגיים, ולא כמחויבות אמיתית לשלום.
2. פגיעה קשה בפלסטינים עצמם: לצד המחיר הכבד ששילמה ישראל במונחי הרוגים ופצועים, האינתיפאדה השנייה גרמה להרס כלכלי, חברתי ופוליטי בחברה הפלסטינית, מה שהוכיח שההנהגה הפלסטינית מוכנה להקריב את העם שלה למען אסטרטגיות ארוכות טווח.
3. התחזקות חמאס: האלימות והכישלון המדיני של ערפאת הובילו לאובדן התמיכה הציבורית בפתח ולהתחזקות חמאס – תהליך שהגיע לשיאו בהשתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007.

האינתיפאדה השנייה נתפסת בעיני רבים כבגידה בנסיונות להביא לסיום הסכסוך. היא חיזקה את התחושה שערפאת והנהגת הפתח לא היו מעוניינים במדינה לצד ישראל, אלא במדינה במקום ישראל, תוך שימוש בתהליך השלום כסוס טרויאני שיאפשר חיזוק עמדותיהם להמשך מאבק ארוך טווח.

2007: חמאס בוגדת ברשות הפלסטינית (ולהיפך)

המאבק הפנים-פלסטיני - בין תנועות פלסטיניות שונות, כמו בין פת"ח לחמאס, יש אשמה הדדית בבגידה. לדוגמה, ב-2007, חמאס השתלטה על רצועת עזה בעקבות קרבות עם פת"ח, שחטה את אנשיה והשליכה אותם ממרפסות אל מותם. הדבר נתפס ע"י פת"ח כבגידה בהסכמים הפנים פלסטיניים.

2023-2011: בגידת הפלסטינים בבשאר אל-אסד (מלחמת האזרחים בסוריה, )

בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה, רבים מהפלסטינים שחיו במחנות הפליטים במדינה (בעיקר במחנה אל-ירמוכ שבדמשק) נחשבו לתומכים במשטרו של בשאר אל-אסד, שסיפק להם מקלט מאז 1948. עם זאת, כאשר החלה המלחמה, חלק מהפלסטינים השתלבו בכוחות המורדים, מה שנתפס כ"בגידה" בעיני המשטר.

• מחנה אל-ירמוכ: המחנה, שהיה ביתם של כ-150,000 פלסטינים, הפך לזירת לחימה מרכזית. בתחילה, המורדים השתמשו במחנה כבסיס לפעולות נגד משטר אסד, מה שגרם לצבא הסורי להטיל מצור עליו. כתוצאה מכך, רבים מהפלסטינים סבלו מתנאים קשים, ובהמשך רובם נעקרו או ברחו מסוריה.
• אסד ואנשיו ראו בצעדים אלו עדות לחוסר נאמנות מצד הפלסטינים, שהיו אמורים לתמוך במשטר שהעניק להם מקלט.

לבנון כיום - בעיות בתוך מחנות הפליטים

מחנות הפליטים בלבנון, שבהם שוכנים מאות אלפי פלסטינים, מהווים מאז ומתמיד מוקד מתיחות. חלק מהפלסטינים השתלבו בפעילות פוליטית ומיליטנטית שפגעה במארחיהם. לדוגמה, בשנים האחרונות התרחשו עימותים מזוינים בתוך מחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון, שהשפיעו על האוכלוסייה המקומית וגרמו לחיכוכים עם השלטון הלבנוני.

2023: טבח ה-7 באוקטובר

ביום שבת, חג שמחת תורה, יצא ארגון חמאס למתקפה אכזרית ורחבת היקף על יישובי עוטף עזה. המתקפה כללה:

• ירי רקטות מסיבי על ערים ברחבי ישראל.
• הסתערות על יישובים ישראליים, שבמהלכה נטבחו משפחות שלמות.
• חטיפת אזרחים וחיילים לידי חמאס, כולל ילדים וקשישים.

זו הייתה הפעולה הקשה והקטלנית ביותר שביצע חמאס מאז היווסדו, והזוועות שבוצעו – כגון שריפת משפחות, הוצאות להורג פומביות ואונס נשים – חצו כל גבול אנושי ומוסרי.

בעשור שחלף, התקיימו ניסיונות להסדרה שקטה עם רצועת עזה, כולל:

• מתן היתרי עבודה לאלפי פלסטינים.
• העברת סחורות ודלקים לרצועה.
• הקלות כלכליות, מתוך תקווה לצמצם את הפערים ולמנוע הסלמה.
• הסכמה ישראלית להזרמת כספים לחמאס מקטאר.

המתקפה של חמאס נתפסת כבגידה עמוקה באמון שניתן, גם אם חלקית, לאפשר חיים סבירים לתושבי עזה, תוך פגיעה בקשרים שבין ישראל לבין מצרים וקטאר, ששימשו כמתווכות. המתקפה התרחשה בעיצומם של דיונים על הסכם נורמליזציה בין ישראל לבין סעודיה – מהלך שהיה עשוי להוות נקודת מפנה היסטורית במזרח התיכון. טבח ה-7 באוקטובר היווה ניסיון ברור של חמאס לטרפד את ההסכם ולגרום להסלמה אזורית, תוך סיכון חיי הפלסטינים עצמם.

מעבר לפשע נגד אזרחי ישראל, חמאס בגד גם בעם הפלסטיני:

• עזה תחת מצור חמור: חמאס ידע שישראל תגיב בתקיפות, והפעולה הביאה לקטסטרופה ברצועה.
• אובדן התמיכה הבינלאומית: התמונות המזעזעות מהטבח הרחיקו מדינות רבות מתמיכה במאבק הפלסטיני, תוך חיזוק התמיכה בישראל.

התוצאות:

1. שימור אסטרטגיית הסכסוך: כמו באירועים קודמים, חמאס ניצל כל סיוע או הקלה לטובת התחמשות וטרור, במקום לשפר את חיי האזרחים.
2. פגיעה באמון הבינלאומי: מדינות שתמכו בסיוע לעזה, מתוך רצון להפריד בין העם הפלסטיני לבין חמאס, קיבלו הוכחה חותכת שהארגון רואה באזרחים ובתשתיות כלי משחק אסטרטגי.
3. חיסול רעיון "שתי המדינות": הטבח העצים את תחושת הישראלים שאין פרטנר לשלום ושכל ויתור טריטוריאלי משמש כבסיס לטרור נוסף.

טבח ה-7 באוקטובר מהווה לא רק מתקפה צבאית אכזרית, אלא גם בגידה באמון, בנורמות, ובמאמצי השלום האזוריים והבינלאומיים. הוא המחיש כיצד חמאס ממשיך לנצל את הדיפלומטיה ואת הטרגדיות ההיסטוריות של הפלסטינים כדי לחזק את כוחו, תוך הפקרת עמו ותוך חתירה להסלמה בלתי פוסקת.

2023 ואילך: מהומות של פלסטינים וגורמים פרו-פלסטיניים במערב

בחלק ממדינות המערב, בעיקר באירופה ובצפון אמריקה, השתלבו מהגרים פלסטינים ופעילים פרו-פלסטיניים בתנועות מחאה, שלעיתים לוו באירועים אלימים או בשיח מתסיס. חלק גדול מהתנועות הללו מתואמות עם קבוצות פרוגרסיביות, ולעיתים עם תנועות אסלאמיסטיות, שכרתו ברית ביניהן, והפכו את העניין הפלסטיני כמנוף לערעור הריבונות במדינותיהם.

• דוגמאות לאלימות: במקרים מסוימים, הפגנות פרו-פלסטיניות הפכו לאירועים אלימים, כולל התנגשויות עם המשטרה, פגיעה בעוברי אורח יהודים, והשחתת רכוש.
• מתיחות עם המארחים: יש ביקורת במערב כלפי חלק מהקהילות הפלסטיניות, שהאשימו אותן בשימוש במקלט שהוענק להן כדי לתקוף את הערכים או התרבות של המדינה המארחת. דוגמאות לכך ניכרות במיוחד במדינות כמו צרפת, גרמניה ובריטניה, שבהן התקיימו מהומות בהיקף רחב לאחר אירועים הקשורים למזרח התיכון.

מקרים אלו מתחברים לחשש רחב יותר במדינות המארחות שמדיניות ההגירה שלהן נוצלה על ידי קבוצות מסוימות, כולל פלסטינים, כדי לקדם אג'נדות פוליטיות שלדעת המבקרים מנוגדות לערכי המערב. הימין במדינות המערב החל לתפוס את הפלסטינים, סיסמאותיהם וסמליהם, כסמל של כאוס גלובלי המאיים על יהציבות העולמית [להרחבת סוגיה זו ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דגל פלסטין: סמל מאבק או אייקון של כאוס עולמי?].

והמסקנה?

העובדה כי מציאת דפוס חוזר במערכת מורכבת מאפשרת ניבוי של תהליכים עתידיים, מחייבת את ישראל בזהירות יתר לגבי כל הסכם שייעשה איתם בעתיד, והצבת ביטחונות כנגד כל מקרה של הפרה, כי זו מן הסתם תגיע!

נספח 1 מדף הטוויטר של עידית בר: מי בוגד במיטיביו, בכל מקום שבו הוא נמצא?

הכרזה למטה - שהוכנה ע"י צוותה המוכשר של עידית בר המיוחדת במינה - מציגה איור של סנטה קלאוס עם הבעת פנים מופתעת או מבוהלת, אחרי שנדקר. דם מרוח על זקנו. לפניו דמות קטנה "נאיבית" בסגנון קריקטוריסטי, שאוחזת בידה סכין מגואל בדם, שבו דקר את סנטה. הכיתוב ששואל: "מי נוהג לבגוד בכל מקום שבו הוא נמצא? -Who betrayed wherever he was? - מלמד כי סנטה נבגד על ידי הדמות שאותה הוא מחבק.

הפלסטינים מצויירים כדמות תמימה אך בוגדנית. סנטה קלאוס מייצג את המערב, שאימץ אותם אל ליבו מתוך ההנחה שכמוהו, הם מבקשים רק מדינה משלהם, ושקט וחיים טובים. הוא גילה בדרך הקשה, שהמהגרים הם 'סוס טרויאני', והפלסטינים הפכו לנושאי הדגל של הכאוס המאיים להחריב את תרבות המערב.

מחירה של ההתפכחות גבוה!

• המאמר הרלוונטי: פנחס יחזקאלי: תסמונת 'העקרב והצפרדע' של הפלסטינים.*

נספח 2 בדף הטוויטר של Kosher: מה פשר השנאה הזו?

מה גורם לאטאללה יונס - פלסטיני מיהודה ושומרון, שגרמניה פתחה בפניו את שעריה - לירות בעיצומו של חג, זיקוק לתוך חלון חדר השינה של ילד? אחרי שירה ברח, וניסה לעזוב את גרמניה, אבל נעצר בשדה התעופה.

ובדרך אגב, שימו לב לעוד שתי עובדות:

• האחת, זו המחשה טובה לכך שגם זיקוק פשוט יכול להרוג, קל וחומר פצצת תאורה.
• השניה, שהפלסטינים הפכו את עצמם למחוללי הכאוס העולמי.

נספח 3 בדף הטוויטר של Durf Duran: איך הפכו הפלסטינים למובילי הכאוס העולמי?

קשה למצוא עם כמו הפלסטינים, שההיסטוריה שלו היא דפוס חוזר של בגידות מהדהדות בעמים אחרים שאימצו אותו אל ליהם ופתחו בפניו את שעריהם. סיפורי הבגידה, שמספרים במדינות ערב על הפלסטינים, מזכירים לי את משל הצפרדע והעקרב. זהו משל מפורסם שמחברו אינו ידוע (ומיוחס בטעות לאיזופוס), המציג גישה מהותנית לחיים שעיקרה הוא: העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, והנמשל: אין לצפות שאדם - במקרה שלנו, הפלסטיני - ישנה את טבעו, גם אם הוא מבטיח שישתנה...

• המאמר הרלוונטי: פנחס יחזקאלי: תסמונת 'העקרב והצפרדע' של הפלסטינים.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף מאמרי עצמאות וזיכרון.
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים.
• אוסף המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון.
• הרחבת המושג: תבנית / דפוס חוזר.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דגל פלסטין: סמל מאבק או אייקון של כאוס עולמי?
• הרחבת המושג 'מערכת מורכבת'.
• אוסף הכרזות על ניהול ומורכבות.
• ספרו של מרק ביוקנן, האטום החברתי.
• אוסף המאמרים על 'עוצמה'.
• אוסף המאמרים על 'קבוצות'.
• הרחבת המושג: חיזוי - ניבוי.
• הרחבת המושג: 'דינאמיות'.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 13/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), תבנית - דפוס חוזר, ייצור ידע, 12/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2024) דגל פלסטין: סמל מאבק או אייקון של כאוס עולמי? ייצור ידע, 28/12/24.
• יחזקאלי פנחס (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• ביוקנן מרק (2007), האטום החברתי, תל אביב: עם עובד.
• פנחס יחזקאלי (2014), פיסיקה חברתית, ייצור ידע, 13/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ה'עוצמה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), חיזוי - ניבוי, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פסיג דוד (2008), צופן העתיד, מבחן העתיד של ישראל, תל אביב: ידיעות אחרונות.
• פסיג דוד (2010), 2048, תל אביב: ידיעות אחרונות (מהדורה דיגיטלית).