[בתמונה: עוללות פרל הרבור. הכרזה הוכנה על ידי האתר: History of The Net. התמונות הן נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תחקיר, חקירה וסובלנות-לטעות, לחצו כאן]

אדווין תומאס לייטון (ראו תמונה למטה משמאל) היה קצין מודיעין בצי האמריקאי. הוא היה אחד הבודדים, שהתריע לפני התקיפה היפנית בפרל הארבור על כך שהמודיעין האמריקאי איבד את מיקומן של נושאות המטוסים היפניות; והעריך, שהן בדרך לתקוף בפרל הארבור.

בדיוני המטה - המתנהלים בסוף חודש נובמבר 1941 - לייטון איננו מתריע מספיק, ולא עומד על דעתו, מול פקודות ההערכות של מפקד הצי הפסיפי, אדמיראל קימל, שמובילה לתוצאה הקטסטרופלית, בשביעי לדצמבר 1941. בכך, לדעתו של לייטון עצמו, הוא כושל במילוי תפקידו.

כשנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלנו רוזוולט, מחליף - בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות התקיפה, בדצמבר 1941 - את מפקד הצי הפסיפי, אדמיראל קימל באדמירל צ'סטר נימיץ (ראו תמונה למטה מימין), לייטון מבקש מנימיץ שישחרר אותו מתפקידו כיוון שלטענתו הוא כשל בו.

נימיץ דוחה את בקשתו ואומר לו, שטעויות הן המורה הטוב ביותר, ושעל הטעות שהוא עשה סביב אירועי פרל הארבור הוא כבר לא יחזור. לייטון ונימיץ מתחקרים את הטעויות של לייטון כחלק מעבודת המטה הכוללת של מטהו של קימל, ועם גמר התחקיר, לייטון חוזר לעבוד.

לייטון מקים קבוצה של שוברי צופן, שמורכבת מ... חברי התזמורת של הצי הפסיפי, בניצוחו של ג'וזף רושפורט. הקבוצה הזאת גומלת לנימיץ על הסובלנות לטעות שגילה כלפי לייטון, בקרב מידווי. לאמריקנים היה אז ברור, שצי האוקיאנוס השקט היפני מתכוון להלום באזור כלשהו; אולם הם לא הצליחו לזהות את היעד שמסתתר מאחורי שם הקוד לתקיפה.

[זווית אחרת על קרב מידווי במאמר: 'קרב מידווי: (כמעט) הכל מזל!', לחצו כאן]

[בתמונה מימין: האדמיראל צ'סטר נימיץ. מפקד הצי הפסיפי האמריקני בעת קרב מידווי. משמאל: קצין המודיעין אדווין תומאס לייטון. התמונות הן נחלת הכלל]

לכן, צוותו של לייטון שותל ידיעה כוזבת, על מתקן להתפלת מים שיצא משימוש באי מידווי. היפנים מהדהדים את הידיעה תחת אותו שם קוד לתקיפה, מה שהופך לוודאי את ההשערה, שיעד התקיפה היפני הבא הוא מידווי.

האמריקאים, שנערכים לקרב, זוכים לניצחון שמשנה את פני המערכה באוקיאנוס הפסיפי. ללא 'ידיעת הזהב' הזו, לא היה להם סיכוי להפוך את הקערה על פיה; ולייטון הופך לדוגמה מצוינת לערכה של הסובלנות לטעות; ולעובדה, שקצין שכשל יכול ללמוד מהכישלון, ולהצליח.

[רגע הפגיעה בצי היפני בקרב מידווי. הקרב שהכריע את סיכויי יפן לנצח במלחמת העולם השנייה. התמונה באדיבות הצי האמריקני]

ומה אצלנו?

בצה"ל, הפרדיגמה - שלא מדיחים קצין, שכשל בהפעלת הכוח שברשותו - קנתה לה אחיזה. הבעיה היחידה שהיא שצה"ל לא מתחקר צה"ל חוקר. על ההבדלים בין תחקיר לחקירה אתם יכולים לקרוא בפוסט המצוין של Hovav Ben David כאן https://www.facebook.com/hovav.david/posts/10223432004405931.

אם לסכם את ההבדלים בין תחקיר לחקירה:

• החקירה מניחה שיש מציאות נתונה; ועל האנשים נשואי החקירה חלה חובה לקיים ולפעול על פי הנהלים. לכן מי שלא פעל ע״פ הנהלים יצוין לגנאי ויש לטפל בו בגדול טיפול משמעתי.
• התחקיר לעומת זאת, אחר שזוהתה הנקודה שבה לא פעלו נשואי החקירה כמצופה, מנסה להבין למה לא פעלו באופן מיטבי. התחקיר מניח שהאדם הסביר מנסה כן לקיים את המצופה ממנו אבל מסיבה או סיבות כלשהן לא מצליח, ובמהלך התחקיר ייבדק הכל, החל מהסיבות שהובילו לבניית חרכי הירי בגובה אדם הנחיצות שלהם וכ"ו.

צה"ל אמנם מצהיר על ביצוע תחקירים; אבל בפועל, מבצע חקירות. בדרך כלל, מדובר בלא יותר מ'כיסוי תחת' וחוסר רצון של הדרג הבכיר שמעל אותו קצין בדרג ביניים, שיימצא אשם ברמה כזו או אחרת, כדאי שהאחריות לא תזלוג, חלילה, כלפי מעלה. לכן שאלות יסוד כמו השימוש בחרכי ירי וצורת בנייתם, על יתרונותיה וחסרונותיה, לא ייבדקו בכלל. צה"ל פשוט יסגור את אותם חרכים, וימשיך הלאה.

העדר תחקיר אמתי - וסובלות לטעות - וההתמקדות בחקירה, היא אחת הסיבות העיקריות לכך, שבדיוק כמו שנדמה לקהל שיושב בבית, ביצועי הצבא בסך הכל ב- 25 שנה האחרונות, שעברו מאז 'ענבי זעם', מתדרדרים.

[ההבדלים בין תחקיר לחקירה. הכרזה: ייצור ידע]

[מי שרוצה לשמוע עוד קצת על נימיץ ולייטון מוזמן להאזין לפודקאסט הזה שנערך עם ראש מספן מודיעין בחיל הים, תא"ל יובל איילון]