תקציר: בערב פסח תשפ"ה נרשמה סצנה יוצאת דופן בלב הממסד הביטחוני של מדינת ישראל: פעילי מחאה השליכו פיתות אל תוך בסיס הקריה בתל אביב. פעולה זו במסגרת מחאה, נראית במבט ראשון כמעשה פרובוקציה טיפשי וזול, אולם, היא נושאת מטען סימבולי עמוק. יש להבין אותה כחלק מטקטיקה פוליטית מוכרת המכונה שיבוש טקסים, שמטרתה לערער על סדרים תרבותיים מקובלים, לחשוף יחסי כוח, ולייצר דיון ציבורי דרך הפרת הנורמה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

בערב פסח תשפ"ה נרשמה סצנה יוצאת דופן בלב הממסד הביטחוני של מדינת ישראל: פעילי מחאה השליכו פיתות אל תוך בסיס הקריה בתל אביב.

פעולה זו במסגרת מחאה, נראית במבט ראשון כמעשה פרובוקציה טיפשי וזול, אולם, היא נושאת מטען סימבולי עמוק. יש להבין אותה כחלק מטקטיקה פוליטית מוכרת המכונה שיבוש טקסים, שמטרתה לערער על סדרים תרבותיים מקובלים, לחשוף יחסי כוח, ולייצר דיון ציבורי דרך הפרת הנורמה.

המונח "שיבוש טקסים" איננו מונח לועזי רשמי, אך הוא מקביל לרעיונות תיאורטיים ידועים בספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית. מחאות מסוג זה מכונות באנגלית לעיתים ritual disruption, symbolic protest, או performative reversals – כלומר פעולות שמטרתן לערער על טקסים מקובלים ולחשוף את יסודותיהם הסימבוליים.

שיבוש טקסים: להפר את הסדר התרבותי

מיכאיל בכטין, לדוגמה, תיאר את תופעת ה"קרנבלסק" (התקת הקרנבל מן המרחב הציבורי אל הספרות, התאטרון, הקולנוע, ערוצי המבע האמנותי והמדיה): זוהי תופעה תרבותית, שבה מתקיים היפוך זמני של הסדר החברתי: הגבוה נעשה נמוך, הסמכותי הופך לבדיחה, וההבחנות המעמדיות מיטשטשות. הקרנבל איננו רק חגיגה – אלא רגע שבו מוסדות החברה והאידאולוגיות שלה נחשפים כקונסטרוקציות, והלעג הופך לכלי ביקורתי (Bakhtin, 1984). באמצעות אסתטיקה - של גרוטסקה, גופניות מוחצנת והומור פרוע - ה'קרנבלסק' מערער את הגבולות המקובלים בין מרכז לשוליים, בין קודש לחול. בהקשר זה, גם פעולת מחאה כמו השלכת חמץ יכולה להיקרא 'כ'קרנבלסק' – כשהיא הופכת את הסמל (מצה) לנלעג, ומחדירה את ה"נמוך" (פיתה) למרחב הסמלי ה"גבוה" (הקריה בערב פסח). זו תופעה, שבה הסדר החברתי מתהפך באמצעות לעג ופרודיה, ובכך מתאפשרת ביקורת זמנית על מוסכמות ויחסי כוח (Bakhtin, 1984).

הוגים נוספים כמו ג'יימס סקוט (Scott, 1990) מדברים על "צורות יומיומיות של התנגדות" – מחוות סמליות של הפרה, לעתים זעירות, שמאתגרות את הסדר הקיים. אנתוני כהן (Cohen, 1985) מתאר כיצד סמלים קולקטיביים נטענים במשמעות קהילתית, ולכן שיבושם מערער על הקהילייה עצמה. באותו קו, טקסי פרפורמנס חתרניים נבחנו גם בעבודותיהם של ויקטור טרנר וארוינג גופמן.

כך, השלכת חמץ בזמן פסח אל בסיס הקריה – איננה רק פרובוקציה, אלא פעולה שמבקשת לחשוף את מבני הכוח הסמויים שמתחזקים את הקונצנזוס החברתי. היא פועלת על גבול הגרוטסקה, ומערערת את מה שנדמה לנו כ'מובן מאליו'.

שיבוש טקסים הוא טקטיקת מחאה ששואפת לפגוע במובן מאליו התרבותי. היא משתמשת בזמן טעון (כמו ערב פסח), במקום סמלי (כמו הקריה), ובחפץ טעון (כמו פיתה) כדי לחולל תגובה רגשית ולחשוף את המבנים הסמויים של כוח. כפי שמתאר גיא דוידי, שיבוש טקסים הוא "ניסיון לפורר את הקונצנזוס באמצעות פרובוקציה סימבולית". הוא מזעזע לא משום שהוא אלים, אלא משום שהוא מפורר את גבולות השייכות והלגיטימציה החברתית.

השלכת פיתות בערב פסח היא ביטוי מובהק לכך: הכנסת חמץ למרחב ציבורי במדינת ישראל בזמן פסח איננה רק הפרה של הנחיה דתית – אלא הפרה של טאבו תרבותי. היא מייצרת חוסר נוחות עז, ומכריחה את החברה הישראלית להתמודד עם השאלה: מה חשוב לנו יותר – סמלים דתיים, או ערכים דמוקרטיים?

הקריה והפיתה: סמלים של כוח ושל שיבוש

הקריה איננה רק בסיס צבאי; היא סמל של ריבונות, של מדינתיות, של כוח. הכנסת חמץ לתחומה מערערת לא רק על הסדר הדתי, אלא גם על סדר הכוח: היא חודרת ללב הקונצנזוס הישראלי, בדיוק כדי לשבש אותו. הפיתה עצמה, לא במקרה, טעונה: היא יומיומית, מזרחית, אולי אפילו "ערבית" בתודעה הקולקטיבית. במובן הזה, היא ניגוד גמור למצה – סמל ההבחנה, הטוהר, והבדלנות היהודית בפסח.

אוטו-אנטישמיות

הפעולה הזו מתכתבת היטב עם פעולות אחרות המהוות ביטוי ל"שנאת-עצמי יהודית", או אוטו-אנטישמיות, ששיאן עד היום היה 'פיצוץ' תפילות יום הכיפורים בפרהסיה. בהקשר זה, מדובר בזלזול מופגן במסורת ובקדושת הפסח – ניסיון לחתור תחת הזהות היהודית עצמה.

תופעת האוטו-אנטישמיות התפרצה 'בגדול' בקרב תנועת המחאה, לאחר ניצחונה הגדול הראשון ב- 27 במרץ 2023, לקראת הדיונים על התקציב - ולאחר מכן בשל העיסוק הגובר ב'חוק הגיוס', עד כי קשה היום ללובשי כיפה שלא להבחין באקלים אנטי דתי ברחובות תל אביב [להרחבה בסוגיה זו, ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: אוטו-אנטישמיות. הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!].

הרציונל הווקיסטי: שבירת מסגרות, דלתות ולאומים

וצריך לזכור עוד, שהמחאה היא תנועה ווקיסטית במהותה. הרעיון הווקיסטי – הרואה בקטגוריות כמו לאום, דת ומדינה מבנים שמנציחים אי-שוויון – מציע קריאה רדיקלית יותר: השלכת חמץ לבסיס הקריה היא לא רק שיבוש, אלא ערעור יסודי על הסדר כולו. זו לא מחאה שמבקשת לתקן את המערכת, אלא לשאול מדוע היא קיימת כך מלכתחילה. הקריה מגלמת את כוח המדינה, הפיתה מגלמת את הגוף הזר, והמפגש ביניהם חושף את הסדקים במבנה עצמו [להרחבה על ה- WOKE ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל].

בין מדינה יהודית לדמוקרטית: מדינת כל אזרחיה?

לבסוף, יש להבין את הפעולה גם כקריאה לדיון על זהות המדינה: ביטול הסממנים היהודיים והשארת הדמוקרטיה לבדה. במילים אחרות: 'מדינת כל אזרחיה'.

אורן יפתחאל טוען למשל כי ישראל פועלת כאתנוקרטיה: מדינה, שמעניקה עליונות למרכיב היהודי תוך שימור מסגרת דמוקרטית פורמלית. השלכת החמץ היא ניסיון להצביע על הפער הזה: לקרוא תיגר על הסדר שמקדש בעיני המחאה את החמץ כטמא, אך מקבל הדרה של קבוצות שלמות כאילו זהו מצב טבעי [להרחבה בסוגיה זו ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דיבוק שתי המדינות ו'מדינת כל אזרחיה'].

סיכום

אירוע השלכת הפיתות לבסיס הקריה הוא פעולה טעונה, שמבקשת לייצר שבר תודעתי. היא לא באה לשכנע – אלא לטלטל. היא אינה רק על פסח, אלא על מהו קונצנזוס, מי קובע אותו, ומה מותר – או אסור – לערער עליו. דרך חפץ יומיומי ובמעשה שנראה מגוחך, נפתחת שיחה על טקסים, זהות, שייכות, גבולות, ואת גבולות הדמוקרטיה עצמה.

נספח: מחאת פיתות גם בפתח בתי שרים:

[לאוסף המאמרים על אוטו אנטישמיות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על האתגר החרדי של ישראל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על יוהרת אליטת ההון הישראלית ומחיריה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על אוטו אנטישמיות.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: אוטו-אנטישמיות. הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דיבוק שתי המדינות ו'מדינת כל אזרחיה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על אוטו אנטישמיות, ייצור ידע, 13/8/24.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוטו-אנטישמיות. הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה! ייצור ידע, 23/5/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), דיבוק שתי המדינות ו'מדינת כל אזרחיה', ייצור ידע, 23/11/23.