[התמונה: שמעון ארן בטוויטר. לחצו כאן]

ד"ר חיים קורן הוא מרצה באוניברסיטת רייכמן. שימש כשגריר ישראל הראשון לדרום סודאן; כשגריר לשעבר במצרים; והדריך במכללה לביטחון לאומי של צה"ל מטעם משרד החוץ.

*  *  *

ב-23/10/20 פרסמו ארה"ב, סודאן וישראל הצהרה משותפת על נרמול יחסים בין ח'רטום לירושלים. לאחריה, הצטרפה סודאן ל'הסכמי אברהם'; ולאחרונה, ביטלה את החרם אותו הטילה על ישראל ב-1958. הבשלת המהלך הדיפלומטי - שהניב הישגים אלו בעת האחרונה - חושף טפח מהמגעים, שהתנהלו במשך השנים בין שתי המדינות. הערוץ הדיפלומטי התקיים גם בחלק מהשנים, שבהם הגדירה סודאן את ישראל כמדינת אויב. 

מהן ההתפתחויות המדיניות והאידיאולוגיות בסודאן שהביאוה לכינון יחסים עם ישראל? מדינה - אשר במשך תקופה ארוכה הפגינה עוינות כלפי ישראל; ואף הגדירה את ישראל, מאז 1958 כ"אוייבת" - התמודדה מאז עם שינויים משמעותיים בזירתה הפנימית וביחסי החוץ שלה; ולא רק במסגרת התהליכים, שחווה אזורנו בשנים האחרונות. הגם שאירועי 'האביב הערבי' והשלכותיהם, לא פסחו אף על סודאן.

[בתמונה: פגישת נתניהו ונשיא סודן. התמונה היא צילום מסך]

במרוצת השנים חלו בסודאן תמורות רבות: ממורשת המהדי (מוחמד אחמד אבן סייד עבדאללה, הנחשב כמחולל הזהות הסודאנית המודרנית; ראו תמונה משמאל) והמנדט הבריטי - שגיבשו את המבנה הפוליטי שלה - היא החלה לסגל עמדות פאן ערביות. באימוץ האידיאולוגיה הפאן-ערבית בהנהגת הנשיא המצרי, לשעבר, גמאל עבד אל נאצר (שקראה בין השאר לחיסול ישראל), הציבה סודאן את עצמה כאויבת. ועידת ח'רטום לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, שנודעה כ"ועידת שלשת הלאווים" ("לא להכרה, לא למו"מ ולא שלום") - הייתה ועידת הליגה הערבית שסימלה אז, את מהות היחס הערבי לישראל.

[בתמונה משמאל: מוחמד אחמד אבן סייד עבדאללה, הנחשב כמחולל הזהות הסודאנית המודרנית. התמונה היא נחלת הכלל]

אח"כ, עיצבה מצע של הקצנה אסלאמית עד להפיכתה למדינת טרור מובהקת (במסגרתה, שיתפה גם פעולה עם חמאס וחזבאללה בפעולותיהם נגד ישראל). לאחרונה, ניכרת מגמה סודאנית לשיבה מדרך הטרור, הקיצוניות והאיבה לעבר שיתופי פעולה בינלאומיים.

האינטרס הסודאני החשוב ביותר כיום הוא שיפור המצב הכלכלי החמור במדינה. ההכרה בישראל היא אחד מרכיבי השיפור המרכזיים בהיותה הגורם שהניע את ארה"ב (הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים) בחשיבות הוצאת סודאן מציר הטרור. קירוב סודאן לקואליציית מדינות ערב הסוניות הפרגמאטיות (הכוללת את ישראל), חותרת ליציבות אזורית. סודאן מצפה להשקעות ישראליות ופרויקטים עתידיים בה (כמו פיתוח חקלאי, הנחוץ לה מאד; קידום וניהול אנרגיה סולארית; וסיוע בתחומי המים וההשקייה). ישראל יכולה לסייע, כבר עתה.

[בתמונה: בירת סודאן - חרטום, בלילה. התמונה היא נחלת הכלל]

כיצד התנהלה הדיפלומטיה בין המדינות במרוצת השנים?

הקשר של ישראל עם סודאן החל עוד טרם קבלת עצמאותה ב-1956. המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י (1948-1920) חפף בחלקו את הקונדומיניון הבריטי בסודאן (1956-1899). האינטרס הבריטי היה לקדם יציבות וקרבה בין השחקנים השונים שתחת חסותו באזור, בין השאר, באמצעות סחר. סודאן ייצאה לישראל בקר וכותנה ולא השתתפה במלחמת 1948.

 בנו של ראש מפלגת "האומה", צאדק אל מהדי, וסמזכ"ל מפלגתו, מחמד אחמד עומר, נפגשו ב-1954 בלונדון עם שר המדינה הבריטי לענייני חוץ ואחריו עם נציג שגרירות ישראל בעיר. מאז הבחירות הראשונות בסודאן העצמאית (1956) הייתה ה"אומה" למפלגת השלטון ואנשיה כיהנו כשרי הממשלה.  

ראש הממשלה, אל מהדי (נכדו של המהדי הגדול, מחמד אחמד), רצה  לסכל את שאיפות מצרים להשתלט על סודאן באמצעות החלת רעיון "אחדות עמק הנילוס". משנתו הפאן-ערבית של נשיא מצרים לשעבר, גמאל עבד אל נאצר נתפסה כחידוש האיום המצרי על סודאן. נאצר זוהה כאויב משותף. אך, לאחר הלאמת תעלת סואץ, לא עמדה הצמרת הסודאנית בלחצים הבינערביים והצטרפה לליגה הערבית. הקשר עם ישראל נמשך עד 1958 (ולאחר מהפכת עבוד) ואז ניתק.

[בתמונה משמאל: גמאל עבד אל נאצר - אויב משותף... התמונה היא נחלת הכלל]

בשלהי שנות הששים של המאה הקודמת, נוצר קשר עם דרום סודאן על רקע מלחמתה בסודאן. גישושים ישראליים - למגעים עם הציר הדרום האפריקני-נוצרי - החלו, בניסיון למימוש רעיון "ברית הפריפריה".

הרעיון, שגובש בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, נועד לנסות להוציא את ישראל מהבידוד שנכפה עליה ע"י מדינות ערב השכנות; ולמצוא מסילות למיעוטים לא ערביים באזור (תורכיה, איראן, אתיופיה, כורדים בעיראק, מארונים בלבנון ונוצרים בדרום סודאן). 

הדרום הסודאני - שאוכלוסייתו אפריקנית ודתו נוצרית - סבל מידה הקשה של ח'רטום כלפיו (שהתאנתה אליו, בשל היותו לא ערבי ולא מוסלמי) ושיווע לסיוע. ב-1969  נענתה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר (ראו תמונה משמאל), לבקשת נציג הדרום וישראל נרתמה לעזרת הדרום, להילחם כנגד ממשלת סודאן.

[בתמונה משמאל: גולדה מאיר. התמונה היא נחלת הכלל]

העיתוי תאם לאינטרס הישראלי, להמעיט ככל הניתן את התמיכה הסודאנית הפאן-ערבית במצרים; ולהסיטה לריכוז מאמציה בטיפול בדרום. בפגישה עם נציג הדרום, אמרה לו מאיר: "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסדר שלום עם הצפון ,אנו לא נפריע לכם להשיג אותו". קשר זה, הניב יחסים מיוחדים בין שתי המדינות שהביא לכינון יחסים דיפלומטיים, מיד עם עצמאות דרום סודאן ב-2011.

.

[מפת דרום סודאן. מרבית הנפט והגז בשטח סודאן לשעבר ממוקמים בה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Kudzu1, Aotearoa. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

ב-1969 עלה לשלטון ג'עפר אל נומיירי (ראו תמונה משמאל) בהפיכה צבאית. הוא שלט בשלהי התקופה ה"פאן ערבית" בסודאן ואח"כ בראשית תקופת הקצנתה האסלאמית. בתחילה הגיע להסכם עם הדרום-אך על רקע קשייו הפוליטיים והכלכליים והיחלשותו-ההסכם נשחק בהדרגה. החלטתו להחיל את השריעה ב- 1983, גרמה לחידוש המלחמה עם הדרום.

[בתמונה משמאל: ג'עפר אל נומיירי. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Pyankhy. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לחיזוק מעמדו, צירף נומיירי את איש הדת חסן אל תוראבי איש "האחים המוסלמים" בסודאן לקואליציה בראשותו. ששרדה עד 1985.

באותה עת, עמד נומיירי בקשר חשאי עם ישראל (למרות היותה מדינת אויב),  שבעטיו התאפשרה העלאת  יהודי אתיופיה לישראל דרך סודאן, בשנות השמונים. בפגישתם הסודית של אריאל שרון ונומיירי ב-1982, בקניה, בה נכח גם ראש המודיעין הסודאני, נדונה אפשרות סיוע ישראלי לסודאן כנגד לוב, אשר נומיירי חש מאויים על ידה בשל מימון סובייטי של פעולות הטרור בהן נקט כנגדושליט לוב דאז, מועמר קד'אפי.

ב-1985 הדיח הגנרל סיואר אל ד'הב את נמיירי בהפיכה צבאית. ההפיכה הצבאית שהעלתה את עומר אל בשיר לשלטון ב-1989, הקצינה עוד יותר את המדיניות. השיתוף בין בשיר לחסן אל תוראבי (שכיהן כשר עוד מימי נומיירי) הניב משטר דיקטטורי, אסלאמי-רדיקאלי, שהתייצב בגלוי עם חזית הטרור.

[תמונתו של עומר אל באשיר משמאל היא נחלת הכלל]

הסדק ביחסי סודאן ומצרים הפך לשבר; ובשנות התשעים של המאה הקודמת, הוביל תוראבי את סודאן לשיתוף פעולה עם אוסאמה בן לאדן ונתן לו ולאנשי אל קאעדה מקלט בח'רטום. מסוף שנות התשעים התהדק שתוף הפעולה עם איראן, שהעבירה דרך סודאן נשק ואמל"ח לחמאס בעזה, ולחזבאללה בלבנון.

לאחר מחאות קשות והפגנות בלתי פוסקות הצליחו אזרחי סודאן להפיל את בשיר ב-2019. 

עם שינוי הנסיבות, משהושגה עצמאות דרום סודאן ב-2011 - בה כוננה שלום עם סודאן - ועם נטישת סודאן את ציר הטרור - החל מ-2016; ובעיקר, לאחר הפלת בשיר - אין להנהגה הסודאנית כיום ("המועצה הזמנית" בראשות עבד אלפתאח בורהאן) סיבה, שלא להכיר בישראל ולהפוך לבת בריתה.

מאוקטובר 2020, הצטרפות סודאן להסכמי אברהם; ויש לכך משמעות. הסמיכות לסדרת הסכמים של ישראל עם מספר מדינות (כמו צ'אד, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו) יוצרת דינאמיקה של הצלחה למותג הישראלי, ומאפשרת לסודאן למצב את עצמה כמי שזנחה נתיב הטרור, ועולה על דרך של רפורמות בתוכה ורצון לתרום לשלום ובטחון אזורי. זו משוואה אשר מדינות נוספות רוצות להצטרף אליה.

האינטרס האזורי המשותף רלוונטי: קואליציה ערבית סונית (ובתוכה ישראל) מול איום הטרור והאיום האיראני ולמול ארגוני הטרור הפועלים באזור (דאעש, אל שבאב , האחים המוסלמים, חמאס ודומיהם). מפגש אינטרסים זה-הוא לתועלת שני הצדדים ויכול למנף שיתוף פעולה אזורי, חרף העובדה, שיש עדיין ציבור המתנגד לשלום עם ישראל. ציבור זה הוא בגדר מיעוט, ומשתייך ברובו לאחים המוסלמים.