[בתצלום: בעל פעור. המקור: הדף של להקת Belphegor בטוויטר. שם האמן אינו מוזכר. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן]

עודכן ב- 15 ביולי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים, העוסק בהיצמדות בני ישראל לבעל פעור. למאמר האחר לחצו:

• אבי הראל: הדרך השלישית של פנחס בחטא בעל פעור.

*  *  *

בסופה של פרשת בלק, בפרק כ"ה, מספר המקרא על ההיצמדות של בני ישראל לבעל פעור. על פי האמור, בני ישראל זנו אחר בנות ארץ מואב, כלומר – המדובר באוכלוסייה היושבת בחבלי ארץ מואב הצפונית, בהם ישבו בני עמים שונים, אמוריים, מואבים, מדיינים ועוד. על פי הכתוב, בני ישראל עסקו בזנות פולחנית בד בבד עם הקרבת הקורבן לבעל פעור:" וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" [1].

במפת מידבא [2] נקרא אזור בעל פעור בית מרזח (Betomarsea), מקום שנהגו בו הפקרות פולחנית ואורגיות מיניות. אשר על כן, קושר המקרא כמו גם מסורות חיצוניות את בעל פעור עם אתר פולחני ועם זנות פולחנית.

[בתמונה: איור מדומיין של בעל פעור, ממדריך דמונולוגיה נוצרי מ-1818. התמונה היא נחלת הכלל]

לא זאת בלבד שבני ישראל עבדו לבעל פעור המקרא אומר כי הם נצמדו אליו:" וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבעל פעור; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל"[3]. יתכן שהכוונה כאן לומר כי בני ישראל הפרו את הברית עם ה', והצהירו אמונים לבעל פעור. פרשנות זו מסתמכת על השפה האוגריתית, בה מורה השורש צ.מ.ד על העברת בעלות לטווח של זמן. פרשנות אחרת, סבירה יותר אומרת כי השורש צ.מ.ד משמעותו – זיווג. לפי פרשנות זו, בני ישראל נטלו חלק בטקסים מיניים במסגרת עבודת בעל פעור. לא היה זה ריטואל יוצא דופן, היות ששילוב זנות מינית נזכר בטקסים במזרח הקדום, שתכליתם היה בעיקר להעלות את הפוריות, ולהבטיח שפע של תוצרת חקלאית.

המונח של הצמדות לבעל פעור, במובן שעליו דברנו קודם לכן, נזכר שוב בתהילים:" וַיִּצָּמְדוּ, לְבעל פעור; וַיֹּאכְלוּ, זִבְחֵי מֵתִים" [4], אולם הנביא הושע נוקט במונח אחר בהקשר לבעל פעור: "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר, מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל--כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ, רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם; הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר, וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים, כְּאָהֳבָם" [5], באו בעל פעור הינה התייחסות נוספת לשיתוף טקסים מיניים בפולחן האל בעל.

מיהו אותו בעל פעור?

בעל הוא שמו של האליל ופעור הוא שם המקום, כפי שאנו מוצאים במקום אחר:" וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא, מוּל בֵּית פְּעוֹר"[6]. במקרא ישנם דוגמאות נוספת לזיקה בין האל בעל לבין מקום גיאוגרפי:" וְאֶת-נְבוֹ וְאֶת-בַּעַל מְעוֹן" , "וַיִּסְעוּ, מֵאֵתָם, וַיָּשָׁב עַל-פִּי הַחִירֹת, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן"[7]. הר פעור היה תחנתו האחרונה של בלעם הקוסם": וַיִּקַּח בָּלָק, אֶת-בִּלְעָם, רֹאשׁ הַפְּעוֹר, הַנִּשְׁקָף עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן"[8], דבר שמסביר את הקשר של חניית בני ישראל לרגלי ההר עם הנהייה והזנות אחר פולחן בעל פעור. לבני ישראל זה היה המפגש הראשון עם האל בעל. פולחן הבעל היה חדש יחסית בארץ כנען, ותעודות מהמזרח הקדום מלמדות כי בעל לא נחשב אל מהדרג הראשון בארץ כנען עד למחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה. האל בעל נחשב בדרך כלל למקור החיים והפרנסה, ופוריותם של הצמחים, בעלי החיים והאדם [9]. לאחר שמעמדו התבסס בארץ כנען, הוקמו עבורו מקדשים באזורים שונים, ואף נתנו למקומות אלה שמות מיוחדים כדוגמת – בעל חצור [10], בעל חרמון [11] ובעל פעור המוזכר בפרשתנו. היות ופולחן הבעל היה נפוץ מאוד בארץ כנען, הרי שמתחילתו בפרשת היצמדות בני ישראל לבעל פעור, ובעיקר לאחר הכניסה לארץ כנען, נוצרה מזיגה פולחנית בין עבודת ה' לעבודת הבעל. כך למשל, בתקופת השופטים, אנו מוצאים בשבט מנשה את בנו של אבי אביו של גדעון, שהיה לו בביתו מזבח לבעל. גדעון אמנם הרס את המזבח לאל בעל, אך תושבי המקום ראו בכך מעשה שגובל בחילול הקדוש ורצו להרוג את גדעון בגין מעשה זה.

[בתמונה: בעל פעור, מאת ז'אן ז'אק פליפארט. התמונה היא נחלת הכלל]

בימיו של המלך אחאב, התגברה מאוד ההשפעה הכנענית, ופולחן הבעל היה לחזיון נפוץ, זאת בעיקר הודות לפועלה של איזבל אשת אחאב, שהייתה בתו של אתבעל מלך צור. המלחמה העיקשת של אליהו ואלישע נסובה בעיקר על ביעור עבודת האל בעל, מלחמה שלא צלחה עד תומה. לאחר המלכתו של יהוא והצו המלכותי כנגד עבודת הבעל, נדמה היה כאילו עבודת הבעל פסה מארץ כנען, אבל הלכה למעשה היא הייתה קיימת בכנען במקומות רבים. זאת אנו רואים בגלל הנבואות לאחר תקופת אלישע, מפי נביאים רבים ובראשם הושע. היסטורית פולחן הבעל נמשכה בארץ כנען עד חורבן בית ראשון, ופסקה רק בעת שיבת ציון, אף על פי שעדיין נשארו בישראל מספר מנהגים אליליים:" הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל-הַגַּנּוֹת, אַחַר אחד (אַחַת) בַּתָּוֶךְ, אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר, וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר--יַחְדָּו יָסֻפוּ, נְאֻם-יְהוָה" [12].

נחזור לפרשתנו. בעקבות ההצמדות לבעל פעור התגובה האלוהית הקשה לא מאחרת לבוא. הדרישה האלוהית ממשה היא זו:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה, מִיִּשְׂרָאֵל" [13]. ראשי העם המוזכרים כאן הם מנהיגי העם, וכוונת הדברים היא - הוצאתם להורג של המנהיגים שבגללם התחולל הכאוס האמור. אותם מנהיגים יש להוקיע, פועל שחוזר רק עוד פעם נוספת במקרא בעניין הוקעת בני שאול:" ינתן- (יֻתַּן-) לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים, מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה, בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה" [14]. הפועל להוקיע קשה לפירוש. יש המפרשים אותו להשליך לארץ על סמך הפועל הערבי, ו.ק.ע, ויש מפרשים שהמדובר בחיתוך איברים. כך או אחרת המדובר בעונש קשה ואלים ביותר. ראוי לציין שהוקעת המנהיגים החוטאים בפומבי, לא באה לשם הרתעת בני ישראל, אלה כניסיון לכפר על חטאו של העם, בתקווה שכך תיעצר המגפה מעליו [15].

אחרית דבר

חטא ההיצמדות לבעל פעור מתואר בסוף פרשת בלק, בפרק כ"ה. היה זה ככול הנראה המפגש הראשון של בני ישראל באל בעל, שפולחנו היה נפוץ בארץ כנען החל מהמחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה. מאז המפגש האמור, עבדו בני ישראל את הבעל, לצד פולחן ה', והנביאים בעיקר אליהו, אלישע והושע, פעלו נמרצות בניסיון לבערה ללא הצלחה גדולה. היסטורית פולחן הבעל נמשך בארץ כנען עד חורבן בית ראשון, ופסק כליל ככול הנראה רק בעת שיבת ציון.

[לאוסף המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת בלק.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בלק באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/7/19.

[1] במדבר, פרק כ"ה, פסוקים: א' – ב'.

[2] מפת מידבא היא רצפת פסיפס בכנסיית גאורגיוס הקדוש בעיר מידבא שבירדן. המפה, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית לספירה, מתארת את ארץ ישראל על יישוביה המרכזיים.

[3] במדבר, פרק כ"ה, פסוק ג'.

[4] תהילים, פרק ק"ו, פסוק כ"ח.

[5] הושע, פרק ט', פסוק י'.

[6] דברים, פרק ג', פסוק כ"ט.

[7] במדבר, פרק ל"ב, פסוק ל"ח, ופרק ל"ג פסוק ז' בהתאמה.

[8] שם, פרק כ"ג, פסוק כ"ח.

[9] אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', עמודים: 283 – 285.

[10] שמואל ב', פרק י"ג, פסוק כ"ג.

[11] שופטים, פרק ג', פסוק ג'.

[12] ישעיהו, פרק ס"ו, פסוק י"ז.

[13] במדבר, פרק כ"ה, פסוק ד'.

[14] שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ו'. הפועל אמור מופיע גם בהמשך הפרק בפסוק ט'.

[15] עולם התנ"ך, במדבר, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1997, עמוד 155.