[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Couleur לאתר Pixabay]

[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

מזמור פא עוסק רבות בחוש השמיעה במובן של שמיעה, קליטה והבנה. אבל תחילה, המזמור מציג יום חג שבו רבה השירה והנגינה, שהן כמובן נשמעים נפלא לאוזן השומעים: ג שְֽׂאוּ־זִמְרָה וּתְנוּ־תֹ֑ף כִּנּ֖וֹר נָעִ֣ים עִם־נָֽבֶל ׃

ועל שום מה כל השירה והנגינה – יש איזה חג הקשור לתחילת חודש? ד תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּכֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ׃

אבל החג הזה אינו סתם חג, הוא חג שמקורו בחוק! ה כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִשְׁפָּ֗ט לֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃

לישראל הוא חוק, לה' הוא משפט. לא סתם יש הבדל.

חוק מקיימים ללא שאלות. משפט הוא עניין שמהותו הרבה יותר עמוקה. הוא אמנם מתחשב בחוק; אבל, מתעמק בסיבות לקיומו של החוק, בהקשר שלו, ביישום שלו ובפרשנות שנתונה בידי ה'. אחזור לכך בהמשך.

[הכרזה: ייצור ידע]

מכאן, ממשיך המזמור ומתאר את הקשר ההיסטורי בין ה' לעם ישראל, כאשר מספר פעמים משתמש הכותב בחוש השמיעה כדי לבטא את הקשר (למעשה חוסר הקשר):

ראשית – יוסף. שהגיע לארץ מצרים והפך למשנה למלך שצריך להכיר ולתקשר בשפה שהוא לא מכיר (וכידוע עשה זאת בהצלחה רבה – שומע טוב היה יוסף): ו עֵ֤דוּת׀ בִּֽיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּצֵאתוֹ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹא־יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע (מעניין שכתוב כאן יהוסף ולא יוסף. אולי כדי להדגיש איזו יכולת אלוהית שהייתה ליוסף שחסרה לשאר בני ישראל, יכולת השמיעה).

כשעם ישראל קורא לה' – ה' שומע ונחלץ לעזרה: ח בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ

 ואז דורש ה' שעם ישראל ישמע לו (דרישה מוגזמת לכל הדעות...): ט שְׁמַ֣ע עַמִּי וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אִם־תִּֽשְׁמַֽע־לִֽי ׃

כזכור, לאחר מעמד הר סיני אמר העם (שמות כד): ג וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה.

אבל משה דרש לא רק עשייה אלא גם שמיעה (שמות כד): ז וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clard לאתר Pixabay]

ובמזמור שלנו נאמר שאכן העם לא באמת שמע: 

יב וְלֹא־שָׁמַ֣ע עַמִּ֣י לְקוֹלִ֑י וְיִשְׂרָאֵ֗ל לֹא־אָ֥בָה לִֽי ׃ אם היה שומע מצבו היה טוב ןה' היה מנצח עבורו את אויביו:

• יד ל֗וּ עַמִּי שֹׁמֵ֣עַֽ לִ֑י יִשְׂרָאֵ֗ל בִּדְרָכַ֥י יְהַלֵּֽכוּ ׃
• טו כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶ֣ם אַכְנִ֑יעַ וְעַ֥ל צָרֵיהֶ֗ם אָשִׁ֥יב יָדִֽי

עכשיו אני מבין, שהתנ"ך מצפה שמי ששומע גם יבין ויפנים את המהות. לכן נעשה ונשמע הוא עניין עמוק מאוד. ימלא את החוקים לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הבנת המהות שלהם כך שיוכל אולי להגיע לדרגת משפט ולא רק קיום חוקים. זה הקשר לתחילת המזמור, שם החוק הוא של בני האדם והמשפט של ה'. יש כאן הזמנה לעלות מדרגה שבה החוק והמשפט יהיו של בני האדם. זו המשמעות של "בצלם אלוהים".

וזה קשה. זה דורש הרבה כוחות נפשיים והרבה חקר האמת הפנימית של האדם. זה מצריך שמיעה עמוקה ולא שמיעה טכנית. זה מצריך שמיעה שגם חרש יכול להיות שותף לה.

בדומה לחוק ומשפט, יש גם חלב ודבש

• מצב אחד הוא שהארץ "זבת חלב ודבש" – ממש שופכת את טובה לאנשים.
• מצב שני הוא מצב שצריך להתאמץ ולהוציא מהארץ את החלב והדבש. כך מתאר זאת המזמור בפסוק האחרון: יז וַֽיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵ֣לֶב חִטָּ֑ה וּמִצּ֗וּר דְּבַ֣שׁ אַשְׂבִּיעֶֽךָ ׃

 ה' יאכיל את עמו השומע בחלב, המופק מחיטה; ומדבש, המופק מאבן צור.

[מקור התמונה: Photo by Abdulrhman Elkady from Pexels]

טעים יותר יהיה, אם האנשים בעצמם ידעו להפיק חלב מחיטה; ודבש מאבן צור; ומשפט צדק מתוך החוק היבש!

[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]