[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]
[להורדת המאמר לחץ כאן: אורי ינאי - טיפול המשטרה בנפגעי עבירה]
פרופ' אורי ינאי הוא פרופסור חבר, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד, האוניברסיטה העברית בירושלים
(התקבל במערכת ביוני 2000, אושר לדפוס במרץ 2002).
תקציר
בארצות רבות במערב מפצה המדינה נפגעי פשע אלים, אשר הגישו תלונה ושיתפו פעולה עם המשטרה והתביעה. מדינת-ישראל לא מציעה תכנית כזו, וסעיף 77 לחוק העונשין תשל"ז 1977 הוא, למעשה, התרופה היחידה שהמדינה, באמצעות התביעה, מציעה למי שנפגע בפשע. על-מנת לממש זכות זו, על התובע המשטרתי לכלול את הנזקים ואת ההוצאות כבר בכתב האישום או לדרוש תשלום פיצויים בשלב הטיעונים לעונש, לאחר שהנאשם הורשע. המאמר מבוסס על סקר, שנערך בקרב תובעים משטרתיים. התשובות לסקר מעידות, כי העלאת נושא תשלום הוצאות ופיצוי הנפגע זר להליך הפלילי. פיצוי אמור להיקבע בהליך אזרחי, בתביעת נזיקין, אך ספק אם נפגעי עבירה ערוכים לעמוד בהוצאות הכרוכות בהליך כזה ובהמתנה לפסק-דין. ממצאים אלה מעלים את הצורך שמדינת-ישראל, כמו רבות ממדינות המערב, תפצה את הנפגעים בפשע אלים. בתנאים מסוימים עשוי פיצוי מטעם המדינה לעודד את הציבור לשתף פעולה עם המשטרה, עם הפרקליטות ועם בתי-המשפט וגם להבטיח את רווחת הנפגע ומשפחתו. כיום, ניתן לראות את סעיף 77 לחוק העונשין תשל"ז 1977 כעלה תאנה, המכסה את מחדלי הטיפול בנפגעי פשיעה אלימה.
מילות מפתח
רווחת נפגעי פשיעה אלימה, פיצוי נפגעים, תובעים משטרתיים, חוק העונשין.
מבוא
יעדי המשטרה מוגדרים בפקודת המשטרה [נוסח חדש] התשל"א 1971. על-פי סעיף 3 בפקודה זו, על המשטרה לעסוק "במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש". בפקודה זו אין אזכור מפורש, וגם לא התייחסות ישירה לטיפול המשטרה בקורבנות עבירה, נפגעי פשע פלילי. עם זאת, גוברת כיום ההכרה, כי לצורך ביצוע תפקידיה, על המשטרה לחזק את קשריה עם הציבור. ללא אמון הציבור, תתקשה המשטרה לפעול. על המשטרה לחפש, אפוא, דרכים לשיתוף פעולה עם הקהילה (יחזקאלי, 2001; שדמי, 2001). סיוע לנפגעי עבירה מקרב הציבור יכול להיות אמצעי ליצירת קשר עם יחידים, עם משפחות ועם קבוצות בקהילה, ודרך לשיפור תדמית המשטרה ומעמדה בעיני הציבור.
אנשים, שנפגעו בעבירת רכוש או גוף, פונים למשטרה בתלונה, ומוסרים את פרטי האירוע שעברו. חלק מהאנשים שהגישו תלונה במשטרה מבקשים לדעת כיצד טיפלה המשטרה בתלונתם ומה תוצאות הטיפול. משוב זה מן המשטרה ומידע על פעולותיה בתלונה מסוימת אמור לשקף לנפגע, למשפחתו ולקהילה את רצינות עבודת המשטרה ואת מקצועיותה.
בנוסף, כמי שתרם לאכיפת החוק, המשטרה יכולה לסייע למתלונן, בעיקר למי שנפגעו בפשע אלים, שכתוצאה ממנו נגרמו להם הוצאות, כאב וסבל. חוק העונשין תשל"ז 1977, (סעיף 77) מאפשר לתובע המשטרתי לתבוע מן העבריין, אם נתפס, לכסות את הוצאותיו של הנפגע ולפצות אותו כספית - וזאת כחלק מן ההליך הפלילי. כוונת המחוקק היא לסייע לנפגע, ולשחרר אותו מן הצורך להגיש תביעה כזו בעצמו - בהליך אזרחי.
על-פי סעיף זה לחוק העונשין, המדינה נטלה על עצמה, באמצעות התביעה המשטרתית או הפרקליטות, לייצג את הנפגע בכל הקשור לכיסוי הוצאותיו וקבלת פיצוי מן העבריין שפגע בו. ייצוג כזה אמור להתבצע ביוזמת התביעה המשטרתית ובאחריותה. הכוונה היא, שתובעים, כחלק מטיפולם בתיק, יתבעו מן הנאשם החזר הוצאות ופיצוי הנפגע כבר בהליך הפלילי.
מאמר זה בוחן את התייחסותם של תובעים משטרתיים בכל הקשור למיצוי זכויות הנפגע בהכללת תביעה לכיסוי הוצאותיו וקבלת פיצוי מידי הנאשם, כשזכות זו מוגדרת בחוק העונשין. התביעה המשטרתית היא חלק אינטגרלי, בלתי נפרד, מהתביעה הפלילית במדינת-ישראל. תובע משטרתי הוא שוטר, שנתקיימו בו תנאי כשירות מיוחדים, ושנתמנה להיות תובע בידי המפכ"ל. "תפקידו של התובע הוא להבטיח את האינטרס הציבורי העומד מאחורי הליך ההעמדה לדין של עבריינים... מסמכויותיו ומתפקידיו של התובע נגזרת החשיבות של עצמאות שיקול הדעת..." (מבקר המדינה, 2001, עמ' 364).
ואכן, הכתובת הראשונה שאליה פונים נפגעי עבירה היא, על-פי רוב, תחנת משטרה. הנפגעים מדווחים על העבירה שנפגעו ממנה. הם מתבקשים, על-פי רוב, למסור לחוקר פרטים שיסייעו בחקירה. המשטרה זקוקה לתלונות מפורטות, משום שהן בסיס לטיפול בעבריינות ולמניעת פשיעה חוזרת.
לאחרונה, יותר מבעבר, נראה, ששיתוף הציבור ואמונו הכרחיים לעבודת משטרה אפקטיבית. אם הציבור יימנע מלדווח על עבירות או לא ישתף פעולה עם המשטרה במסירת מידע חיוני, תתקשה המשטרה במילוי תפקידה. יחס חיובי של הציבור למשטרה נתפס כיום כצורך, שיש להכיר בחשיבותו (ינאי, 1997).
לאחר שפנה בתלונה, הנפגע מתבקש לזהות את עצמו, לפרט את נסיבות האירוע, ואת השתלשלות הדברים, לציין את שמותיהם של עדים או את פרטיהם של חשודים אפשריים בפגיעה בו. לעתים מתקשים נפגעים להיחשף לתשאול, לתחקיר המשטרה, ורואים בו "קורבנות שנייה" הנוספת לפגיעה שעליה הם מדווחים. אכן, החקירה המשטרתית מתמקדת בפרטים קשים, לעתים מביכים, הנחוצים לשם הגדרת סוג העבירה, שבה נפגע הקורבן ולשם הגדרת חומרת העבירה.
לאחר שחוקר המשטרה מסיים את שאלותיו, שואל, לעתים, המתלונן שנפגע את החוקר, מי יסייע לו במצוקתו, האם יש כתובת שאליה יוכל לפנות לקבל עזרה, תמיכה וסיוע - ולו כתמורה לשיתוף הפעולה. לא אחת מתקשה החוקר המשטרתי לענות על שאלה זו. אף אם הנפגע זקוק לעזרה, לסיוע, לליווי או לתמיכה, ספק אם המשטרה ערוכה לענות לצרכים אלה ומסוגלת לכך. אכן, יש חוקרים, שיפנו את הנפגע לגורמי רווחה וסיוע או יציעו לו להתקשר לידידים ולבני-משפחה. אחרים אינם רגישים למתן מענה כזה. ניצבת השאלה, האם המשטרה יכולה לתת לאזרח שמילא את חובתו תגמול כלשהו על פנייתו, על תלונתו, ועל שיתוף הפעולה עם רשויות החוק. ספק, אם הנפגע, אישית, זכאי לסיוע או לתמיכה מן המשטרה, לאחר הפגיעה שעבר או במטרה לסייע לו להתמודד עם תוצאותיה.
אף שהחוק אינו מחייב את המשטרה לסייע לנפגעי פשיעה אלימה, הוא מאפשר לתביעה המשטרתית לייצג את קורבן העבירה במהלך המשפט הפלילי בכל הקשור לכיסוי ההוצאות שהיו לנפגע, ולקבל פיצוי כספי על הכאב ועל הסבל שהיו מנת חלקו. תפיסת תפקידם של תובעים משטרתיים ועמדותיהם בנושא זה הם במרכז מאמר זה.
במאמר ארבעה חלקים. החלק הראשון מתמקד בצורכיהם של נפגעי פשיעה אלימה, צרכים הנגזרים מן העבירה ובעטיה. החלק השני דן במענה הקיים לצורך זה במדינת-ישראל. החלק השלישי מציג ממצאי סקר, בו הציגו תובעים משטרתיים את עמדתם בעניין הטיפול, שהם מעניקים לפיצוי הנפגע בהליך הפלילי. החלק הרביעי, האחרון, מסכם את הטיעונים המרכזיים שעלו במאמר ודן בהם.
צורכיהם של נפגעי פשיעה אלימה
למי שנפגע בעבירת רכוש יש צרכים רבים. קל וחומר רבים צרכיו של מי שנפגע בפשע אלים נגד הגוף (Ellias, 1986). חרף ההוצאות הרבות הכרוכות בהחלמתם, בשיקומם ובחזרתם לשגרה, אין כיום במדינת-ישראל מי שידאג ספציפית לנפגעי פשע אלים במצוקותיהם או מי שיפצה אותם על ההוצאות, על ההפסדים, על הנזקים ועל הכאב והסבל שנגרם להם בשל הפגיעה ובעטיה (ינאי, 1994; 2000).
נפגעי צה"ל וכוחות הביטחון, כולל משטרה, שירות בתי הסוהר (שב"ס) ואחרים זכאים לגמלאות ולטיפול מקיף על-פי "חוק הנכים" (חוק הנכים תגמולים ושיקום, תשי"ט 1959); במקרה מוות זכאים שאיריהם של נפגעים אלה לטיפול ולגמלאות במסגרת "חוק המשפחות" (חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950). נפגעי איבה זוכים להטבות זהות לאלה, בין אם הם ישראלים ובין אם הם תיירים או עובדים זרים, ובלבד שנפגעו במה שהוגדר כ"פעולת איבה" ב"חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תשכ"ט- 1970" (ינאי, 1994). נפגעי עבודה זכאים לקבל מגוון שירותים וסיוע מן הביטוח הלאומי. נפגעי תאונות- דרכים זוכים לטיפול, לסיוע ולפיצוי מן הביטוח הפרטי במסגרת "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975" ואילו נפגעי אלימות פלילית, ולו קשה, אינם זכאים לקבל סיוע וגמלאות אלא מן השירותים החברתיים האוניברסליים שמקיימת המדינה.
ואכן, מי שנפגע בעבירה זכאי לקבל טיפול רפואי מקופת-החולים שבה הוא מבוטח במסגרת "חוק ביטוח בריאות ממלכתי". הנפגע יוכל גם לקבל סיוע נפשי ושיקומי מהלשכה לשירותים חברתיים במקום מגוריו. קורבן עבירה, שבריאותו התערערה וכושר ההשתכרות שלו פחת משמעותית, יוכל לתבוע גמלת נכות מן המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, נראה, ששירותי הבריאות, שירותי הרווחה והמוסד לביטוח לאומי טרודים בעיסוקיהם האחרים, וספק אם הם יוכלו להעמיד לנפגע העבירה את מגוון השירותים, הטיפולים והסיוע הדחוף והרגיש שהוא זקוק להם או להעמיד שירותים אלה בעיתוי ובהיקף המתאימים לצרכיו המשתנים והמגוונים של קורבן העבירה.
למי שנפגעו בפשע אלים יש צרכים אופייניים. אדם שנפגע בפשע יזדקק על-פי רוב לטיפול רפואי מקיף. פצעים, חתכים, דקירות, שברים וכוויות הם רק חלק מן התוצאות הגופניות המאפיינות פגיעות אלה. מתלווה לכך, על-פי רוב, גם טראומה נפשית, הדורשת התייחסות מקצועית לטווח קצר, בינוני או ארוך. אף אם שירותי הבריאות יטפלו בצד הגופני של הפגיעה, ספק אם תהא התייחסות מיידית, הולמת, לפן הנפשי של הפגיעה. אין להקטין את משמעותו של פן זה לשיקומו של נפגע פשיעה אלימה. חלק מן הנפגעים יתקשו לשוב לשגרת חייהם, לחזור לעבודה, לדפוסי החברה והבילוי, שאפיינו אותם טרם הפגיעה. חלק מן הנפגעים יבקשו לשנות את חייהם, לעבור שכונה, דירה, מקום עבודה - והכול כתוצאה ישירה או כתוצאה עקיפה מהעבירה שנפגעו ממנה.
בנוסף, לחלק מן הנפגעים תפחת הכנסתם או שתיפסק עד תום הטיפול הרפואי ושיקומם המלא. יש לכך משמעות רבה על רווחתם של הנפגעים ועל רווחת בני- משפחתם והתלויים בהם. לנפגעים נגרם, על-פי רוב, גם נזק ללבוש, לחפצים אישיים ולמיטלטלין שנשאו עמם. במהלך פגיעה, יישברו משקפיים, שיניים, יינזק ציוד אישי - והשאלה היא, מי יכסה הוצאות אלה ומי יפצה את הנפגע על כאב ועל סבל שהיו מנת חלקו.
ספק אם בישראל קיימים גורמים המקבלים על עצמם טיפול מקיף כזה בנפגע. ראוי לציין מפורשות, שאדם לא יכול לבטח עצמו נגד פגיעה עבריינית, פלילית. למעשה, לא קיים בישראל ביטוח פרטי או קולקטיבי מפני ההוצאות הישירות והעקיפות הנובעות מפגיעה פלילית. אדם אינו יכול לרכוש כיסוי ביטוחי מפני אירועים כאלה, מלבד רכישת פוליסת 'ביטוח חיים' התקפה על פי רוב רק במקרה של מות הנפגע.
ברוב מדינות המערב מטפלים מתנדבים מן הקהילה וארגונים וולונטריים בנפגע ובבני משפחתו. הם מלווים אותו מיד לאחר תום הגשת התלונה במשטרה, מנחים אותו בכל הקשור לקבלת טיפול וסיוע, כולל סיוע מן המדינה. סיוע זה ניתן לנפגעי פשיעה אלימה ברוב מדינות אירופה (Greer, 1996) ובאמריקה.
באנגליה מעניקות תכניות אלה לנפגע פיצוי חד פעמי, הנע בין אלף לי"ש לחצי מיליון לי"ש על-פי סוג הפגיעה הגופנית וחומרתה (Miers, 1997). בארצות- הברית תכניות אלה מעניקות לנפגע סיוע בכיסוי הוצאותיו הרפואיות (גוף ונפש), הוצאות נסיעה והפסד הכנסה. בהעדר סיוע ממקורות אחרים, הסיוע לנפגע עבירה מוגבל ברוב מדינות ארצות-הברית בתקרה של כ - 40,000 דולר לכל נפגע, ובחלקו כולל אף סיוע לבני-משפחתו של נפגע, שנפטר כתוצאה מן הפשע נגדו (Parent et al., 1992).
בארץ לא קיימות תכניות סיוע דומות, להוציא סיוע מארגוני נשים ומיוזמות מקומיות המיועדות על-פי רוב לנפגעי תקיפה מינית ואלימות במשפחה (עילם, 1994). תכניות אלה הן, אמנם, דגם אפשרי לטיפול בנפגע, אולם, בישראל הן אינן מקיפות את כל מי שנפגעו בפשע אלים. ילדים וחסרי ישע שנפגעו בפשע אלים, עשויים לזכות בסיוע שירותי הרווחה ביישובים השונים.
על-פי המצב המשפטי בישראל, על מנת לקבל את הוצאותיו ולהשיג פיצויים על פגיעה שעבר, על הקורבן לתבוע את מי שפגע בו במשפט אזרחי. לשם כך, עליו לשכור עורך-דין שייצגו, לשלם אגרות בית-משפט ולהמתין במהלך פרק הזמן הנחוץ לטיפול בתביעתו. איש לא מבטיח לנפגע שאמנם ייפסקו לטובתו פיצויים, ואף אם יזכה בהם, ספק אם החייב יוכל לעמוד בתשלומים שנפסקו ואם אכן ישלמם כפי שקבע בית-המשפט ובמועד.
על-פי חוק העונשין בישראל, אם התביעה העלתה דרישה כזו, יכול בית-משפט לפסוק, שהנאשם ישלם לנפגע את הוצאותיו וכן ישלם לו פיצוי כבר במהלך המשפט הפלילי.
פיצוי הנפגע בהליך הפלילי
בחברה המסורתית מקובל היה, שעל פוגע לפייס את קורבנו עד שיתרצה. הסדרים מסורתיים בתחום זה נערכו בין הפוגע לנפגע בידי משפחותיהם ונכבדים. עד היום נהוג, בחברות מסורתיות, למצוא דרך לפיוס הנפגע ולמתן פיצוי הולם על הנזקים שנגרמו לו ועל סבלו (כהן, 1996). הסדרים דומים קיימים, אגב, גם בקרב עבריינים ב"עולם התחתון", במסגרת דרכי פיוס ופיצוי המקובלים שם.
אלא שמערכת המשפט המודרנית (כהן, 1996) מגדירה עבירה פלילית כמעשה נגד החברה, נגד שלום הציבור, כהפרת הסדר הציבורי. על כן, הקימה החברה מנגנונים לאכיפת חוק, שיפוט וענישה. מנגנונים אלה מחליפים את המנגנונים המסורתיים, ולמעשה, מבטלים את מעמדו ההיסטורי של הנפגע בתהליך. אנשי המשטרה, כנציגי החברה, חוקרים עבירות, מחפשים אחר מבצעיהן ועוצרים אותם. אנשי התביעות והפרקליטות מאשימים אותם, ומערכת המשפט מענישה את העבריינים. העונש הוא מטעם החברה ואין לנפגע כל מעמד בקביעתו. גם אם יוטל על העבריין קנס, אין הקנס מועבר לקורבן העבירה, אלא לאוצר המדינה. הקורבן נשאר למעשה ללא גמול, פיצוי או סיוע חרף צרכיו שלעתים הם מרובים.
ספק אם במדינת-ישראל קיימת מודעות למצוקתם של נפגעי פשיעה אלימה ולצורכיהם. נראה, שאירועים ביטחוניים, פעולות איבה ועוד - מרכזים את מירב תשומת הלב והמשאבים במדינה. יש מי שיטענו, שהיקף הפשיעה האלימה מצומצם יחסית לאירועים קשים אחרים. אחרים יטענו שעל קרובי הנפגע, ידידיו ומשפחתו לסייע לנפגע, ולא על המדינה לעשות כן. מאידך, הרי הוא זה שסבל כתוצאה מן הפגיעה, והוא נפגע גם משום שהחברה לא הגנה עליו מפני העבריין (Elias, 1983).
בעבר היו בישראל כמה יוזמות לטיפול בנפגעי פשיעה אלימה ולמתן פיצוי להם. בין היוזמים חוקרים אקדמאים (מילר (1982) וכן Miller and Sebba(1987), עובדי ציבור (קרפ, 1987) וחברי כנסת (ח"כ אמנון לין, ראה: לין, 1976).
צעד משמעותי במענה לצורכי אוכלוסייה זו נעשה בשנת 2001 עם חקיקת "חוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א - 2001". חוק זה הגדיר את זכויות נפגעי עבירה בהליך הפלילי, זכות הנפגע להגנה, לקבלת מידע ועוד. אולם, גם חוק חשוב וחדש זה טרם טיפל בנושא החזר הוצאותיו של הנפגע ובפיצוי קורבן העבירה על כאב וסבל. כבעבר, כך גם כיום, המבקש פיצוי חייב לתבוע אותו בהליך נזיקין אזרחי, להוציא את ההסדר על-פי סעיף 77 לחוק העונשין.
למעשה, כבר החוק המנדטורי הכיר בצורך, ואף מצא לו הסדר. סעיף 43 (1) בפקודת החוק הפלילי המנדטורי (1937) קבע, כי על עבריין לפצות את קורבנו. לשון הסעיף הייתה: "יכול כל בית-משפט המחייב כל אדם באיזו עבירה, אם ימצא לנכון ומיד אחרי שיחייב את האדם בדין, לפסוק כל סכום כסף, שלא יעלה על מאה לירות בתורת דמי נזק או פיצויים בשל כל הפסד שנגרם על-ידי העבירה שהנאשם נתחייב בה, לאדם שניזוק על-ידי העבירה, בין שהאדם כזה משים עצמו צד אזרחי ובין שאינו משים עצמו צד אזרחי. הסכום שפסקו לשלמו, כאמור, יהיה חוב של פסק-הדין המגיע מהאדם שנתחייב, כאמור, לאדם שפסקו לו את סכום הפיצויים". סעיף זה מצא את ביטוייו בבתי-המשפט ונעשה בו שימוש בתקופת המנדט ועם קום המדינה (גורני וקדרון, תשי"ג, עמ' 53 - 56).
על-פי לשון הסעיף, החוק המנדטורי התייחס ל"דמי נזק" ול"פיצויים" בלבד. בערעור שהוגש לבית-המשפט, בשנותיה הראשונות של המדינה, פסק בית- המשפט, כי "סבל כאבים גרידא אינו 'נזק' שעבורו רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים על-פי סעיף זה" (ע"פ/ח 133/50 קרנצל נ. שיפלדרים, פ"מ ג' 128, כפי שמובא בגורני וקדרון תשי"ג, עמ' 55).
זאת ועוד, במקרה אחר (ע"פ/ת"א 128/44 בורנשטיין 1945 פמ"ן 245,248) כל אחד מן המערערים נדון לתשלום 10 ל"י כפיצויים למתלוננת. הוכח, כי המתלוננת כתוצאה מן התקיפה הייתה זקוקה לטיפולם של שני רופאים וטיפול בבית-חולים, אבל לא הוכח סכום הוצאותיה. פסק בית-המשפט, כי "הואיל ופיצויים לפי סעיף זה נפסקים רק עבור נזק לרכוש או ממון, יש להוכיח, עד כמה שזה אפשרי, מהו סכום הנזקים. סכום הפיצויים הופחת לסך חמש ל"י לגבי כל מערער" (גורני וקדרון, תשי"ג, 55). החוק הפלילי המנדטורי קבע איפא, כי פיצוי הנפגע בידי הפוגע יחול רק על נזק לרכוש או ממון, ועל הנפגע מוטלת החובה להוכיח את "סכום הוצאותיו".
מספר שנים לאחר קום המדינה בוטל סעיף זה לפקודת החוק הפלילי (1937) ובמקומו נקבע "החוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) תשי"ד - 1954". בשנת 1970 נוסף לחוק זה סעיף (40) שלשונו: "הורשע אדם, רשאי בית-המשפט לחייבו בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על-ידי העבירה סכום שלא יעלה על 1500 לירות בתורת פיצוי על הנזק או הסבל שנגרם לו".
אנו עדים, אפוא, לכך שה"חוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) תשי"ד - 1954" הרחיב את משמעות הפקודה המנדטורית שהתייחסה רק ל"נזקי רכוש או ממון" וקבע, כי יש לשלם לאדם שניזוק "...פיצוי על הנזק או הסבל שנגרם לו." גם סבל הנפגע הוכר כמזכה לפיצויו מידי הפוגע - וזאת בהליך הפלילי.
"חוק העונשין תשל"ז - 1977" חזר על נוסח "החוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) תשי"ד - 1954". הוא לא הרחיב את גובה הפיצוי המקסימלי שעמד על 1500 ל"י לכל אחת מן העבירות שהנאשם הורשע בהן. ואמנם, סעיף 77 בחוק העונשין תשל"ז (1977) כלל סעיף, שקבע, כי בית-המשפט, בעת הדיון הפלילי, רשאי לחייב את העבריין לכסות את הוצאות הנפגע, ולשלם לו פיצוי על כאב ועל סבל.
מתוך כוונה להפעיל סעיף זה, בא תיקון 23 ל"חוק העונשין", שנתקבל בשנת 1980 - תש"ם (דברי הכנסת כרך 110 עמ' 2478), לפיו, רשאי בית-המשפט לפסוק לקורבן פיצוי על סבל ונזק כבר במהלך הדיון הפלילי, ובכך לשרת את הנפגע ולסייע לו בקבלת פיצויים כבר במשפט הפלילי, שבו המדינה היא התובעת את העבריין. יהא בכך לחסוך לנפגע את הצורך בהגשת תביעה אזרחית נגד העבריין. ניתן לראות בסעיף זה לחוק את מידת האחריות שהמדינה, התובעת את העבריין, קיבלה על עצמה ביחס לקורבן העבירה, בכך שהתביעה תדרוש מן העבריין לפצות את הנפגע ותייצג את האינטרסים של קורבן העבירה בבית-המשפט.
ואכן, הנוסח המעודכן של סעיף 77 (א,ב) לחוק העונשין (תשל"ז -1977) קובע: "הורשע אדם, רשאי בית-המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לאדם שניזוק על-ידי העבירה סכום שלא יעלה על 84,400 ש"ח לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו. קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, הכול לפי הגדול יותר". לתובע במשפט שתי אפשרויות למימוש סעיף זה: האפשרות הראשונה היא, שכתב האישום, המוגש נגד הנאשם טרם המשפט, יפרט מלכתחילה את ההוצאות, את הנזק ואת הסבל שנגרמו לקורבן. לשם כך על התביעה לברר עם הקורבן מה היו ההוצאות ופרטי הנזק והסבל שנגרמו לו, עד למועד המשפט, ולהציג סעיפים אלה בכתב האישום. אם הנאשם יודה באשמה, ממילא יודה גם בנזק ובסבל שגרם לקורבנו. חיוב תובעים משטרתיים פרקליטים להציע לנפגע לפרט הוצאותיו, ולכלול אותם כחלק מכתב האישום, הוא צעד ראשון למיצוי זכויות הנפגע.
האפשרות השנייה היא, שהתביעה תציג בבית-המשפט דרישה מפורטת לתשלום הוצאות הנפגע ומתן פיצוי בגין נזק וסבל רק לאחר שהנאשם הורשע, כלומר, בעת הצגת הטיעונים לעונש. מאחר שלא נכללו בכתב האישום, יהא על התביעה לפרט הוצאות אלה ולהצדיק את תביעתה להחזר הוצאות ופיצוי על סבל ונזק כאמור.
אכן, קיימת בעיה בהצגת פרטי הנזק והסבל בפני בית-המשפט. בעיקר אם הם כלליים, עמומים או שקשה לכמתם בכסף. קל יחסית לשכנע את בית-המשפט אם יוצגו בפניו קבלות על חפצים אישיים שנפגעו בעבירה והיה צורך לתקנם או לרכוש חליפים תמורתם. למשל, פריטי לבוש, משקפים, תותבות וכדומה. כמו כן, ניתן להציג בפני בית-המשפט אישורים על נזקים ממשיים כהוצאות נסיעה, אובדן ימי עבודה, הפסד הכנסה, עלות טיפולים רפואיים, קבלות על שיחות טיפוליות שהקורבן נזקק להם לאחר הטראומה הקשה ובעטיה. אם בית- המשפט ישתכנע באמיתות הקבלות, ויצדיק את נחיצות ההוצאה, יוכל בית- המשפט, לפי שיקול דעתו, להטילם על הנאשם ולציין זאת בגזר-הדין.
מאידך, קשה לבית-המשפט, בדינו בתיק הפלילי, לקבל טעונים בדבר ערכו של נזק "כללי" שנגרם לקורבן, סבל וצער שמהותם הכספית והיקפם קשה להערכה. במקרים כאלה, עלול בית-המשפט להחליט שלא לעכב את הדיון וההחלטה בתיק הפלילי שלפניו, ויציע לקורבן העבירה להגיש בתום ההליך הפלילי גם תביעה אזרחית, שם תידון התביעה לקבלת שפוי ופיצוי על נזקים וסבל, שנגרמו לו תוך כדי העבירה הפלילית ובעטיה. בקבלת החלטה כזו מתעלם בית-המשפט מכוונת המחוקק בסעיף 77 הנ"ל או עוקף אותה.
בנוסף, קיימות שתי סוגיות נוספות, המחלישות עוד יותר אותה זכות שהעניק המחוקק לנפגעי פשיעה אלימה. הראשונה מתייחסת לאפשרות שהמשטרה תשקול, ממניעים שונים, לסגור חקירה שהיא מנהלת. במקרה כזה לא יתקיים כלל משפט, והנפגע לא יוכל למצות את הזכות שהעמיד לרשותו, לכאורה, המחוקק.
בנוסף, גם אם הוגש כתב אישום, לעתים מתבקש בית-המשפט לקבל "הסדר (עסקת) טיעון" בין התביעה להגנה, לפיה יודה הנאשם בעבירה קלה מזו שבכתב האישום ובתמורה יזכה לעונש מופחת (הרנון, 1997). במקרים כאלה ספק אם נושא הפיצוי לקרבן העבירה יעלה כלל לדיון, וספק אם הנפגע יזכה לסיוע שבחוק.
ולבסוף, גם אם דן בית-המשפט בדרישת התביעה, וחייב את הנאשם להשיב לקורבן את הגזלה, את הוצאות הנפגע ולשלם פיצוי לקורבן העבירה על סבל ועל נזק, עולה השאלה, האם יש לנאשם את האמצעים לשלם את מה שפסק בית-המשפט והאם יעשה כן. לא כל מי שנידונו לתשלום קנס עומדים בו, וספק אם כל מי שחייבים לשלם הוצאות ופיצוי לקורבנם יעשו כן, חרף פסק הדין שקבע זאת במפורש.
לאור הקושי הקיים בביצוע פסקי-דין באמצעות ה"הוצאה לפועל", נחקק "חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה - 1995". בעקבותיו, הקים משרד המשפטים, בשנת 1996, את המרכז לגביית קנסות, הנוקט אמצעים יעילים כדי לגבות קנסות שנפסקו לטובת המדינה. השאלה היא, האם המרכז הזה מבטיח תשלום הוצאות ופיצוי לקורבנות עבירה על-פי פסקי הדין הפלילי של בית-המשפט.
ממצאי בדיקה
בישראל פועלת התביעה המשטרתית בצד פרקליטות המחוז או פרקליטות המדינה ועל-פי הנחיותיהם. "פרקליטות המדינה עוסקת, בין היתר, בקביעת מדיניות התביעה, בהנחיה, בתיאום ובפיקוח על פרקליטויות המחוז ועל גורמי תביעה אחרים" (מבקר המדינה, 2001). נהוג שהמשטרה תובעת בעבירות קלות יחסית מסוג "חטא" או "עוון" ואילו הפרקליטות תובעת את הנאשם בעבירות מסוג "פשע" ובעבירות חמורות. השלכות הבחנה זו עולות על סדר היום הציבורי, וכיום, נשמעים קולות המציעים לרכז את התביעה אצל גורם אחד כמקובל ברוב מדינות העולם, שם התביעה מתבצעת בידי "משרד התובע" (בארצות הברית "התובע המחוזי" - "”District Attorney) ובאנגליה בידי "התובע הציבורי" (“Public Prosecutor”).
למשטרה הנחיות פנימיות לתובעים מטעמה, ולמשרד המשפטים הנחיות לפרקליטיו. הנחיות פרקליט המדינה (15.10 מיום 2.1.94) פתוחות לעיון הציבור. הנחיות פרקליט המדינה מפרטות את קווי המדיניות בנושא "סיוע לקורבנות עבירה ולעדי תביעה בהליכים פליליים". מטרת ההנחיות (סעיף 2ב') "להבטיח כי כל אנשי הפרקליטות... יסייעו לקורבנות עבירה לקבל פיצוי על נזקיהם באורח מלא ככל שניתן על-פי החוק הקיים..."
הנחיות פרקליט המדינה בתחום זה גורסות (עמ' 268), כי "בכל מקרה, שבו לדעתו ראוי לעשות כן, יבקש הפרקליט בטענו לעונש, פסיקת מלוא הפיצוי לקורבן העבירה. עוד קודם לכן ידריך הפרקליט את הניזוק, כיצד להשיג את התיעוד ואת הראיות הדרושות לקביעת גובה הנזק, אם לדעתו יש מקום להגשת ראיות אלה בשלב הטיעון לעונש."
אלא שהנחיות פרקליט המדינה מסתייגות מקביעתן באומרן (עמ' 268):
בטרם העלאת בקשה לקביעת פיצוי למתלונן, על הפרקליט לשקול את מהות העבירה (עבירות נגד הרכוש להבדיל מעבירות אחרות); את הקושי בהוכחת הנזק ואת ההשפעה האפשרית של חיוב הנאשם בפיצויו של המתלונן על מידת העונש. יתכן, כי יהיה מקום, שלא לבקש פיצוי המתלונן במקרים, שבהם עולה חשש לפגיעה באינטרס ציבורי אחר - מטרות הענישה או יעילות הדיון. כך הדבר במיוחד עת נראה, כי אין סיכוי ממשי לגביית סכום הפיצויים שייפסק. בהקשר זה יצוין, כי בעבירות רכוש, רצוי להשתדל ולהביא לפיצוי המתלונן הנפגע, עוד בטרם מתן גזר הדין, שכן, בשלב זה גם לנאשם יש ענין להוכיח, כי פיצה את הניזוק. במיוחד אפשר הדבר עת מבקש הנאשם לערוך הסדר טעון. עם זאת, בעבירות אלימות, אין לאפשר יצירת קשר בין הנאשם לקורבן - גם לא לצורך פיצויו - עד לאחר המשפט והטלת העונש.
הנחיות פרקליטות המדינה מעודדות אמנם את התובעים לדאוג לפיצוי הקורבן אך ספק אם הן חד משמעיות. ההנחיות מצביעות, אמנם, על החשיבות בקיום סעיף 77 לחוק העונשין, אך הן גם מותירות בידי הפרקליט מרווח רחב של שיקול דעת, המעוגן בחשש לאינטרס ציבורי אחר - מטרות הענישה או יעילות הדיון. יש הרואים, אפוא, בהנחיות אלה המלצה רפה ביותר. סביר, שהדברים חלים גם על התביעה המשטרתית. הכפילות המסורתית, הקיימת בין התביעה המשטרתית לפרקליטות המחוז, היא נושא לדיון ויתכן גם לשינוי (למרות שנכון, במדינה דמוקרטית, שייצוג המדינה ורשויותיה בבתי-המשפט יהיה בידי גוף עצמאי ונפרד מהמערכת המשטרתית, הרי שנתח גדול מכתבי האישום נערך ומוגש לבתי-המשפט על-ידי מערכת תביעה הכפופה למשטרה).
החוק לא מבחין בין תובע שהוא משפטן או שאינו כזה. החוק גם לא מבחין בין התביעה המשטרתית לפרקליטות (יצוין, כי עד לעשור האחרון היה שינוי מהותי בין רמת הפרקליטים לרמת התובעים, שהיו, ברובם, חסרי השכלה משפטית. אולם, פער זה הולך ונסגר בשנים האחרונות). ההתייחסות לסעיף 77 לחוק העונשין נגזרת מהחוק. הנחיות המדינה הן, שכל תובע בהליך הפלילי ייצג את הנפגע גם בנושא כיסוי הוצאותיו וגם בדאגה שהעבריין יפצה אותו על כאב וסבל שגרם לו.
במסגרת מחקר אחר נשאלו פרקליטים בכירים בארבע מחוזות על עמדתם באשר להפעלת סעיף 77 לחוק העונשין במהלך הדין הפלילי. ממצאי הבדיקה משקפים את בעייתיות הפעלת סעיף זה בחוק. הממצאים ראו אור במאמר אחר (ינאי, 2000). המאמר שלפנינו מציג ממצאי סקר אחר שהתמקד בתובעים משטרתיים.
סקר תובעים משטרתיים: רקע
מאמר זה מסכם סקר שבוצע בשנת 1996. הסקר נערך במסגרת יום עיון לתובעים משטרתיים שהתקיים ב"נעורים", ליד כפר ויתקין. כארבעים תובעים משטרתיים נכחו בכנס, והם התבקשו למלא שאלון שנושאו סעיף 77 לחוק העונשין, 1977, סעיף הדן בפיצוי נפגעי עבירה במהלך הדיון הפלילי.
השאלון, בן שני דפים, כלל חמש שאלות:
- האם בשנה האחרונה (ב - 12 חודשים שחלפו) פנית לבית-המשפט בבקשה לפצות נפגעי עבירה על-ידי הנאשם?
- אם לא פנית, מה הסיבות המעכבות לדעתך את השימוש בסעיף זה?
- אם פנית, בכמה תיקים (בעבירות רכוש, נגד הגוף - סבל, נגד הגוף - נזק) עשית זאת, מה פסק בית-המשפט?
- האם היו מקרים בהם בית-המשפט יזם שימוש בסעיף 77 אף שלא בקשת זאת?
- השאלה החמישית, התייחסה לעמדת התובע משטרתי ביחס ליישימותו של סעיף 77, במתכונתו הנוכחית, בבתי-משפט הדנים בפלילים.
הממצאים משקפים את מגוון התשובות. ספק, אם הממצאים משקפים את עמדתם ואת ניסיונם של כל התובעים המשטרתיים. הממצאים לא מבחינים בין תובעים משטרתיים שהם עורכי-דין לבין תובעים שאינם כאלה. יש, אפוא, לראות בסקר זה דרך ראשונית להציג את ניסיונם של תובעים משטרתיים בהפעלת סעיף 77 לחוק העונשין ואת העמדות שלהם לגבי סעיף זה.
ממצאים
שלושים ושמונה תובעים משטרתיים מילאו את השאלון. כולם באופן אנונימי. המשיב לא התבקש להזדהות, אך בסוף השאלון נכתב: "יתכן שנרצה לפנות אליך בהמשך, אם הנך מסכים, נא ציין את שמך". קרוב למחצית (18 מתוך 34) המשיבים מסרו את שמם, וחלקם אף ביקשו להגיב על הנושא הנבדק ולהרחיב בו.
אחד המשיבים לא מילא את השאלון וכתב כי הוא תובע חדש במשטרה. היו לו אמנם דעות ועמדות בתחום הנחקר, אך טרם צבר ניסיון בהפעלת סעיף זה בבית-המשפט. כל השאר השיבו על השאלות בשאלונים ולא הביעו הסתייגות.
שלושים וארבעה תובעים משטרתיים ענו למרבית השאלות. ארבעה תובעים ענו על השאלה החמישית ("עמדות") בלבד. מבין 34 המשיבים, 21 (61.7%) ענו, כי בשנה החולפת למילוי השאלון אכן הציגו בפני בית-המשפט דרישה לפיצוי הנפגע בידי הפוגע, וזאת על-פי סעיף 77 לחוק העונשין. מבין 21 המשיבים בחיוב, תשעה דווחו, כי במשך השנה העלו עד חמש תביעות שכללו פיצוי הקורבן בהליך הפלילי. שני תובעים דיווחו, כי דרשו כן בכעשרה תיקים פליליים, ועשרה תובעים משטרתיים הסתפקו בציון "הרבה" ביחס למספר התביעות שהגישו, ואשר כללו את פיצוי הנפגע מידי הפוגע.
תובע משטרתי אחד דיווח, כי מתוך שלושה תיקים, שבהם דרש את פיצוי הנפגע, רק תביעה אחת נתקבלה בבית-המשפט ושתי תביעות לפיצוי נדחו על-ידו. גם אחרים ציינו, כי לא תמיד אישר בית-המשפט את התביעה, שהמורשע יפצה את הנפגע. הסיבה לדחייה הייתה, על-פי רוב, היעדר הערכה כספית על גובה הנזק או הסבל שנגרם לו. מסתבר, שקיום הערכה כזו, או מסמכים (קבלות על הוצאות, אישורים רפואיים ועוד) דרושים לבית-המשפט לשם קבלת החלטה בדבר פיצוי הנפגע כבר בהליך הפלילי.
לדבריהם, הסיבות העיקריות להימנעות תובעים מלדרוש בבית-המשפט פיצוי הנפגע בהליך הפלילי היו כלהלן:
- כסיבה מרכזית, ראשונה העלו שבעה תובעים את העובדה, שבהעדר אישורים על גובה הנזק או הסבל אין טעם להעלות, כחלק מן התביעה, את הדרישה, שהמורשע יפצה את האדם בו פגע. מנסיונם, בית-המשפט יבקש מסמכים, המציינים את גובה הנזק או הערכת הסבל, ובהעדר מסמכים כאלה עלול בית-המשפט להימנע מלדון בדרישה לפיצוי כחלק מן התביעה.
- שישה תובעים משטרתיים ציינו, כי "עומס העבודה המוטל על תובע כלל לא מאפשר לבדוק עם הנפגע היבט זה" (של דרישה לפיצויים).
- ארבעה תובעים ציינו, כי "אינני חושב שמתפקידי, כתובע, למצות הליך זה. הנפגע יוכל לעשות כן בעצמו בהליך אזרחי"
- חמישה תובעים קבלו, כי "בחלק ניכר מן התביעות אני כלל לא פוגש את הנפגעים".
את הסיבות לאי הפעלת סעיף 77 פרטו תובעים משטרתיים בציינם את הטיעונים הבאים:
- בית-המשפט התנגד לדרישה שהגישו, כחוק, בדבר פיצוי קורבן העבירה. היו שופטים שנזפו בהם על העלאת הבקשה, אף שהיא חלק לגיטימי בלתי נפרד מן החוק הפלילי.
- בית-המשפט לא נוטה להשתמש בסעיף 77 (הנ"ל) משום ש"לצורך זה קיים הליך אזרחי". בית-המשפט יציע לנפגעים לתבוע בהליך אזרחי, שם יוכלו לדון בפרטי הנזק, הכאב והסבל ולפסוק פיצויים מתאימים - ולא לעשות כן כחלק מן ההליך הפלילי. ההליך הפלילי פועל על-פי עקרונות שונים מן האזרחי, ואין לערב בין העקרונות.
- זאת ועוד, לדעת תובעים משטרתיים, גם הנפגעים, אם נגרם להם כתוצאה מן העבירה נגדם נזק משמעותי, יעדיפו להביא את פרטי הנזק והערכת הכאב, הסבל לבית-משפט אזרחי, ולתבוע את הפיצוי שם, ולא כחלק מן המשפט הפלילי, שם עניין הפיצוי הוא שולי. להוכחת דבריו ציין תובע משטרתי, כי פנה אליו עמית, שוטר, וביקש לחייב עבריין בתשלום פיצוי על נזק שגרם לו (לשוטר) תוך כדי מרדף. התובע המליץ בפני חברו להגיש תביעה אזרחית נגד העבריין, ולא לפנות בעניין זה אל בית-המשפט הפלילי. סיכם זאת תובע משטרתי "בית-משפט פלילי אינו בית-משפט לתביעות קטנות… אין טעם להטריח את בית-המשפט בתשלום פיצוי לאדם שספג סטירת לחי או מכה".
- מספר תובעים משטרתיים גורסים, כי מניסיונם, בית-המשפט יעדיף להטיל על העבריין קנס כספי, ולא לקבוע פיצוי כספי לנפגע. הבחנה זו בין קנס לפיצוי היא משמעותית: במקרה אחד, מתאר תובע משטרתי, "העליתי את הדרישה לפיצוי קורבן העבירה, והשופט המיר את הקנס שהתכוון לפסוק בפיצוי, אך במקביל הסתפק בהטלת מאסר על תנאי על הנאשם." לדעת התובע, השופט חש, שפיצוי הנפגע הצדיק הטלת עונש קל יחסית על הפוגע. תובע משטרתי הצביע על כך, שסעיף 77 לחוק העונשין מאפשר תשלום פיצוי לנפגע רק אם העבריין הורשע. יש שבתי משפט יוצאים בפסקי-דין, המסתיימים, לעתים בענישה (כולל של"צ - שירות לתועלת הציבור, שירות בקהילה) ללא הרשעה. במקרה כזה של היעדר הרשעה, לא יכול בית-המשפט לפסוק לנפגע פיצוי על-פי סעיף 77 לחוק העונשין. יוצא דופן, הוסיף התובע המשטרתי, פסק דין המחייב "צו מבחן": שם ניתן לתבוע פיצוי (לנפגע) גם ללא הרשעת העבריין.
- בכמה מקרים, אומר תובע משטרתי, מבקשים לסיים תיק ב"הסדר (עסקת) טיעון". כאשר זו הכוונה, העלאת נושא הפיצוי, שישלם העבריין לנפגע, עלולה רק לסבך את העניין, לעכב את הטיפול בתיק ואת "עסקת הטיעון" העומדת להיחתם. לתובע ולנאשם (ולעתים גם לבית-המשפט) יש עניין לסיים את הדיון בתיק, ונושא פיצוי הנפגע רק יאריך דיון זה ויסבכו.
- תובע משטרתי הסכים ש"מן הראוי לא לטרטר את המתלונן - ראוי להיות לו לפה ולחסוך ממנו הליך אזרחי". על התביעה להתעקש, שבית-המשפט יפסוק, שהמורשע ישלם פיצוי לנפגע. אך, מניסיונו, "שופטים לא ממהרים לפסוק פיצויים לנפגעים, במיוחד אם הנפגעים לא הופיעו בפניהם, לא העידו ואין הערכות נזק". הדרך הנכונה הייתה, אולי, לדרוש מן העבריין להפקיד בקופת בית-המשפט, טרם תחילת המשפט, סכום נקוב שאם ייפסק - ישמש לתשלום הוצאות ופיצוי לאדם שהעבריין פגע בו.
לבסוף, נשאלו התובעים המשטרתיים לגבי "דעתם על ישימות סעיף 77 במתכונתו הנוכחית". חלק זה כלל שלוש שאלות והשיבו עליו כל 38 ממלאי השאלון:
- "יש מקום לאפשר מתן פיצוי לנפגע בידי האדם שהורשע": מתוך 38 התובעים רוב (23) המשיבים (60.5%) הסכימו עם היגד זה, ואילו שנים מהם (5.3%) לא הסכימו עמו. 13 תובעים (34.2%) נמנעו מלהתייחס לשאלה.
- "סעיף זה ישים במסגרת הדיון במשפט הפלילי": מתוך 38 התובעים 17 (44.7%) הסכימו עם היגד זה, שמונה (21%) לא הסכימו לתוכנו, תובע אחד ציין שהוא "מתלבט בתשובתו", והשאר (31.6%) לא השיבו.
- "יש לעודד את השימוש בסעיף פיצוי בהליך הפלילי": מתוך 38 התובעים 20 (52.6%) השיבו, כי הם מסכימים לקביעה זו, שישה (15.8%) הסתייגו ממנה והשאר (31.6%) לא השיבו לשאלה זו.
לבסוף ראוי לציין, שלא נמצא הבדל בתשובותיהם של תובעים שהזדהו בשמם לבין אלה שלא ציינו את שמם. לפיכך, ניתן לשער שהאנונימיות של המשיבים לא שינתה את תוכן התשובות לשאלות שהוצגו בפניהם.
סיכום ודיון
בעבר מקובל היה שעבריין יפצה את קורבנו עד שיתרצה. אלא שהעתים השתנו, ועל על-פי כללי המשפט המודרני עבירה פלילית נחשבת כפגיעה בסדר הציבורי, מעשה נגד המדינה או החברה ולא כנגד הקורבן. אם בעבר מקובל היה לפנות לנכבדי המשפחה או העדה ולהשיב צדק, כיום מתבקש הנפגע לדווח על העבירה למשטרה, להגיש תלונה ואם יתבקש גם להעיד בבית-המשפט.
בשנים האחרונות ניכרת הסתייגות מסוימת מעשיית צדק בבתי המשפט בלבד. יש קולות הקוראים להחזיר עשיית צדק לקהילה תוך הפגשת הצדדים, גישור והשכנת שלום ביניהם (Kruk, 1997). גישה זו חודרת אמנם לארצנו, אך בינתיים, משטרת-ישראל חוקרת את העבירות, ובעבירות קלות תובעת את העבריין. המדינה שופטת ודנה את העבריין על יסוד כתב האישום והעובדות. המדינה לא מפצה את הקורבן, גם אם נפגע בפשיעה חמורה, אלימה.
החוק הישראלי גורס שעל המורשע בדין לפצות את קורבנו, ודרישה זו מופיעה כסעיף בחוק העונשין. כשתיקן את סעיף 77 לחוק העונשין, הציע המחוקק תרופה לפיה תובע במשפט פלילי יתבע, לאחר שהנאשם הורשע, שהנאשם יפצה את קרבנו וישלם לו את הוצאותיו וכן פיצוי על כאב ועל סבל.
סעיף זה בחוק העונשין מגלם בתוכו את לב הסיוע שמעניקה המדינה למי שנפגע בעבירה, התלונן עליה ושיתף פעולה עם רשויות החוק. הבעיה היא, שרוח סעיף 77 לחוק העונשין לא נראית כעולה בקנה אחד עם המשפט הפלילי ועם כלליו. הרושם המתקבל מדברי התובעים הוא, ששופטים, היושבים בדין פלילי, מתקשים, ולעתים גם מסרבים לדון בהוצאות נפגעים ומתן פיצוי על כאב וסבל בדיון פלילי, חרף קיומו של סעיף זה בחוק העונשין.
נראה, שהכול מסכימים, שהכתובת המתאימה לדיון כזה היא משפט נזיקין אזרחי. לדבריהם, עשויים גם הנפגעים לזכות ליותר אם עניינם יתברר בדיון מסוג זה. זאת ועוד. הדין הפלילי מוכרע רק במקרים, שבהם משוכנע בית-המשפט "מעבר לספק סביר" באשמת הנאשם. בדין האזרחי אין מדובר בקריטריון חמור זה, אלא בית-המשפט רשאי להכריע על-פי "מאזן ההסתברויות", ומכאן שיתכן שסיכוייו של נפגע לזכות בהחזר הוצאות ובפיצוי עדיפים בדיון אזרחי (ולא כזה הנספח למשפט הפלילי) שם מבחני האשמה וההוכחה חמורים פחות.
זאת ועוד, במשפט הפלילי מתקשה בית-המשפט לדון בגובה ההוצאות שראוי לפסוק לנפגע, ובגובה הפיצוי המגיע לו. נראה שהערכות אלה רק מקשות, מעמיסות על בית-המשפט הדן בנושאים פליליים, והוא אינו מותאם וגם לא נכון לקיים 'משפט זוטא' בנושא זה. אמנם, לעתים מתרצה בית-המשפט ופוסק, גם במהלך הדין הפלילי, החזר הוצאות כאשר מוצגים לפניו אישורים וקבלות על הוצאות, שהיו לנפגע לאחר בפגיעה ובעטיה. אולם בית-המשפט הפלילי מתקשה לדון בפיצוי על כאב וסבל, שהם, כאמור, נושאים אזרחיים, ומקומם לא במשפט הפלילי.
יותר מבעבר, מצויים כיום הרכבי שופטים ובתי-משפט, תחת האתגר (ולעתים דרישה מפורשת) לזרז טיפול במשפטים ולסיימם. הדיון בהחזר הוצאות לנפגע ומתן פיצויים על כאב וסבל, על-פי סעיף 77 לחוק העונשין, נראה נושא זר, המכביד על רצף הדיון בבתי-המשפט. תובעים, בין אם הם אנשי פרקליטות או תובעים משטרתיים, ערים למצוקת בתי-המשפט המבקשים לקצר ולסייע להביא משפטים לידי גמר.
סעיף 77 לחוק העונשין יצר, איפא, מצב פרדוקסאלי: החוק והתקנות מאפשרים ואף מעודדים את התובעים להעלות את הדרישה לפיצוי הקורבן כבר בהליך הפלילי, ולייצג את קורבן העבירה בבית-המשפט. מולם, בית-המשפט מתקשה לדון בשאלות אלה בשבתו כבית-משפט פלילי, שהרי הנושא זר לדיון הפלילי, מסבך ועלול להאריך אותו. התובעים עלולים למצוא את עצמם, לא אחת, בין הפטיש לסדן: קורבן העבירה יצפה, שהתובעים יפעלו על-פי החוק וידאגו לאינטרסים שלו, קרי לפיצוי האמור, ואילו בית-המשפט יבקשו להימנע מלהעלות בקשה לדון בנושא זה.
זאת ועוד. לעתים, מתבקש בית-המשפט לקבל "הסדר (עסקת) טיעון" בין התביעה להגנה, שלפיה יודה הנאשם בעבירה קלה מזו שבכתב האישום, ובתמורה יזכה לעונש מופחת. יש שופטים הנכונים לקבל הסדר כזה, בחלק מן התיקים שלפניהם, מתוך כוונה לחסוך בזמנו של בית-המשפט. במקרים כאלה, ספק אם תהא נכונות לדון בפיצוי הנפגע, שהרי דיון כזה רק יאריך את הטיפול בתיק, יסבך את הצדדים וימנע את סיומו המהיר של המשפט. יתר על כן, לעתים קרובות מתקיים "הסדר טיעון" תוך העלמתו מן הנפגע.
במקרים שבהם לא נתפס הנאשם, נתפס והודה או נחתם עמו, כאמור, "הסדר טיעון", ספק אם יעלה נושא פיצוי הקורבן, וכיסוי ההוצאות שהיו לו עקב הפגיעה שעבר. הכוונה היא לסיים את התיק ולא להוסיף עומס על בתי-המשפט.
בנוסף, אף אם קיבל בית-המשפט את טענת התביעה, וחייב את הנאשם להשיב לקורבן את הגזלה ואת הוצאות הנפגע, ולשלם פיצוי לקורבן העבירה על סבל ונזק, עולה השאלה, האם יש לנאשם את האמצעים לשלם את מה שפסק בית- המשפט והאם יעשה כן. לא כל מי שנידונו לתשלום קנס עומדים בו, וספק אם כל מי שחייבים לשלם הוצאות ופיצוי לקורבנם יעשו כן, חרף פסק הדין שקבע זאת במפורש.
ספק על כן, אם המחוקק הישראלי עשה צדק עם נפגעי עבירה בתרופה היחידה שהוא מציע להם. פרקליטים ותובעים משטרתיים מתקשים להעלות את נושא פיצוי קורבנות פשיעה בהליך הפלילי, ובתי-המשפט מעודדים אותם שלא לעשות כן. נותרה, איפא, השאלה, מי יכסה את הוצאותיו של קורבן העבירה, ומי יפצה אותו על כאב ועל סבל שהיו מנת חלקו לאחר שנפגע בפשע אלים.
יתכן, שהתרופה תבוא מתכנית שתציע המדינה, כפי שעושות, למשל, ארצות- הברית ובריטניה, בכל הנוגע לפיצוי נפגעי פשיעה ולכיסוי הוצאות הקשורות לפגיעה. בפיצוי זה, הניתן מידי המדינה, יש הכרה וגם תמריץ לדווח למדינה על פגיעה, לשתף פעולה עם המשטרה, לסייע במניעת עבירות חוזרות של העבריין, ובתמורה לכך - לזכות בהחזר הוצאות מן המדינה ולתשלום של פיצוי, ולו סמלי, על כאב ועל סבל.
הנתונים המוצגים במאמר זה מתארים מצב, השורר בבתי-המשפט כיום. חקיקת "חוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א - 2001" הוא צעד ראשון, נכון, בכיוון הרצוי. הוא ידאג לתרופה ממלכתית נאותה לנפגעי עבירה. בכך עשוי גם להיפתר הקושי, שבו מצויה מערכת המשפט כיום, ובעיקר, מצוקת פרקליטים ותובעים, האמורים לדאוג לנפגע עבירה, להבטיח החזר הוצאותיו ופיצוי על כאב ועל סבל, והם מתקשים לעמוד במטלה זו אף שהחוק הגדיר אותה.
פיצוי קורבן עבירה בידי המדינה ישפר את רווחתו של נפגע העבירה, יביע הכרה בסבלו, יביא להחזר הוצאותיו ולתשלום פיצוי ולו סמלי, בגין כאב וסבל. העובדה, שעד היום חייבים תובעים משטרתיים להעלות בפני בתי-המשפט את הוצאות הנפגע ולדרוש שיפסקו לו פיצוי מידי העבריין על כאב וסבל, היא דרישה קשה. ממצאי המחקר שבבסיס מאמר זה מעלים את הקושי ולעתים את התסכול שחשים תובעים משטרתיים בקושי לעמוד בדרישה לפי סעיף 77 בחוק העונשין.
כיום, נראה סעיף 77 לחוק העונשין כ"עלה תאנה" שמציעה מדינת-ישראל לכסות על היעדר שירותים מתאימים לנפגעי פשע אלים. בשל הקושי להפעיל סעיף זה, וההסתייגות המקיפה למשמעויותיו, ראוי לבחון, אם לא הגישה השעה, שמדינת-ישראל תקבל על עצמה לסייע לנפגעי עבירה. רוב מדינות המערב עושות כן, מכסות את הוצאות הנפגעים ומפצות אותם. גם מדינת-ישראל עושה כן לגבי נפגעי איבה, וראוי להרחיב את הכיסוי גם למי שנפגעו בפשע אלים.
מקורות
- גורני א., קדרון א. (תשי"ג), החוק הפלילי: הלכה למעשה, תל אביב, דינים - הוצאת ספרי משפט.
- הרנון א. (1997), עסקות טיעון בישראל- חלוקת התפקיד הראויה שבין התביעה לבית-המשפט ומעמדו של הקורבן, משפטים, כ"ז, עמ' 543 - 604.
- חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א 2001.
- חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י 1950.
- חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה 1995.
- חוק הנכים תגמולים ושיקום, תשי"ט 1959.
- חוק העונשין, תשל"ז 1977.
- חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975.
- חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תשכ"ט 1970.
- חוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה), תשי"ד 1954.
- יחזקאלי פ. (2001), בין "משטרה לאומית" ל"משטרה עירונית" - אינטרסים, דרכי פעולה וכיווני התפתחות, משטרה וחברה, מס' 5, עמ' 106-71.
- ינאי א. (1993), הסיוע לאזרחים נפגעי פעולות איבה, ביטחון סוציאלי, 40, 53-35.
- ינאי א. (1994), סיוע לקורבנות פשע אלים: סוגיות של מדיניות ורווחה, חברה ורווחה, י"ד, עמ' 146-129.
- ינאי א. (1994), הזכות לביטחון אישי, ביטחון סוציאלי, 42, 51-34.
- ינאי א. (1997), בטחון היישוב: מעורבות הקהילה בשירותי משטרה, ביטחון סוציאלי, מס' 49, עמ' 96-78.
- ינאי א. (2000), קורבן ורע לו: התייחסות מערכת המשפט לנפגעי פשיעה אלימה, ביטחון סוציאלי, מס' 57, עמ' 200-183.
- כהן ח. ה. (1996), המשפט. ירושלים, מוסד ביאליק, סדרת מבואות (מהדורה מעודכנת).
- קרפ יהודית (1987), קורבנות עבירה, מדינת-ישראל משרד המשפטים, מסמך 2806 מיום 27.1.87.
- מדינת-ישראל (2001), מבקר המדינה: המשרד לבטחון הפנים: משטרת-ישראל - התביעה הפלילית - בפרקליטות ובמשטרה, דו"ח שנתי 51 ב' (לשנת 2000), עמ' 363-390.
- מילר א. ל. (1982), הצעה להבטחת פיצויים לנפגעים מפשע, משפטים, י"א, עמ' 468 – 500.
- עילם א. (1994), נאנסות, אונס והרשויות בישראל, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל.
- פקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל"א 1971.
- פקודת החוק הפלילי המנדטורי, 1937.
- שדמי א. (2001), שיטור עירוני בישראל: הכרח היסטורי בדרך לשיטור חדש, משטרה וחברה, מס' 5, עמ' 49-70.
- Elias R. (1983), Victims of the System, New Brunswick, New Jersey, Transaction.
- Greer Desmond (ed.) (1996), Compensating Crime Victims: A European Survey, Max Planck Institute, Freiburg.
- Kruk Edward (ed.) (1997), Mediation and Conflict Resolution. Chicago, Nelson- Hall Publishers.
- Miers David (1997), State Compensation for Criminal Injuries, London. Blackstone.
- Miller A. L., Sebba L. (1987), Crime victim compensation: An Israeli proposal International and Comparative Law Journal of Southern Africa. 20, 47-78
- Parent D. G., Aurebach B., Carlson K. E., (1992), Compensating crime victims: A summary of policies and practices, U.S. Department of Justice, Office of Justice Programs, National Institute of Justice, Washington DC.
- Sebba L. (1996), Third Parties - Victims and the Criminal Justice System. Columbus. Ohio State University Press.