[בתמונה: פעולת כראמה - הכישלון הישראלי שבנה את תדמיתו של יאסר ערפאת... מימין לשמאל: קצח"ר אל"ם אהרן דוידי, מג"ד נח"ל מוצנח סא"ל טוביה (טיבי) שפירא (בשמאלו סיגריה), מפקד המבצע אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס. המקור: דובר צה"ל]

[לאוסף המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

עודכן ב- 1 במרץ 2024

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של החודש לפני: 

• בוטלו גזירותיו של הקיסר אדריאנוס;
• חוליית מחבלים השתלטה על מלון סבוי בתל אביב
• נפטר רבי אלימלך מלז'ינסק
• פעולת כראמה
• "הידיד" צ'רלס אורד וינגייט נהרג בהתרסקות מטוס בבורמה
• נחתם בוושניגטון חוזה השלום בין ישראל למצרים
• החל גירוש ספרד
• "יום האדמה"

ועוד.

כ"ח אדר: לאחר מרד בר-כוכבא, בוטלו גזירותיו של הקיסר אדריאנוס

נאמר במגילת תענית (מגילה בה מפורטים מספר תאריכים המוגדרים כימים טובים לישראל ובהם אסרו חכמינו זיכרונם לברכה (חז"ל) להתענות (צום). במגילה מוזכרים 36 תאריכים ובהם חנוכה, פורים, ניצחונות שונים, בניית חומות ירושלים ועוד)

במגילה מוזכר תאריך זה כיום בו בוטלו גזירותיו של הקיסר הרומי אדריאנוס (ראו דיוקן משמאל). בתקופת מרד בר-כוכבא - וכן בתקופה שקדמה לו - הטיל הקיסר אדריאנוס מספר גזרות על היהודים שנשארו בארץ לאחר דיכוי המרד הגדול, שיש המכנים אותו מרד החורבן (70 לספירה) ובו נחרב בית המקדש השני. אדריאנוס החליט לבנות בירושלים עיר הלניסטית בשם "איליה קפיטולינה". כדי להנציח את ניצחון הרומאים על היהודים וכדי לדכא את הרוח היהודית, הטיל גזרות נגד קיום הדת היהודית כמו איסור על ביצוע ברית מילה, איסור על לימוד תורה, איסור על שמירת שבת ועוד. יש הסוברים שגזרות אלו היו חלק מהסיבות למרד בר-כוכבא (ויש הטוענים שהגזרות היו תוצאה של המרד).

[תמונתו של אדריאנוס משמאל היא נחלת הכלל]

איסור נוסף היה איסור סמיכה (הכוונה שאסור לגדול הדור (הרב הראשי) להסמיך אחריו את גדול הדור /גדולי הדור הבאים על מנת שימשיכו להורות וללמד תורה בעם ישראל, וכך מסופר בגמרא במסכת סנהדרין:

[התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: "מרד בר כוכבא"]

"פעם אחת גזרה מלכות גזירה על ישראל: שכל הסומך ייהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומים שסומכין בהם יעקרו. מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת-בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמישה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: "בני רוצו!" אמרו לו: "רבי, ואתה מה תהא עליך?" אמר להם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין". אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונכיות של ברזל, ועשאוהו לגופו ככברה."  הצומת הנמצאת בצפון מזרח קריית אתא נקראת "צומת סומך" בדיוק על פי הסיפור לעייל.

[בתמונה: מחלף סומך היום... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Hanay. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

חיזוק נוסף על שנאתו של אדריאנוס ליהודים אנו מוצאים בסיפור הבא:

"יהודי אחד עבר לפני אדרינוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ושואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו. אמר לו אדרינוס: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ואינו שואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו. אמרו לו סנקליטון (עוזרים) שלו: אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה: מי ששואל בשלומך – נהרג, ומי שאינו שואל בשלומך - נהרג! אמר להם: ואתם רוצים ליעצני היאך אני צריך להרוג בשונאי?". (במילים פשוטות הקיסר לא אהב יהודים ולא משנה מה יעשו. מוכר!!!)

לאור האמור, הרי שביום שבוטלו הגזרות קבעו חז"ל שיום זה הינו יום טוב ואין להתענות בו.

5.3.1975 חוליית מחבלים השתלטה על מלון סבוי בתל אביב

בלילה זה חדרה חוליה בת שמונה מחבלים מארגון הפת"ח, בסירות גומי לחופי תל אביב, והשתלטה על מלון סבוי.

קרוב לחצות הלילה הבחין סיור שגרתי של שוטרים לאורך החוף בתל אביב, בשתי סירות גומי עולות על החוף ומהן יורדות שמונה דמויות כהות נושאות כלי נשק. השוטרים לא היססו ומיד פתחו באש לעבר הדמויות. המחבלים החלו לרוץ, תוך שהם יורים לכל עבר ומפזרים מטעני חבלה.

לאחר ריצה קצרה נכנסו המחבלים למלון סבוי (ראו הצילום משמאל) ברחוב גאולה בתל אביב, והתבצרו בו כשהם מחזיקים באורחי המלון כבני ערובה. קרוב לשש שעות ניהלו כוחות הביטחון משא ומתן עם המחבלים באמצעות מי שהפכה עם השנים לסמל של האירוע, כוכבה לוי ז"ל, שהתנדבה לתווך בין המחבלים לכוחות הביטחון, מאחר והיתה היחידה מבין אורחי המלון שדיברה ערבית.

[בתמונה: מלון סבוי וסביבתו. התמונה היא נחלת הכלל. המקור: דובר צה"ל]

כוכבה לוי ז"ל רכשה אט אט את אמון החוטפים והחלה לשוחח איתם. בשלב מסוים היא הצליחה לשכנע את המחבלים להוריד פצוע לכניסת המלון שם יוכלו לטפל בו. כוכבה לוי ז"ל סחבה את הפצוע החוצה והעבירה אותו לצוות הרפואי שהמתין ליד המלון, וחזרה מרצונה החופשי לתוך המלון, למרות שיכלה לברוח ולהישאר בחוץ.

אחרי שש שעות המתנה ארוכות, במהלכן התמקמו כוחות של סיירת מטכ"ל בפיקודו של עמירם לוין, הוחלט לפרוץ למלון ולשחרר את החטופים. מיד עם כניסת הכוחות נשמע פיצוץ עז שהרג ופצע רבים מבני הערובה. כל המבצע נמשך 12 דקות בלבד ולאחריו החלו הכוחות לסרוק את המלון. רק כמה שעות מאוחר יותר, נתגלו במלון עוד שני מחבלים, אחד נורה ונהרג והשני נתפס. בקרב זה נהרגו שבעה מהמחבלים והשמיני נלכד. בפעולה נהרגו שבעה בני ערובה, הלוחם איתמר בן דוד  ואל"מ עוזי יאירי שהגיע למקום חמוש בנשקו האישי, למרות שלא היה אמור ליטול חלק בפעולת הפריצה.

[לכתבה המלאה על כוכבה לוי ב- ynet, לחצו כאן]

11.3.1787 נפטר רבי אלימלך מלז'ינסק

רבי אלימלך נולד למשפחה יהודית עשירה אשר היתה ידועה כגומלת חסדים גדולים, נותנת צדקה ודואגת לצורכי הקהילה. בסביבה זו גדל רבי אלימלך. כבר מגיל צעיר הוא ואחיו רבי זוסיה התגלו כתלמידים חכמים ואף התעסקו בתורת הנסתר (קבלה) על פי תורת האר"י ז"ל (שגר בצפת ונחשב למייסד תנועת הקבלה). כשהחלה תנועת החסידות להתפשט באירופה , הצטרפו רבי אלימלך ואחיו לתנועה זו. רבי אלימלך כתב ספרים רבים ואחד מהם "נועם אלימלך" נחשב לאחד מספרי היסוד של החסידות. רבי אלימלך נקבר בליז'ינסק וקברו משמש אתר עלייה לרגל בתאריך פטירתו. כמו כן, משלחות רבות של בני נוער אשר נוסעות למחנות ההשמדה בפולין נוהגות לבקר בקברו.

אחד הרעיונות החשובים ביותר אותם ניסה רבי אלימלך לקדם היה על בסיס הנאמר בפרקי אבות "הווה דן כל אדם לכף זכות, והווה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" ולכן חיבר תפילה ברוח זאת.  וכך כתב: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו, חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך... אמן כן יהי רצון."

[בתמונה: קברו של הנועם אלימלך. התמונה צולמה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ע"י talsardar]

21.3.1968 פעולת כראמה

כוחות גדולים של צה"ל, חיילי שריון וחי"ר תקפו מפקדות של ארגון הפת"ח ליד העיירה כראמה שבירדן, שם התמקמה מפקדתו של המנהיג הצעיר והאלמוני של ה"פתח", יאסר ערפאת. המתקפה באה כתגובה לסדרה של התקפות שביצעו ארגונים פלשתיניים נגד ישראל משטח ירדן. ראש הממשלה, לוי אשכול, הצהיר שמטרת המבצע הינה למנוע "גל חדש של טרור" נגד ישראל.

כוחות ארטילריה ירדניים הצטרפו ללחימה לצד הפלשתינאים. בפעולה נהרגו, לפי גרסאות שונות, בין 128 ל- 170 פלשתינאים, אבל גם צה"ל ספג אבדות כבדות, 28 חיילים נהרגו, 80 נפצעו וארבעה טנקים נשארו שלל לפלשתינאים. יאסר ערפאת הצליח להימלט. (בכל מהלך חייו, עד שמת לפני מספר שנים, הצליח מספר פעמים להימלט).

[בתמונה: פעולת כרמה. המקור: דובר צה"ל]

22.3.1944 הועלו לגרדום במצרים אליהו חכים ואליהו בית צורי

כחלק ממדיניות מחתרת הלח"י (לוחמי חרות ישראל) להמשיך ולהלחם בשלטון הבריטי הוחלט על התנקשות בלורד מוין שהיה ידוע כאנטי ציוני ואשר נתמנה למיניסטר המדינה במזרח התיכון, וממקום מושבו בקהיר היה אחראי לביצוע מדיניות "הספר הלבן". לצורך המבצע נבחרו אליהו חכים ואליהו בית צורי. הפעולה הצליחה אולם חברי הלח"י נתפסו והועמדו למשפט במצרים, הורשעו ונשפטו למוות בתלייה. עדים שהיו נוכחים בזמן התלייה סיפרו שיצאה נשמתם תוך כדי שירת התקווה.  אליהו חכים ואליהו בית צורי נקברו בבית העלמין במצרים וגופותיהם הוחזרו במסגרת חלופי שבויים בשנת 1975. הרב וויס , מי שהיה הרב הראשי הצבאי, סיפר מפי איש הרבנות הצבאית שהיה נוכח בעת החזרת הארונות, שהיה  על כל ארון שלט עם שמו של הנפטר. במעמד זה נכחו יצחק שמיר-ראש הממשלה לשעבר ומפקד הלח"י, וגאולה כהן, שהיתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית של הלח"י  "קול ציון המשתחררת". כאשר נפתחו הארונות התברר שגופותיהם נשתמרו כמעט בשלמותם. אז גם שמו לב שהכיתוב על הארונות לא תואם את הגופות ואכן לאחר הזיהוי  תוקן המצב והם נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

24.3.1944 "הידיד" צ'רלס אורד וינגייט נהרג בהתרסקות מטוס בבורמה

צ'רלס אורד וינגייט נולד בהודו למשפחה סקוטית וכמו אביו, שהיה קצין בצבא הבריטי, בחר אף הוא בקריירה צבאית. הוא רכש השכלה צבאית ושירת בהודו ובסודן, שם למד ערבית ומדעי המזרח. הודות לנסיונו הצבאי ולהיכרותו את המזרח התיכון נשלח בשנת 1936 לשרת בארץ ישראל כקצין מודיעין בדרגת קפטן (סרן), בתקופת "המרד הערבי" (1936-1939) שהופנה כנגד המנדט הבריטי. במהלך שהותו בארץ הפך וינגייט לתומך נלהב ופעיל ברעיון הציוני, בין השאר בשל מורשת התנ"ך שעליה חונך ולכן האמין בשיבת עם ישראל לארץ ישראל וכן בתחייה הציונית.

[תמונתו של אורד וינגייט משמאל, היא נחלת הכלל]

בנוסף למד וינגייט מהתנ"ך שיטות לוחמה וטכסיסי קרבות. הוא העריץ את פעילותם של מנהיגי ישראל וביחוד את גדעון השופט אשר ממנו למד את הסיסמא "ממני תראו וכך תעשו".

עקב התגברות פעילותן של הכנופיות הערביות החליט לסייע ליישוב היהודי ובהסכמת השלטון הבריטי הקים בשיתוף עם ארגון ה"הגנה" את "פלוגות הלילה המיוחדות" שהיו יחידות קומנדו מעורבות של יהודים ובריטים שניהלו לוחמת גרילה נגד הכנופיות הערביות. פלוגות אלו זכו להצלחה ברוב פעולותיהם. וינגייט הוא זה שקידם את המושג "לצאת אל מחוץ לגדר", כלומר לעבור מהתגוננות פסיבית לפעילות התקפית אקטיבית למניעת טרור. במילים אחרות, ההתקפה הינה ההגנה הטובה היותר וכל מי שמאמין בהתגוננות בתוך גדרות ובכיפות ברזל סופו להיפגע. בגלל יחסו האוהד לציונות וליהודים ובגלל לחץ הערבים, הרחיקו אותו הבריטים מהארץ ונאסר עליו לשוב לארץ ישראל. גם לאחר שיצא מהארץ נשאר אוהד נלהב של המפעל הציוני ועשה רבות לסייע להצלחתו.

וינגייט נהרג בתאונת מטוס בבורמה, בעת הכנת פעולתם הגדולה ביותר של כח הגרילה שהקים כנגד היפנים. מורשתו הצבאית, שהתבססה על יוזמה, תחכום, ניידות ולוחמת לילה, השפיעה על אופיים של ארגון הפלמ"ח וצה"ל. על שמו נקראים כפר הנוער הדתי "ימין אורד" שנמצא בהר הכרמל, המוסד לחינוך גופני "מכון וינגייט" שליד נתניה-שם מתקיימת מידי שנה אליפות צה"ל בכושר קרבי וכן רחובות רבים בערי ישראל.

26.3.1979 נחתם בוושינגטון חוזה השלום בין ישראל למצרים

לאחר ביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל, בחודש כסלו תשל"ח (1977), החל תהליך מייגע וממושך של שיחות שלום, שהתנהל במשך כמה חודשים ללא תוצאות של ממש ועם משברים לא מעטים בין הצדדים. נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, הזמין את שני הצדדים למעון הנופש הנשיאותי שלו בקמפ דיוויד, ליד וושינגטון ובמשך 13 ימים התנהלו שיחות בין משלחות ישראל ומצרים, בראשות מנחם בגין ואנוואר סאדאת.

בסופם, חתמו מנחם בגין ואנוואר סאדאת, יחד עם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, על הסכם מסגרת היסטורי ראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית (אלול תשל"ח - ספטמבר 1978). הסכם זה כלל את העקרונות לחוזה השלום, והוא הועבר להצבעה בכנסת. על בסיס הסכם העקרונות ניסחו במשך חצי שנה את חוזה השלום אשר נחתם במעמד חגיגי בוושינגטון. זכורה במיוחד התמונה בה שלושת המנהיגים לוחצים ידיים ביניהם.

[בתמונה: לחיצת יד משולשת בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (מימין), נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת, לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית, 26 במרץ 1979.התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית. שם הצלם אינו ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

28.3.2002 מבצע חומת מגן

"לחיילי צה"ל ולמפקדיו ניתנו הוראות ברורות: להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים, ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות; לתפוס ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל; לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית."  מילים אלו נאמרו על יד ראש הממשלה דאז אריאל שרון לאחר חודש נוראי של פיגועים בהם נהרגו 131 (מאה שלושים ואחד) אזרחים וחיילים בשטחי ארץ ישראל כשהשיא היה הפיגוע במלון פארק בנתניה בה ישבו משפחות לחוג את ליל הסדר.

במהלך המבצע נכנסו כוחות צה"ל לערים הפלשתינאיות שהיו על פי הסכם אוסלו תחת הרשות הפלשתינאית (שטח A)  ובניהם: בית לחם, שכם , ג'נין ורמאללה שם ישב יאסר עראפת . בג'נין נתקלו הכוחות בהתנגדות עזה  ובבתים ממולכדים. במהלך הקרב נהקגו ביום אחד 13 מחיילינו. הקרב בג'נין נתן חומר תעמולה לאויבינו כשהפיצו שמועות על טבח שלאחר בירור הפרטים התברר (שוב)  שהתקשורת העולמית נתנה במה לתעמולה הפלשתינאית (ראה ערך דיר יאסין במלחמת השחרור, הסרט ג'נין ג'נין ועוד. מבחינה צבאית, מבצע חומת מגן היה הצלחה. ישראל הצליחה תוך זמן קצר, במחיר דמים לא גדול יחסית לנפגעים בפיגועי ההתאבדות, לבלום את גל הטרור, להפסיק את אווירת הטרור ששלטה ברחובות ישראל, ולרסק את הרשות הפלסטינית ואת ארגוני הטרור עד היסוד ברוב שטחי הגדה. במבצע נכבשו חמש מתוך שש הערים הפלסטיניות הראשיות ביו"ש, ועוד מספר רב של כפרים, ונשבר המחסום הפסיכולוגי שעצר את צה"ל מלהיכנס לשטחי הרשות. בנוסף, ישראל הרגה או עצרה בכירים רבים בארגוני הטרור

28.3.1969 נפטר "רב האסירים" הרב אריה לוין

הרב לוין נולד ב-ו' בניסן תרמ"ה (1885) ברוסיה ובגיל צעיר נתפס לרעיון הציוני ועלה לבדו לארץ ישראל. וכך הוא כתב על רגע מרגש זה "והנה בראותי מרחוק את ארץ הקודש אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, נעשיתי לאיש אחר לגמרי. נרעשתי ברגש נורא מאוד מרוב שמחה ועיני זלגו דמעות. אמרתי, אמותה הפעם, אשר זיכני השי"ת להיכנס לארץ אבות. .... ירדתי על החוף ודרכתי על אדמת הקודש, הרגשתי על כל צעד ושעל שאני דורך בכף רגלי על אדמת הקודש".

כאן הפך לאחד מתלמידיו הנאמנים של הרב הקוק וכל דרכו ואמונתו היה בקשר שבין עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. כל זמנו ומרצו היו קודש להיטיב עם הבריות, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלכאים ונדכאים (כגון בבית החולים למצורעים בשכונת טלביה בירושלים), לעודד ולהמריץ חלשים ולהיות אוזן קשבת לכל אדם. את כינויו כ"רב האסירים" קיבל כשלקח על עצמו להיות רב לכל האסירים ובעיקר לאסירי המחתרות. מסופר על הרב שכאשר אשתו חשה כאבים ברגלה, הלכו למרפאה ואז אמר הרב לוין לרופא "שהרגל שלנו כואבת"

לאחר מלחמת השחרור הושבו לישראל מהשבי הירדני גופותיהם של ל"ה החיילים שנהרגו על ידי פורעים ערבים מכפר צוריף כשהם בדרכם לסייע לגוש עציון הנצור. בשל פגעי הזמן לא הצליחו אנשי הרבנות הצבאית לזהות מי הוא כל אחד מבין ל"ה הגופות ונשארו 12 גופות לא מזוהות. על פי המסופר בספרו של שמחה רז "איש צדיק היה" נערך גורל על פי קביעתו של רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק, שסבר כי יש הצדקה לכך. לפי תיאורו, בעת עריכת הגורל, לאחר שהופיעו מספר פסוקים כלליים כמו "בקרובי אקדש", ו"לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" שרומז על הל"ה, החלו להופיע אחד עשר פסוקים הרומזים לסדר הקבורים, כמו "וממטה בנימין בגורל" (יהושע כ"א ד) כרומז לחלל בנימין בוגלבסקי, "הלוא בן ימיני" (שמואל א כ"א) כרומז לחלל עודד בן ימיני, וכיוצא בזה. ואכן לפי התשובות שעלו בו נקבע של מי הגופות ולפי תוצאות אלו הובאו הקדושים לקברם.

ר' אריה לוין נפטר ביום ששי אחר הצהרים ונקבר בבית הקברות בסנהדריה . רוב חייו התגורר ר' אריה לוין בדירת חדר צנועה בשכונת משכנות ישראל בירושלים ולאחר פטירתו הוסב שם הרחוב לשמו ונקרא רחוב "רבי אריה" וגם זאת בהתאם לצניעותו

30.3.1492 החל גירוש ספרד

בצו האינקוויזיציה הנוצרית החל גירוש היהודים מספרד. הצו נחתם על ידי פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, והוא קבע את גורלם של היהודים. על פי הצו, על כל היהודים שלא הסכימו להמיר את דתם, לעזוב את היהדות ולהתנצר או לעזוב את ספרד תוך ששה חודשים, עד ז' באב שנת רל"ב (1492). החלטתם של פרדיננד ואיזבלה לגרש את היהודים מספרד הושפעה מהטפותיו הארסיות של ראש האינקוויזיציה הכומר טורקמדה ונומקה בכך שהגרוש יביא לשילובם של היהודים שהתנצרו בעם הספרדי. דון יצחק אברבנאל, שהיה שר האוצר של מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, ניסה ללא הצלחה לבטל את צו הגירוש.

בגירוש הגדול נאלצו לעזוב את ספרד כ-180,000 יהודים. רבים ממגורשי ספרד הגיעו תחילה לארץ הקרובה, פורטוגל, אך לאחר שש שנים נאלצו גם שם לבחור בין גירוש ובין התנצרות בכפייה. משם עברו היהודים והתיישבו בצפון אפריקה (מרוקו, טוניס, לוב), באיטליה, בהולנד ובלגיה, אך עיקר ההתיישבות היתיה בשטחי האימפריה העותומנית (תורכיה), שם ייסדו קהילות גדולות וחשובות באיסטנבול, סלוניקי, רודוס וארץ ישראל (בעיקר בצפת). צו הגירוש נגד היהודים בוטל בידי ממשלת ספרד רק ב- 1860.

[בתמונה: איזבלה מקסטיליה ופרדיננד מאראגון. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Agustinas de Madrigal והוא נחלת הכלל]

30.3.1976 "יום האדמה"

בשנות השבעים הופקעו קרקעות מהערבים על ידי צה"ל לצורך אמונים (שטח אש 9 ליד כרמיאל), בנימוק בטחוני וכן על ידי המנהל האזרחי לצורך הקמת ישובים יהודיים כגון הערים נצרת עלית, כרמיאל בשנות ה-60 ובשנות ה-70, עבור המצפים בגליל. תושבי היישובים הערביים בצפון הפגינו נגד ההפקעות והיו תקריות אלימות בין כוחות הביטחון לבין האוכלוסייה הערבית. בתאריך זה נאבקו הערבים והשביתו את המגזר הערבי כולו כנגד הפקעת הקרקעות, מה שנקרא כיום "יום האדמה" שבו התקיימה התפרצות זעם של ערביי ישראל באיזור הגליל התחתון ליד הכפרים עראבה, סכנין ודיר חנא.

במהלך היום הוכרזה שביתה כללית, ראשי הועד הארצי להגנת האדמות הערביות איבדו את השליטה על ההמונים שהחלו בעימות אלים עם זרועות הביטחון. במהלך ההתפרעויות נהרגו 6 ערבים, נפצעו 70 ונעצרו 300. מאז האירוע, נוהגים ערביי ישראל וערביי השטחים לציין את האירוע כל שנה. במהלך השנים הפך יום זה גם להזדהות ערביי ארץ ישראל עם ערביי יהודה ושומרון ותמיכה באינתיפאדה, תוך כדי הנפת דגלי אש"פ וכן להפגנות נגד הקיפוח הערבי בארץ.

[בתמונה: שוטר ביום האדמה. התמונה: משטרת ישראל]

30.3.1936 תחנת השידור הראשונה בארץ ישראל הוקמה על ידי המנדט הבריטי

תחנת הרדיו הוקמה על ידי שלטון המנדט על מנת לשדר בעיקר חדשות. במקביל לשידורים אלו הוקמו רשתות שידור על ידי המחתרות אשר העבירו את תמונת המצב האמיתית ולא היו משדרים "חדשות מטעם". עם קום המדינה, הפך הרדיו לחלק ממערך ההסברה הממשלתי - תחילה תחת משרד הפנים, ולאחר מכן כמחלקה במשרד ראש הממשלה. בתחילה נקרא הרדיו הממלכתי "קול ירושלים" ובשנת 1950 הפך להיות "קול ישראל". בשנות השבעים, עם הופעת הטלוויזיה, נקראו השידורים "שידורי ישראל" וכמה שנים לאחר מכן, הוחזר השם והיה ל "קול ישראל".

בתחילת דרכו, עבד הרדיו תחת פיקוחו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון שראה ברדיו מכשיר לגיוס לאומי, להתגייסות עממית ולהרמת מוראל ומשרדו שלט ברדיו ביד רמה. שני עוזרי ראש הממשלה, טדי קולק ויצחק נבון, שלטו בפועל בתוכן השידורים, והכתיבו הודעות וידיעות להנהלת הרדיו שישבה במשרד ראש הממשלה וכן עסקו בתיקון שגיאות עברית לקריינים. ברבות הימים הפך קול ישראל לישות עצמאית אם כי הממשלה עדין ממנה את המנהלים. כיום ישנן מספר רשתות במסגרת קול ישראל ובהם רשת א', רשת ב', רשת ג', קול המוסיקה , ערוץ 88 והרדיו האיזורי. עד לפני מספר שנים מי שרצה להתקבל ולעבוד כקריין ברדיו, נאלץ לעבור בחינות רבות ורק לאחר סינון רציני נבחרו הקריינים אשר דיברו עברית צחה ונכונה. בשנים האחרונות עם פתיחת התחרות לרדיו האזורי חדלה העברית מלהיות השפה התקינה של המגישים.

[לאוסף המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]