תקציר: אם אין "אנחנו" אין מי שינצח, אם אין "אנחנו" - היודעים להתאחד כ"אנחנו" וממשיכים את החיים והמפעל הלאומי המשותף - נותרים רק סבל השכול והנכות שכל איש נושא לבדו.

[מאמר זה פורסם בידיעות אחרונות ב- 10/5/16. הוא מובא כאן באישור מערכת העיתון והמחבר] [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

עודכן ב-30 באפריל 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

משנה לשנה מתחזקת מצוקת המעבר מעומק כאב השכול אל חגיגת יום העצמאות. אלא שבדיוק לכך התכוונו מנהיגינו בעבר, שכוננו את זהותנו הלאומית על בסיס זיקת הגומלין בין שני הימים. לא שכאב השכול היה אז קל יותר. גם באותם ימים ראשונים היה הכאב קשה מנשוא.

נשיאנו השני יצחק בן־צבי, ורעיתו רחל ינאית איבדו את בנם עלי במלחמת העצמאות. בהספידה את נפילת בנו של חברם הקרוב, משה צ'רקסקי, הוא "דודו" הידוע משיר הפלמ"ח, שנהרג בקרב נבי יושע (ראו הסרטון למטה) כתבה רחל ינאית: "הנה אתם פה מלוכדים בקבר האחים – פעולתכם לא הצליחה אך בדמכם גאלתם את הרי נפתלי...  אך ידעתי: אין עוד נחמה ללב האם ולא יכול היה להתנחם האב. כאשר נפגשתי עם אביך שוב לא קרן בעיניו זה האור שכה אהבתי, הועם ודעך האור... איך זה לא נפלנו אנחנו, הוא במקום דודו, אני במקום עלי שלי".

מומלץ ביום זה לעיין במכתבי דויד בן־גוריון למשפחות השכולות מאותם ימים ראשונים. "רבות ועשירות היו התקוות שטיפחה אמא, אך מכל תקוותיה נשאר רק גל אבנים", ציטט אם שכולה במכתב לבן־ציון ישראלי מכנרת. "לא ארהיב עוז בנפשי לנחם אם שכולה", הוסיף, "מי ימתיק צער אבלה. אולם בני חמד אלה שנפלו השאירו יותר מגלי אבנים... הורישו לנו. מורשת דמויות מאירות מחנכות, מנשאות ומרוממות. דמויות אלה יעמדו ויבהיקו באור יקרות גם לאחר שאיש מבני דורנו לא יהיה עוד בחיים".

האם כאב השכול התעצם מאז?

לאחר מלחמת לבנון השנייה ביקש פרופ' אליעזר שביד, בן דור הפלמ"ח (ראו תמונה משמאל) לברר, כיצד יכולה החברה הישראלית להכיל, כמעט בהיסח הדעת, הרוגי תאונות דרכים; אך מטולטלת בתחושת שבר עם כל אבדן חיים של חייל בשדה הקרב.

[תמונתו של פרופ' אליעזר שוויד משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Tzahy. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

במאמריו הציג ביקורת על מגמה ניאו־ליברלית ההולכת ומחלישה את תחושת הייעוד והשותפות הלאומית הקולקטיבית, הנחוצים כל כך ליכולתנו לשאת את מחיר המלחמה.

את גישתו סיכמה ילדתי הקטנה בהיותה בת חמש. בליל יום הזיכרון, כשסיפרנו לה על סבא, שלמה ברקת, אביה של אשתי יעל, שנפל בלבנון בשרות מילואים בקיץ 1983. היא שאלה אם ניצחנו במלחמה הזו, ואז אמרה: "סבא שלמה הפסיד, ואנחנו ניצחנו".

זה כל העניין. אם אין "אנחנו" אין מי שינצח, אם אין "אנחנו" - היודעים להתאחד כ"אנחנו" וממשיכים את החיים והמפעל הלאומי המשותף - נותרים רק סבל השכול והנכות שכל איש נושא לבדו. זו חיוניות זיקת הגומלין בין קדושת יום הזיכרון על מלוא הכאב הכרוך בו לבין אופק העתיד, התכלית והתקווה, האמורים להתבטא ביום העצמאות.

לא שהסכמנו בכך לראות את האדם היחיד כ"שמן על גלגלי מכונת הלאום". עוד בימי הזוהר של ראשית מפעל התקומה הציוני, זעק המשורר שאול טשרניחובסקי (ראו תמונה משמאל): "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד". אך אין מנוס כנראה מההכרה, שאומה חפצת חיים וחירות חייבת לכונן מוכנות לסיכון החיים ואף להקרבתם, בשעה שהיא נדרשת לכך.

[תמונתו של שאול טשרנחובסקי משמאל, היא נחלת הכלל]

חקוקים בזיכרוני דבריה של נחמה ישראלי, לוחמת הפלמ"ח וחברת קיבוץ דברת, שאיבדה את שני בניה השריונאים בקרבות התעלה במלחמת יום כיפור: "למי שאין ערך, בעבורו הוא מוכן לסכן את חייו ואף להקריבם, אין לו ערך בעבורו ראוי לו לחיות". על המקום הזה ראוי לנו להעמיד את זיקת היסוד בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי עצמאות וזיכרון;
• הרחבת המושג 'ניצחון'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.

.