תקציר: בעידן של "פייק ניוז", מניפולציות, פילטרים וטיקטוקים של תדמית – השאלה היא לא רק מי משקר לנו, אלא כמה אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם השקר, כדי לשמר את הסיפור שאנחנו אוהבים להאמין בו.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

זה היה ערב חג, כזה שכל המשפחה מתכנסת אליו פעם בשנה – כולל הדודה רינה, שתמיד מביאה מתנות שהיא חושבת שהן "ממש את".
השנה, היא הביאה לי חולצה. סגולה, עם פאייטים, משהו בין חולצה של ליצן בקרקס לחייל בצבא הישע...

באי החדר כולו הביטו עליי מחזיק אותה, מחייך, ואז היא שאלה: "נו, אתה אוהב?"

וכאן – כמו בזום אין פנימי – רצו לי בראש שלוש אפשרויות:

1. לומר את האמת: "זה כנראה הדבר הכי מכוער שראיתי מימיי."
2. להעמיד פנים משתוקקות: "וואו! מדהים! בדיוק מה שרציתי!"
3. או – הדרך שבחרתי – היא דרך השקר הטוב: "זה מאוד... מקורי. לא ראיתי דבר כזה."

היא חייכה בסיפוק. אני שרדתי את הערב. והחולצה – נתרמה למחרת, בשקט. שיקרתי? כן. אבל האם באמת רציתי להכאיב לה? לא. האם אמרתי משהו שאיננו נכון? לא בדיוק. זו באמת הייתה חולצה מקורית. השקר הזה לא נועד להסתיר פשע. הוא נועד להגן עליה, עליי, ועל הקשר שבינינו.

וזה בדיוק המקום שבו שקרים מתחילים להיות מעניינים: כשהם כבר לא רק על מה נכון או לא נכון – אלא על מה שראוי, מה נעים, מה שומר על שקט – גם במחיר עיוות קטן של האמת.

המלאכה הדקה של האמת המעוותת

"שקר טוב מורכב מ-99% אמת" – זו אולי אחת האמירות הכי מדויקות (וכנראה הכי כנות) שנאמרו אי פעם על שקרים. אנחנו נוטים לחשוב על שקר כעל פעולה מכוונת של הסתרת אמת, אבל בפועל – רוב השקרים שאנחנו מספרים, ושמספרים לנו, הם הרבה יותר מתוחכמים: הם לא מתכחשים לעובדות אלא פשוט... משנים להן את ההקשר.

שקר גס מול שקר מתוחכם

שקר גס הוא כמו להבטיח "אני אשלם לך מחר" כשברור שאין שום כוונה לעשות זאת. לעומת זאת, שקר טוב – כזה שבאמת עובד – נשען על עובדות, אבל מסובב אותן בעדינות כדי לשנות את התמונה. זה מה שדנוט וקרוס (1998) מכנים "שקר פרגמנטלי" – שקר שמסתיר חלק מהאמת, אך לא כולה.

דוגמה כזו ניתן ליטול מהסדרה Breaking Bad (ראו טריילר למטה), ששבה אומר וולטר וייט לאשתו שוב ושוב שהוא "עובד קשה בשביל המשפחה". טכנית זה נכון – אבל מה שהוא לא אומר זה איך בדיוק הוא עושה את זה (בבישול קריסטל מת'). זו דוגמה קלאסית לשקר שמבוסס כולו על אמת, עם טוויסט אחד קטלני.

שקרים לבנים, או: איך לשרוד מפגש משפחתי

שקרים קטנים – אלה שאנחנו מספרים כדי לא לפגוע, לשמור על שלום בית או להתחמק ממבוכה – מה שנקרא שקרים לבנים – הפכו לנורמה כמעט חברתית. למשל: אנחנו אומרים לדודה שזה "העוגה הכי טעימה שאכלנו", בזמן שאנחנו בולעים אותה בקושי. לא בגלל שהיא טעימה – אלא כי היא דודה.

ארווין גופמן (ראו תמונה למטה) - בספרו על ניתוח הצגה עצמית - מדבר על "ניהול רושם" Impression Management: היכולת שלנו להציג תדמית מסוימת כלפי חוץ. הו מונח מרכזי בתיאוריה הסוציולוגית שלו על הצגת העצמי בחיי היומיום (The Presentation of Self in Everyday Life), והוא מתאר את הדרכים שבהן אנשים מנסים לשלוט ברושם שהם יוצרים על אחרים – ממש כמו שחקנים על במה. השקרים הקטנים נכנסים בדיוק כאן: הם מלטפים את האגו של האחר, ובו בזמן מגנים על שלנו (Goffman, 1959).

'שקר מבוסס אמת': הנשק הסודי של המניפולטור המודרני

השקר החמקמק – והמסוכן – ביותר הוא זה שנשען על האמת. הוא לא טוען דבר מופרך, אלא מציע פרשנות אחרת, הקשר אחר, או פשוט סדר אחר של הצגת העובדות. פוקו (1977) מדבר על ידע ככוח – על כך שמי ששולט בפרשנות של האמת, שולט במציאות.למשל: כאשר פוליטיקאי מצהיר ש"האבטלה ירדה ל-5%", זה נשמע מצוין, עד שמגלים שזה בגלל שינוי בהגדרתו של "מובטל". המספר אמיתי, אבל ההקשר הוסתר.

דוגמה קולנועית: בסרט Gone Girl (ראו הטריילר למטה), איימי יוצרת נראטיב מזויף של תקיפה, תוך שימוש בפרטים אמיתיים (חתונה כושלת, חובות, בגידות). כל מה שהיא אומרת "נשמע נכון" – וזה בדיוק מה שמסוכן.

שקר עצמי: האויב המתוחכם ביותר

אבל יש שקר אחד שמתעלה על כולם: השקר שאנחנו מספרים לעצמנו. אנחנו אומרים לעצמנו "העבודה הזו פשוט לא מתאימה לי", כשבעצם פחדנו להיכשל. או "אני לא באמת רציתי את הקשר הזה" – אחרי פרידה קשה. ניטשה (1886/1996) טוען שהאדם "זקוק לאשליות כדי לשרוד", ושהשקר העצמי הוא לא בהכרח חולשה – לפעמים זו הדרך שלנו לשמר תחושת שליטה. כך למשל, בסדרה הטלוויזיונית "Mad Men", דון דרייפר הוא מאסטר של שקר עצמי – הוא בונה זהות פיקטיבית, מתכחש לעברו, ומשכנע את עצמו שהוא "מי שהוא צריך להיות". עד שזה קורס עליו.

לסיכום:

• שקר גס – מנותק מהמציאות, קל להפרכה.
• שקר לבן – חלק מהנימוס החברתי, לפעמים מועיל.
• שקר מבוסס-אמת – מתוחכם, אפקטיבי, קשה לזיהוי.
• שקר עצמי – שקט, פנימי, ואולי המסוכן מכולם.

בעידן של "פייק ניוז", מניפולציות, פילטרים וטיקטוקים של תדמית – השאלה היא לא רק מי משקר לנו, אלא כמה אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם השקר – כדי לשמור על הסיפור שאנחנו אוהבים להאמין בו.

נספח: אז למי להאמין? לפוליטיקאי או ליוצא השירות החשאי?

בעיה. גם אלה וגם אלה הם שקרנים מקצועיים. השקר עבורם הוא כלי עבודה (בפוליטיקה ובוודאי בארגונים חשאיים), וגם קשה לתפוס אותם בשקר. מדוע? כי שקר מקצועי מורכב מ- 99% אמת וטוויסט קטן, שמשנה את התמונה וההקשר. מרחב ההתחמקות של השקרן בשקרים כאלה עצום.

צריך לזכור שגם 'שחקנים' בארגונים ביורוקרטיים עושים פוליטיקה (הפוליטיקה הארגונית יצרית לא פחות והפוליטיקה ה'רגילה'), וללא עורמה ותחבולה - שהשקר ממלא בהם תפקיד מפתח - אין להם סיכוי לטפס לפסגה. לכן, המיומנות הזו אצל בכירים בארגונים צבאיים שהולכים לפוליטיקה גבוהה.

אז למי להאמין? לזה שהסיפור שלו מסתדר לכם מבחינה פוליטית. ממילא הפוליטיקה העכשווית עוסקת רק בנרטיבים, והאמת רלוונטית בה רק כשהיא תומכת בנרטיב.

[לאוסף המאמרים על שקרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה, והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• אוסף המאמרים על שקרים.

מקורות והעשרה:

• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2015), שקרים ושקרנים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 14/10/15.
• Dunn, J., & Cross, P. (1998). Lying and deception in everyday life. New York: Guilford Press.
• Foucault, M. (1977). Discipline and Punish: The Birth of the Prison (A. Sheridan, Trans.). New York: Pantheon Books.
• Freud, S. (1920). Beyond the Pleasure Principle. London: Hogarth Press.
• Goffman, E. (1959). The Presentation of Self in Everyday Life. Garden City, NY: Doubleday.
• Nietzsche, F. (1996). Beyond Good and Evil (W. Kaufmann, Trans.). New York: Vintage. (Original work published 1886)