[בתמונה: ביקור משלחת הצלב האדום בטרזין, הסרטת הביקור. קרדיט: ארכיון בית טרזין]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

במהלך הדברים הבאים, נדון בסיפור יוצא דופן בתהליך הפתרון הסופי, והוא הקמת מחנה המשפחות באושוויץ[1]. המחנה האמור הוקם בספטמבר 1943, עם בואם של 5000 יהודים מגטו טרזין. שלא כנהוג, לא עברו יהודים אלה את תהליכי הסלקציה וההשמדה הידועים לשמצה שהונהגו באושוויץ, אלא שוכנו במחנה נפרד באושוויץll - בירקנאו. במחנה זה, בניגוד לנהלים, הושארו יחדיו גברים נשים וילדים במסגרת אחת, לבושם נשאר על גופם ושיערם לא גולח. בנוסף, הנהגתו הפנימית של המחנה האמור, הושארה בידי היהודים[2].

שלושה חודשים לאחר בואו של המשלוח הראשון, הגיע משלוח נוסף של 5000 יהודים, מגטו טרזין לאותו מחנה, ואף הם זכו לאותם תנאי קבלה מיוחדים. מעמדם המיוחד של יהודים אלה לא היה ברור לא להם ולא לשאר אסירי אושוויץ ששמעו על בואם. ב- 7 במרץ 1944, שישה חודשים לאחר בוא המשלוח הראשון, הושמדו בתאי הגז, בלילה אחד, כל היהודים שהגיעו במשלוח של ספטמבר 1943. סמוך להירצחם, הם נדרשו לשלוח גלויות למכריהם בגטו טרזין כמו גם למקומות שונים בתחומי הרייך השלישי ומחוצה לו. הגלויות הללו נשאו את התאריך 25.3.1944, כלומר למעלה משבועיים לאחר הירצחם.

.

בינתיים, אנשי המשלוח השני, המשיכו ליהנות ממעמדם המיוחד. בחודש מאי 1944, הגיעו שני משלוחים נוספים מגטו טרזין, שבכל אחד מהם מנה 5000 יהודים. מכן ואילך היה ברור, כי תוחלת החיים של אנשי מחנה זה עמדה על שישה חודשים, שכן, ליד השמות בכל משלוח נכתבו האותיות (SB6 SONDERBEHANDLUNG) כלומר טיפול מיוחד לאחר 6 חודשים. ואכן, ביולי 1944, שישה חודשים לאחר בואו של טרנספורט דצמבר, בוצע חיסול נוסף. אולם הפעם, בניגוד לחיסול הקודם, נערכה סלקציה לכל יושבי המחנה, והמחנה כולו חוסל. מחנה המשפחות המיוחד עמד על תילו עשרה חודשים, אולם לאחר ששירת את מטרת הגרמנים חוסל ללא רחמים, והשאלה הנשאלת מדוע הקימו הגרמנים את המחנה, מה הייתה מטרתו?

על פי דעתו של דב קולקה[3], שעבר על תעודות של המשרד הראשי של הרייך לביטחון (ה- RSHA), ניתן לעמוד על הסיבות להקמתו ולחיסלו כעבור עשרה חודשים בלבד. בין התעודות הללו, מצויה חליפת מכתבים בין לשכתו של אדולף אייכמן (ראו תמונה משמאל) ב- RSHA לבין הצלב האדום הגרמני, ובין המשרד בברלין למרכז הצלב האדום הבין לאומי בז'נבה.

[בתמונה משמאל: אדריכל השואה, אדולף אייכמן במדי SS. התמונה היא נחלת הכלל]

מתוך חליפת מכתבים זו עולה, בסבירות גבוהה, שבדומה לגטו טרזין, ובנוסף לו, נועד המחנה המשפחתי לשמש הוכחה חיה לכאורה, להזמת הידיעות שהחלו להתפרסם, אודות השמדתם של היהודים במזרח. מיצג שווא זה נתמך בין השאר על ידי אותן גלויות שנשלחו מאושוויץ המאשרות כי המגורשים הינם בחיים; קבלת חבילות שנשלחו באמצעות הצלב האדום הבין לאומי, ותכנון ביקור של ארגון זה, כביקור המשך לביקור שנערך בגטו טרזין[4].

נראה שהדיווח החיובי של ביקור משלחת הצלב האדום הבין לאומי בגטו טרזין, הפך את תכנון הביקור הנוסף במחנה המשפחות למיותר. אשר על כן, לאחר שהביקור בגטו טרזין "ענה על כל הציפיות", חוסל מחנה המשפחות המיוחד באושוויץ.

נחזור לרגע לזמן קיומו של מחנה המשפחות ולייחודו

בתקופה זו, ניהלו כאמור היהודים את חייהם הפנימיים, כהמשך למה שהיה נהוג בגטו טרזין. במרכז חיי המחנה עמד המפעל החינוכי, וסביבו התפתחה פעילות תרבותית ענפה. בניגוד לנהוג באושוויץ, מילאו היהודים במחנה המשפחות בעצמם את תפקידי ההנהגה הפנימיים, כדוגמת – זקן הצריף, קאפו, וראש יחידת העבודה. הסמכות העליונה, הבלתי רשמית הייתה נתונה, בעיניהם של האסירים ואנשי ה-SS כאחד בידי ראש מערכת החינוך והנוער - פרדי הירש[5].

[למאמרו של ד"ר אבי הראל: 'וחי אחיך עמך - לדמותו של פרדי הירש', לחצו כאן]

[בתמונה: פרדי הירש. קרדיט: ארכיון בית לוחמי הגטאות]

עד למועד השמדתה של הקבוצה הראשונה, האמינו האסירים במחנה המשפחות, כי מעמדם המיוחד ימשך, והם לא יזכו להמתה בתאי הגז. לכן, לאחר השמדתה של קבוצת האסירים שהגיע ראשונה למחנה המשפחות, המשיכו שאר אסירי המחנה בשגרת חייהם. זאת בין השאר, היות שמקבוצה ראשונה זו, הושארו אסירים בודדים בחיים, ביניהם כאלה שד"ר מנגלה ערך עליהם את ניסוייו, וכך חלק מהסגל הרפואי של צריף בית החולים וחלק קטן מהחולים עצמם. זאת בכדי להטעות את שאר יושבי מחנה המשפחות, שהכירו את המציאות באושוויץ, על פיה השארת החולים מעידה שהשאר נשלחו לעבודת כפייה בתחומי הרייך.

ברם, החיים התרבותיים והחינוכיים אמנם נמשכו, אך הפעם, מתוך הכרה ברורה כי בסופו של דבר גם הם יושמדו בתאי הגז. הכרה זו מביאה בתוכה את השאלה, על דרך התמודדותם של אסירי מחנה המשפחות עם הגורל הצפוי להם, ועל ניסיונות ההתנגדות של כמה ממנהיגי ציבור האסירים. על ההכנות למרד ולהתנגדות, בשעה שהתבררה  לאנשי מחנה המשפחות את הצפוי להם, קיימות גרסאות שונות, כמו גם על נסיבות התאבדותו של פרדי הירש. לפי גרסה אחת, לפרדי הירש נודע על תוכן פקודת ההשמדה של מחנה המשפחות, ואנשי מחנה המשפחות היו ערוכים למרד כללי בשיתוף המחתרת הפולנית, אך כאשר תוכנית שיתוף הפעולה עם המחתרת הפולנית נכשלה, סירב פרדי הירש להיות עד לטבח הילדים במחנה ובחר להתאבד על ידי בליעת כדורי הרגעה, זמן קצר לפני שהחלה השמדתם.

לפי גרסה אחרת, פרדי הירש לא שלח יד בנפשו, אלא מת ממינון יתר של כדורי הרגעה מסוג לומינל. מינון היתר ניתן לו על ידי הצוות הרפואי שחשש מההתקוממות, מה גם שד"ר מנגלה הבטיח לצוות הרפואי כי הם יוחזרו למחנה, כפי שאכן קרה. אותם רופאים בעצם הרגו את פרדי הירש בכדי למנוע מההתקוממות האמורה לצאת מהכוח אל הפועל[6]. לפי גרסה נוספת, הוצע לפרדי הירש על ידי מפקד מחנה בירקנאו לנטוש את חניכיו, שנגזר עליהם למות, ולהמשיך בפעילותו יחד עם אנשי המשלוח השני שנותרו במחנה, אך הוא סירב ובחר למות. כך או אחרת, יתכן שלעולם לא נדע מהי הגרסה  הנכונה אודות מותו של פרדי הירש, וההכנות להתקוממות של אסירי מחנה המשפחות.

[בתמונה: צידה החיצוני של גלוית דואר מ- 25.3.1944, שנשלחו ממחנה המשפחות, שלשוה שבועות שהם כבר לא היו עוד בחיים (מתוך: מחנות הריכוז הנאציים, אוטו דב קולקה, יד ושם, 1980, עמוד 250). צידה הפנימי מוצג למטה במאמר]

פרק מיוחד בסיפור מחנה המשפחות, הוא ארגונו של בלוק הילדים, בלוק מספר 31 על ידי פרדי הירש, שמחייב התייחסות מקיפה במאמר נפרד. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן נתאר בקצרה את חיי הילדים בבלוק 31:

למרות שלא ידוע בוודאות כמה ילדים שוכנו בבלוק, מהעדויות השונות עולה כי שהו בו כחמש מאות ילדים בקירוב. היה זה בלוק מגורים רגיל, שהיה מחולק למדורים על-ידי קירות הפרדה בין קבוצת דרגשים אחת לשנייה. הילדים חולקו לקבוצות קטנות, בדרך-כלל על-פי גילם. הבלוק היה פעיל משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב. את הלילה עשו הילדים עם הוריהם, על פי מינם, בצריפי המבוגרים. את הארוחות קיבלו הילדים בזמן שהייתם בבלוק שלהם. השהות בבלוק לא שיחררה את הילדים מחובת המפקדים, שהייתה נהוגה באושוויץ. אולם בשעה שיתר האסירים אולצו לעמוד פעמיים ביום ברחבות שלפני הצריפים, בקור מקפיא עצמות, ולעתים במשך שעות ארוכות, הורשו הילדים לעמוד בתוך הבלוק, ובכך ניצלו מפגעיו של הקור העז שרר בחוץ.

הצוות החינוכי רצה לשמור על זהותם האנושית של הילדים ולהרחיקם ככל הניתן מחיי האסירים ומגורלם במחנה. סדר היום של הילדים בבלוק 31 היה כדלקמן: הילדים היו מגיעים לבלוק  בשעה מוקדמת בבוקר, ולשם הביאו את ארוחת הבוקר שלהם. הם יצאו לרחצה ולהתעמלות בוקר בלוויית המדריכים שלהם, ולאחר מכן קיבלו את ארוחתם הראשונה. אחר כך התחלקו לקבוצותיהם, וכל קבוצה, יחד עם המורה או המדריך שלה התרכזה במדור שהוקצה לה לשלוש שעות של לימודים. אחר הצהריים נערכו פעילויות ספורט ומשחקים במשך כשלוש שעות נוספות, עד המפקד. לאחר המפקד וארוחת הערב הורשו הילדים לבקר את הוריהם, ולמעשה חזרו למשפחות ונשארו ללון שם.

אחרית דבר

הקמתו של מחנה המשפחות באושוויץ, הינו סיפור יוצא דופן בתהליך הפתרון הסופי. המחנה הוקם בספטמבר 1943, ועמד על תילו עשרה חודשים. האנשים במחנה זה, הגיעו מגטו טרזין, ובניגוד לנהלי אושוויץ, הם לא עברו סלקציה או הושמדו עם בואם למחנה. שערם לא קוצץ, והם נשארו ללבוש בגדים רגילים ולא קיבלו בגדי אסירים.

מדוע הקימו הגרמנים את מחנה המשפחות ומה היה מטרתו? לפי מחקריו של אוטו דב קולקה, מחנה המשפחות הוקם כהמשך ישיר למיצג ההונאה שנקטו בו הגרמנים בהביאם את משלחת הצלב האדום הבין לאומי, לביקור בגטו "לדוגמא" טרזין. משלחת הצלב האדום ביקרה בטרזין ב- 23.6.1944, ולאחר שביקור זה, "ענה על כל הציפיות", ולא נרשמה כל דרישה מצידו של הצלב האדום לביקור המשך של המגורשים למזרח, חוסל מחנה המשפחות ללא רחם.

ייחוד נוסף במחנה זה, היה בלוק מספר 31, בו שוכנו כחמש מאות ילדים. הללו אכלו למדו ועסקו בפעילויות ספורט שונות במשך היום. שגרת המפקדים באושוויץ לא פסחה אף על הילדים, אולם המפקדים הללו נערכו בתוך הבלוק, ובכך ניצלו הילדים מפגעי החורף הקשה ששרר בחוץ. הדמות החינוכית המרכזית בבלוק הילדים היה פרדי הירש, שאודות מותו קיימות מספר גרסאות. סופו של מחנה המשפחות היה עגום, וברגע שהגרמנים לא היו זקוקים לו עוד, הם חיסלוהו באכזריות ובזמן קצר ביותר.

[בתמונה: צידה הפנימי של גלוית דואר מ- 25.3.1944, שנשלחו ממחנה המשפחות, שלשוה שבועות שהם כבר לא היו עוד בחיים (מתוך: מחנות הריכוז הנאציים, אוטו דב קולקה, יד ושם, 1980, עמוד 250). צידה החיצוני מוצג למעלה במאמר]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מקורות

[1] ראה – אוטו דב קולקה, המחנה המשפחתי של יהודי טרזין באושוויץ, 1943 – 1944, בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, יד ושם, 1980, עמודים: 249 – 260. ישראל גוטמן ודניאל בירנבאום, אושוויץ: אונוטומיה של מחנה ריכוז, הוצאת יד ושם ירושלים, תשס"ג. עמודים: 445-4. נילי קרן, רסיסי ילדות, בית לוחמי הגטאות בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, 1993.

[2] להוציא את תפקיד זקן המחנה, אותו מילא אסיר גרמני פלילי ותיק באושוויץ.

[3] ראה הערה 1.

[4] אבי הראל, ביקור משלחת הצלב האדום הבין לאומי בגטו טרזין – 1944, ייצור ידע, אפריל 2019.

[5] אבי הראל (2018), וחי אחיך עמך - לדמותו של פרדי הירש, ייצור ידע, 30/4/18.

[6] מיכל אהרוני, כולם מכירים את יאנוש קורצ'ק, אז למה לא שמענו על פרדי הירש? הארץ, 3.4.2018