תת אלוף במילואים, ד"ר דב (דוביק) תמרי (ראו תמונה משמאל) הוא ממפקדי סיירת מטכ"ל וקצין המודיעין הראשי הראשון בצה"ל. בעל עיטור העוז ושני צל"שי הרמטכ"ל.
שימש בעבר כעמית מחקר במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת תל אביב, וכחבר יועץ במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי.
עמד בראש המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל והרצה בתוכנית ללימודי ביטחון שלאוניברסיטת תל אביב. קודם לכן שימש מפקד חטיבת טנקים ואוגדה משוריינת סדירות; וכן, מפקד המכללה לפיקוד ולמטה.
עד לאחרונה שימש כראש התכנית ללימודי חברה, ביטחון והגנת העורף במכללת בית ברל.
[מקור התמונה משמאל: המחבר]
* * *
ב-1959, בסוף שנתי הראשונה כמ"פ בגדוד 50, התקיים בסוף הקיץ אימון גדודי בשטחי אש בנגב. האימון הסתיים בתרגיל גדודי ביום, עם אש חיה, בתוספת סיוע סוללה מגדוד המרגמות הכבדות במילואים של חטיבת הצנחנים הסדירה. באקט האחרון, פלוגתי ועוד פלוגה סמוכה היינו אמורים להסתער מגבעה אחת לגבעה ממול, שעליה תונחת אש המרגמות, עד שנגיע לטווח הביטחון.
[התמונה: דובר צה"ל]
נפתחה אש המרגמות. ארבע פצצות נפלו במקום על הגבעה ממול – על הגבעה עליה שכבנו והתכוננו להסתער. תוך שניות אחדות מנינו שני הרוגים ו- 18 פצועים משתי הפלוגות הקדמיות. כנראה שאנשי המרגמות טיפלו בגלגלי הצידוד וההגבהה של המרגמות עם כפות הרגליים, במקום כפות הידיים. שערורייה של ממש.
אחרי יומיים התבשרנו כי המג"ד - אותו הערכנו מאד - מודח מתפקידו ע"י הרמטכ"ל רב אלוף חיים לסקוב (ראו תמונה משמאל). היינו משוכנעים שלא היה בו רבב אשמה באסון. כך חשבו רוב קציני החטיבה, כך קבעה גם חקירת מצ"ח. הדברים הגיעו לאוזנו של הרמטכ"ל והוא הורה מהיום למחר, על כנס של כל קציני חטיבת הצנחנים הסדירה עם המח"ט בראשם. לסקוב נכנס, תמיד היה בידו לוח דיקט קטן עם תפס לדפי נייר מטיב העניין. במשך פחות מחמש דקות הודיע על הדחת המג"ד בגלל האסון כמובן, ונימק את החלטתו.
[בתמונה משמאל: חיים לסקוב. הסיר את האחריות מדיין. למה? התמונה באדיבות אתר צה"ל. שם הצלם אינו מוזכר]
כעבור שבוע או שבועיים כל קצין בצה"ל, ממפקד פלוגה ומעלה, קיבל איגרת מהרמטכ"ל שכותרתה הייתה "אחריות המפקד" ובו הרמטכ"ל פרט לכולם מה פרוש המושג אחריותו הכוללת של מפקד יחידה. האיגרת הסבירה שמפקד על יחידה חלה עליו אחריות כוללת על כל שמתרחש ביחידתו ועל כל מה שהיא אמורה למלא בתחום יעודה ותפקידיה, על הצלחתה ועל כישלונותיה כאחד. גם אם המפקד נוכח וגם אם לא, גם אם ידע או שמא לא ידע. אחריות אינה מתחלקת, כולה אצל המפקד. אינני יודע מה מקובל היום בצה"ל, אבל זו הייתה לנורמה מחייבת.
לאחרונה, אחרי עשרות שנים, הרהרתי במקרה מחדש. בתקשורת התפרסמה ידיעה אודות התאבדותו של חייל, לוחם, שהודח ע"י בעלי תפקיד במשטרה הצבאית לדווח על חבריו לפלוגה האם השתמשו בסמים. הצבא, באמצעות אגף כוח האדם, הדיח מתפקידו את מפקד יחידת מצ"ח דרום, קצין בדרגת רס"ן, כהחלטה פיקודית ולא כתוצאה ממשפט צבאי. הקצין פנה לבית משפט מחוזי בבאר שבע והשופטת פסקה לבטל את ההדחה. דהיינו, התערבות שיפוט אזרחי בהחלטה פיקודית בצה"ל שלא היה בהחלטה הפיקודית מעבר, הפרה, של חוק צבאי או אזרחי. צה"ל נאלץ לפנות לבג"ץ ועדיין לא התקבלה החלטה.
[למאמר של עמוס הראל בהארץ, לחצו כאן]
המקרה האמור, אף שהוא נדיר למדי, יוצר מתח, אפילו עימות, בין החוק לנורמות המקובלות בצה"ל. צה"ל על כל המשרתים בו מהרמטכ"ל ועד לחייל חייב לפעול במסגרת החוק הכללי והחוק הצבאי ובין שני אלה אין עימות. כמובן שהחוק הצבאי מחמיר הרבה יותר מהאזרחי, כך טבעו של כל צבא. אלא שהצבא, במסגרת החוק, חי, פועל והעיקר נלחם לפי נורמות שבטעות מכנים אותן בצה"ל "ערכים". אלה התנהגויות מקובלות ומחייבות, תקנות ונוהגים אשר הצבא אימץ והן המפעילות את כל צה"ל, כל יום, בכל מקום, בכל פעולה קרבית, בכל אימון ובכל קרב ומלחמה. לדוגמה:
- המפקד מסתער ראשון עם לוחמיו על האויב זו נורמה שאינה מפורטת בשום חוק, צבאי כאזרחי.
- היחס האישי והאנושי של המפקד לחייליו המשרתים תחת פיקודו נקבע בנורמות ולא בחוק.
- מסירות המפקד והיחידה כולה למילוי משימה היא נורמה.
- גם האחריות הנדרשת ממפקד העולה לעיתים אפילו על הסמכות שניתנה לו מקורה בנורמות. שימוש המפקד בסמכות לא ראויה מוגבלת ע"י הנורמות הרבה יותר מאשר ע"י החוק.
- הרמטכ"ל משה דיין (ראו תמונה משמאל) בימי כהונתו קבע כי מפקד לא ייטוש משימה קרבית וייסוג כל עוד לא נגרמו לכוח 50% אבדות. זה לא חוקק בפקודות הצבא, אבל אומץ בזמנו כנורמה. גם התנהגות מוסרית בארגון כה גדול כמו צבא – הנורמות הן המובילות.
[תמונתו של משה דיין משמאל צולמה על ידי דוד רובינגר האגדי, לע"ם]
אלא שמזה עשרות שנים, מאז התבססה השליטה של מדינת ישראל וצה"ל בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כיום ביהודה והשומרון, מתחולל כל הזמן מתח וניגוד בין החוק לבין הנורמות הצבאיות. השליטה של מדינת ישראל בשטחים שנכבשו אז מלווה במעבר מתמיד על החוק הבין לאומי ועל חוקי המלחמה המקובלים. כמו כל ממשלות ישראל ורוב אזרחיה, אינני מערער, או שולל, או תוקף את השאלה המכריעה אודות עתידנו איך נחיה במדינת כל תושביה, מדינה דו-לאומית במילים אחרות, שכן זו שאלה בסיסית מזה חמישים ושלוש שנים אודות מהותה ועתידה של מדינת ישראל, גבולותיה, הדמוגרפיה שלה, גבולותיה והאידאות הקיימות בה. אינני נכנס לסוגיה זו, אין בדעתי לדון בסוגיית השליטה בפלסטינים, רק לציין שהמתח הזה מערער את אושיות הצבא, שכן הנורמות הן היסוד לפעולה ואילו החוק, למרבה הצער, אינו מצליח להסדיר מציאות כה סבוכה ומורכבת כמו זו השוררת ביהודה והשומרון, והמחוקק, דהיינו הכנסת, עושה כל מאמץ להימנע מחקיקה הנוגדת את החוק הבין-לאומי.
במשך עשרות שנים צה"ל התמודד, לעיתים בהצלחה ולעיתים פחות, עם נורמות המתאימות לשליטה באוכלוסייה המוגדרת פעם כעוינת ופעם כנסבלת. זה לא עניין פשוט לאף צבא בעולם. כמובן שעל שומרי החוק – הממשלות ובתי המשפט – להשגיח, לדוגמה, שיירי לווידוא הריגה של פלסטיני פצוע, כמו מקרה אלאור עזריה לא יהפוך לנורמה, מצד אחד; וסלחנות בלתי נתפסת לגדיעה השנתית של עצי זית וחוליגניות של נוער הגבעות לא יהפכו לנורמה, מצד שני.
נקווה שהשופטת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע רק התבלבלה ואין בכך סימן להתקפה על הנורמות המקובלות בצה"ל.
[הכרזה: ייצור ידע]
