[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Sponchia לאתר flickr]

אני קורא את הבכי והנהי של הפיד הימני שלי על הרכבה הצפוי של ממשלת האחדות (אם תהיה) ודי מת מצחוק:

ראשית, אחרי 12 שנות ראש ממשלה, הגיע הזמן להחליף. הסטגנציה המחשבתית, אחרי כהונה כ"כ ארוכה, היא נוראית. כל המערכות מכוונות לדעת הבוס, מקדמות תכנים שמתאימים לבוס, מצניעות תכנים שלא מתאימים לבוס...

שנית, גם אם תוקם ממשלת אחדות, סוף העולם לא יגיע. בסוף, יש מציאות שצריך להתכתב איתה ומרווח התמרון לא כזה גדול, כמו שנדמה לכולם.

יתרה מזאת, היה ותוקם ממשלת אחדות, הלחץ האמריקאי בנושא הפלסטיני יפיל אותה די מהר. הסממן הכי בולט ללחץ שמתקרב, הוא השתיקה האמריקאית המוחלטת בנושא. מישהו שמע את האמריקאים מדברים על הפלסטינים?

אם הליכוד ישכיל להיפרד לשלום מבנימין נתניהו; ירפה ממנו, כדי שילך לטפל בענייניו האישיים; וישכיל לקדם הצעות חוק, הנוגעות לניקיון כפיים (דרעי לא צריך להיות שר בשום מדינה); להגבלות כהונה; ולמגבלות על חליבת הקופה הציבורית, על ידי נבחרי ציבור; הוא יגיע לבחירות הקרובות מעמדה הרבה יותר טובה!