[בתמונה: הפרופ' גבי ברבש. התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: "פרופ' גבי ברבש"]
[לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית. זהו מאמר דעה מפרי עטו.
[לבלוג של דורון מצא: מימרא - מחשבות בהירות על מציאות מורכבת, לחצו כאן]
* * *
בראיון (28 ינואר) בתחנת הרדיו 103 הפטיר הפרופ' גבי ברבש כי לעם נמאס מהמנהיגות הפוליטית בישראל. אין ספק שברבש ביטא קול שמאד נוכח בדיון הציבורי והתקשורתי בישראל על רקע משבר הקורונה. מדובר גם בקול שנשמע מאד 'הגיוני' כי התפיסה המקובלת רואה במנהיגות סוג של קונץ פטנט שמסדר את המציאות ללא כחל ושרק.
מה שברור הוא שברבש שייך לדור אחר. דור של דינוזאורים שהולך ונכחד, גם באופן החשיבה שלו וגם במפלס הציפיות שלו. ברבש שייך לעידן המודרניסטי. זו תפיסה אנכית של מציאות שבה מתקיימת חלוקה בין מנהיגים מונהגים ובעיקר סגר המבוסס על היררכיה ברורה, משמעת, סדר וצייתנות.
מה הבעיה בכך?
ברבש הוא ייצוג תפיסתי של העולם הזה שחי בתוך עידן שונה לגמרי – עידן פוסט מודרני. מה שמאפיין את העידן הנוכחי (וכל אחד חווה את זה ברמה האישית) הוא שמדובר בעולם אופקי ולא אנכי. זהו עולם שבו קורסים המבנים ההיררכיים, הגבולות, הסמכות (כולל סמכות הגורמים המקצועיים והדיסציפלינות).
זהו עולם אופקי של ריבוי ולא אנכי של דיכוטומיה. כולנו חווים אותו כעידן שבו אנחנו חשים בפחות סמכות וביטחון. מי לא חווה באיזה אופן את הירידה בסמכות ההורית ביחס לילדים, את השחיקה בסמכות המורים ביחס לילדים וההורים, את קריסת "הטעמים" (מהי יצירת אמנות או מוזיקה טובה), את הידלדלות כוחה של המדינה וסמכות המנהיגות.
כל אלה מלווים בחוסר אמון בסיסי כלפי כל מה שנודפת ממנו סמכות והיררכיה, ובביקורתיות כלפי כל דבר שאיננו תפור למידות 'האני' ולמידות האינטרסים הפרטיים שלנו.
זו הסיבה שקשה לנו להתגבר על מגיפת הקורונה. הבעיה אינה רק במנהיגות וזה מאד נוח להיתלות בה, הבעיה היא במי שרומס כל סמכות ומערער על כל ההיררכיות הקיימות והחלטותיהן בשמה של "ביקורתיות" שאינה אלא תירוץ חלול (רציונליזציה) למעשה אנושי של פריקת עול.
לא המנהיגות הישראלית נוסעת בהמוניה לדובאי, לא היא חוגגת בהתקהלויות, במסיבות, הפגנות, בתי כנסת, לא היא ההולכת ברחובות ללא מסיכות, לא היא שלוחצת לפתיחת התרבות והמשק. לא היא. היא אמנם לא מושלמת. אבל היא ללא ספק מתמודדת עם אתגר עצום. זה לא רק אתגר הקורונה.
זהו האתגר של המפגש בין הקורונה ובין עידן היעדר הסמכות והתרסקות ההיררכיות ומבני הכוח המוכרים. הטענה השכיחה על הצורך באכיפה קשה נוכח הפרות הסגר חופפת אחד לאחד את טענת חוסר תפקוד המנהיגות ומשקפת לא את בעיות בתפקוד של המשטרה או הדרג הפוליטי אם כי את ריסוק הסדר ההיררכי שאיש אינו עוסק בו כי המשמעות היא להתבונן בראי על עצמנו!
הבעיה, אם כן, איננה אמון הציבור במובן הפשטני של ברבש המתייחס את חוסר האמון לבעיות התפקוד של המנהיגות. הבעיה היא אכן אמון הציבור במובן הזה שחוסר אמון - ואיתו גם חוסר משמעת / היררכיה - הפכו לדברים קבועים בתוך התרבות שלנו כחברה וכפרטים, עד כדי כך שמדובר בתופעות שאינם קשורות לכלום. הן מתקיימות כסוג של מציאות קבועה של עידן חדש שבו אנו חשים בוז כלפי כל מה שנראה לנו כמייצג סמכות שאינה עצמנו!
זו הבעיה. זה לב העניין. כאן קבור הכלב וגם עצמותיו. ברבש לא מסוגל להבין זאת. או כי ישב יותר מידי זמן באולפנים של הערוץ (12) המשמיץ וספג את הרוח הביקורתית של מפקדי האולפן, העורכים ומגישי המהדורות נוטפי הארס; או כי פשוט הוא שייך לדור אחר, דור שגדל במציאות מודרנית וחי עלה במציאות פוסט מודרנית. דור של דינוזאורים.
[להרחבת המושג: 'אמון', לחצו כאן]
[לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
