[בתמונה: ידעיה הכהן ז"ל (מימין) והאלוף במילואים גרשון הכהן (משמאל) באביב 2021 בהר כביר שבשומרון. צילמה: יעל ברקת]

[המאמר ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

אבי ומורי היקר, ידעיה בן שמואל הכהן הלך לעולמו בערב שבת כ"א אב תשפ"א. כמנהג ירושלים הובא למנוחתו, טרם כניסת השבת, בהר הזיתים.

בברית המילה שלו, הרב קוק היה הסנדק; ונפעם עם קריאת הרך הנולד בשם ידעיה. הוא נולד בירושלים  בט"ו אלול תרצ"ב, 1932, להוריו שעלו ארצה בציפייה ציונית לגאולה.

אביו, ר' שמואל הכהן וינגרטן היה מבאי ביתו של הרב קוק. בני ידעיה מוזכרים ברשימת הכהנים שעלו לירושלים עם עזרא ונחמיה. 'משמרת ידעיה' מוזכרת כמשמרת השנייה במשמרות הכהונה. גם הרב קוק וגם אביו של אבי, ר' שמואל, נכספו לבניין המקדש ולחידוש סדר עבודת הכהנים. אבא נשא את כיסופיהם בערגה ממשית עד יומו האחרון.

חייו היו מלאי עשייה בהתיישבות בארץ ישראל ובמפעל קיבוץ הגלויות מתפוצות הגולה. הוא נשא בעול בכל מה שחולל את נס הקמתה של מדינת ישראל. במלחמת העצמאות, היה נער בישיבת כפר הרא"ה, וזכה לשאת נשק במאמצי ההגנה בעמק חפר ובמשימות נוספות. עם הקמת המדינה, היה שותף למפעל ההתיישבות והעלייה.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

[בתמונה: ידעיה הכהן במלחמת העצמאות, על רקע ישיבת כפר הרא"ה // צילום: מתוך אלבום המשפחה]

על אף כל עשייתו ברחבי הנגב, בגוש עציון ובתפוצות, מרכז חייו נותר תמיד בירושלים.  כאילו לא זז מעולם מהמשולש הקטן, בין שכונת נחלת-אחים בה גדל מילדות, שכונת שערי-חסד הקרובה, בה התפלל רוב ימיו בבית הכנסת הגר"א, ופאתי רחביה שם קבע את ביתו. זה היה גם מרחב ילדותנו, בבית ברחוב אוסישקין, בנקודת החיבור שמתכנסת לתמצית הירושלמיות, במיזוג התרבויות בין נחלאות הכורדית והתימנית, שערי חסד של היישוב  הישן האשכנזי-חרדי ורחביה של האריסטוקרטיה המשכילה.

לפני שמישהו בעולם דיבר על רב תרבותיות, היא התקיימה במפגשי החיים הפשוטים בירושלים; ואבא היה ההתגלמות שלה. בית הוריו ברחוב אושה, היה בית קטן עם עץ תות גדול בחצר. בקומה הראשונה גרה משפחת יפת התימנית, ובקומה השנייה גרה משפחת אבי.

ירושלים של שלטון המנדט זימנה לילדיה גם מפגש יומי עם בני גילם הערבים. בעמק ממערב לשכונה, בו משתרע היום גן סאקר, היה מגרש כדורגל ומידי יום היו נפגשים למשחק עם ילדי השכונה הערבית שייח באדר - על חורבותיה בנויים כיום בית המשפט העליון ובנייני האומה. לפעמים לקראת ערב, המשחק היה נגמר במכות, מה שלא הפריע למשחק להתקיים מחדש למחרת. כבן הארץ היה לאבא יחס של כבוד לערבים.

בימים רגילים, היו מתפללים בשערי חסד בבית הכנסת המרכזי, וגם בביתו של הרב חרל"פ (ראו תמונה משמאל). בימים של עוצר בימי שלטון המנדט, היו מתפללים בבית הכנסת התימני הקרוב; ושם למד אבא להתפלל ולקרוא בתורה, גם בנוסח יהודי תימן. מגיל צעיר היה בעל קורא מיומן ומדויק, ושלט בטעמי המקרא בכל הנוסחים.

[בתמונה משמאל: הרב יעקב משה חרל"פ, בשנות ה-40. פוסק ומקובל, ראש ישיבות "מרכז הרב" ובית זבול, רב שכונת שערי חסד בירושלים, ומחבר ספרים תורניים רבים, בהלכה, תלמוד, הגות וקבלה. מתלמידיו המובהקים ביותר של הרב קוק. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי צבי אורון. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

כבן בית בכל מנין יהודי, בכל בית כנסת, בכל נוסח, בוודאי לא יכול היה לקבל את נאום השבטים של הנשיא לשעבר, ראובן ריבלין. חלוקת עם ישראל לשבטים פירושה ויתור על היותנו אומה אחת, מאוחדת בחזון שיבת ציון, ומוכנה יחד למאבק להגשמתו, מעל ומעבר לכל אינטרס שבטי. שבטיות היא רעיון מסוכן, השלמה עם פירוד נצחי - לבנוניזציה של החברה הישראלית.

בלב רעיון קיבוץ הגלויות, שאבא הקדיש לו כמחצית מחייו, טמון הרעיון כי לכל יהודי באשר הוא יהודי, יש חיבור משותף ושאיפה משותפת לגאולת ישראל. בכל יום חמישי היה הולך לשוק מחנה יהודה, שם היה ידוע בכינוי "חכם ידעיה". שנים רבות פיקד על גדוד מילואים בהג"א ירושלים. הכיר כל חייל. לעיתים היו מגיעים אליו הביתה לבקשת שחרור או הקלה ממילואים, הוא היה מפקד סמכותי, אבל תמיד קרוב לאנשים, כאחד מהם בן ירושלים.

[בתמונה: כבן בית בכל מנין יהודי, בכל בית כנסת, בכל נוסח, בוודאי לא יכול היה לקבל את נאום השבטים של הנשיא לשעבר, ראובן ריבלין. ... צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ. מקור התמונה: פייסבוק]

אבא ידע לריב ולכעוס. אבל דווקא בשל כך ידע יותר מרבים אחרים להתהלך עם כל אדם בדרכי נועם ולמצוא בו את נקודת השיתוף.

עבורי כילד זה לא היה פשוט. זה עורר בי שאלות של זהות, מיהו אבא שלי? צבר ישראלי ציוני, אבל אולי גם חרדי? לא יכולתי להבין את הבחירה להתפלל בבית כנסת של היישוב הישן בירושלים, עם חובשי שטריימל דובריי יידיש, מתפללים  בהברה אשכנזית. לאבא זה היה ענין פשוט של חיבור ליהודים, שמסורתם חשובה לו. באותה הדרך היה מחובר במלוא הוויתו לישראליות השורשית, לחבריו מבני עקיבא, לחבריו מהצבא ומההתיישבות העובדת.

לימים למדתי מה רכשתי שם, אולם לא היה קל להכיל את הפער. אמנם במניין בו התפלל נמנו לא מעט יהודים ציוניים כמו פרופסור יחזקאל ליפשיץ ז"ל, וגם חגגו בתפילת הלל את יום העצמאות, אבל האווירה סביב הייתה אחרת.

שבת אחת בתפילת שחרית אחרי קריאת התורה, נכנס הרב שוודרון (ראו תמונה משמאל) ניגש לבימה ודיבר נגד גיוס בנות לצה"ל.

[בתמונה משמאל: התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דודי פרידמן. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

יהודי אחד, יעקב מיימון - איש אחדות העבודה - היה מתפלל קבוע במניין. שאל את הרב שוודרון אם יש לו מושג להיכן מתגלגלות כמה מהבנות של שכונות קטמון ובקעה שאינן מתגייסות. יעקב מיימון היה מעמודי התווך של מפעל "ביעור הבערות"  במעברות ובמושבי העולים ועל כך זכה בפרס ישראל. הרב שוודרון הגיב בכעס ותבע מיעקב מיימון לעזוב את בית הכנסת. מיימון קיפל בשקט את הטלית וקם לעזוב. כשאבא ראה שאף אחד בקהל אינו מוחה, יצא יחד עם מיימון במחאה שאינו מוכן להתפלל במקום בו מרחיקים יהודים. במשך שלוש שנים הדיר רגליו מבית הכנסת הזה. הפצירו בו לשוב והוא עמד על כך שהרב שוודרון חייב להתנצל ולבקש סליחה מיעקב מיימון. כאן קיבלתי מענה לשאלת הזהות של אבא. הוא היה יהודי שיודע להשתייך לכל מקום בו יהודים מתפללים ופועלים באמונה, ובתנאי שמקפידים על כבודו של כל אחד ואחד.

דרכו כאיש ציבור

כאדם היה קשוב תמיד לשוועת העמלים. כמנהל, הקפיד על מלוא זכויות העובדים. בהנהלת ישיבת הר-עציון, הקפיד גם על זכויות העובדים הפלסטיניים. בכל הקשור לניהול כספי ציבור היה דייקן. לנגד עיניו עמדו פסוקי תהילים: "מזמור לדוד, ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קודשך? הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו... כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם." (תהילים ט"ו).

[בתמונה: ידעיה הכהן (משמאל). הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו... מקור התמונה: אלבום המשפחה]

הימים הנוראים

הימים מראש חודש אלול ועד שמחת תורה היו מחושבים ומנוהלים אצלו בדייקנות וביראת הרוממות של עבודת בית המקדש. כילד קטן צירף אותי השכם בבוקר לסליחות.  לא בקלות קיבלתי את  הכורח לקום עמו בשעת חשיכה, לקולו של קומקום רותח מבשר את רגע ההשכמה.  התקשיתי עם  חרדת ימי הסליחות, עם התייפחות המתפללים:  "הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך, הנשמה לך והגוף שלך ה' עשה למען שמך...."  לא אהבתי קטעים שנגעו בבכי.  אבל נקשרתי  להליכה ברחובות הדוממים, בערפילי בוקר של אלול, סתיו יהודי בסמטאות ירושלים.

כמו לסליחות, השכמנו עמו בטרם שחר גם לעניינים אחרים. בני חמש-שש לקח אותנו למצדה. היה לו אז  רכב עבודה: סטיישין וויליס.  יצאנו מירושלים  בחשיכה. בשנים שלפני 67, הדרך למצדה עברה בבאר שבע.  כשהגענו למרגלות מצדה השחר עלה. עלינו באור ראשון.  כך חקוקים  בי רגעים רבים של נסיעה קסומה כמו זיכרון הנסיעה בעמק יזרעאל ביום העלייה לקרקע של היאחזות מעלה גלבוע. מתעוררים בספסל האחורי בכביש הסרגל, מול שחר מפציע מעל הרי הגלבוע.  בנסיעות האלה, למדתי את רזי העמק, ההרים והמדבר, באהבת עולם לארץ הקדושה.

קיבוץ הגלויות

בפסח תש"י, דוד בן גוריון נאם בכנס תל יוסף עין חרוד ותקף את התנועה הקיבוצית על התעלמותה מהמשימה החלוצית הגדולה של קיבוץ גלויות וקליטת העלייה. "אנו חיים בזמנים חדשים, בתנאים חדשים, ומוצגות לנו תביעות גדולות בממדים אשר לא ידענו... תקופת העלייה של טיפין עברה ואנו עומדים בפרק של קיבוץ גלויות, וכל סיסמה של חלוציות, של ציונות גדולה, של סוציאליזם מהפכני ושמות יפים ומצלצלים אחרים מתרוקנת מתכנה, אם אינה עומדת במבחן קיבוץ גלויות." (חזון ודרך, עמ' 28).

[בתמונה: נענה לקריאתו של דוד בן גוריון... התמונה: לע"ם, שם הצלם אינו מוזכר. מתוך אתר פיקיויקי]

אבא היה מקומץ הצעירים  בתנועה הקיבוצית שנענו לקריאת בן גוריון. הוא היה אז חבר גרעין ז' בקיבוץ סעד. יחד עם חבר סעד, יהודה ברט יצאו לשליחות בצרפת, במרסיי הוקמה אז תחנת מעבר לקליטת יהודי צפון אפריקה בדרכם לארץ.

בשובו מהשליחות, עבר יחד עם אימי, דינה לבית גרדי, להקמת מושב העולים יושיביה, בצפון מערב הנגב. העולים היו ברובם מאלג'יריה, אימא הייתה מורה ואבא ניהל את המושב. אימא הייתה אישה אמיצה ושלווה, אבל לימים הייתה מספרת על חרדת הלילות מטרור הפאדיון שהכה באותם ימים ביישובי הספר.

[בתמונה: ידעיה הכהן במושב העולים יושיביה בנגב, תשט"ו. מקור הצילום: אלבום המשפחה]

[בתמונה: ידעיה הכהן במושב העולים יושיביה בנגב, תשט"ו. מקור הצילום: אלבום המשפחה]

הקמת כפר עציון וישיבת הר עציון

באלול תשכ"ז חודשים ספורים לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים הוקם מחדש כפר עציון. אבא שהיה קשור לכפר עציון מימי ילדותו, לקח אותי ואת אחי רא"ם להשתתף ביום העלייה לקרקע. כבימי חומה ומגדל, בימים ראשונים ביישוב חדש זקוקים לידיים עובדות. יחד עם אחי ועם הרב לוינגר סגרנו חלונות בבית הילדים שנותר מימי תש"ח.

[בתמונה: ידעיה הכהן (בחזית, למטה) עם חיילים מהחטיבה הירושלמית ביום השני לשחרור הכותל, יוני 1967 // צילום: לאה גרינברג]

בכל יום שישי אבא היה מגיע לכפר עציון במכונית הווקסול הכחולה, עמוס עוגות שנאפו בידי נשות ירושלים בהזדהות גדולה עם החלוצים הצעירים. ציפינו שאבא ואימא יצטרפו כחברים לקיבוץ הצעיר. אבל אבא דבק במשימה חלוצית אחרת. יחד עם משה מושקוביץ - חבר משואות יצחק בגוש עציון של ימי תש"ח - ועם הרב עמיטל פעל להקמת ישיבת ההסדר בגוש עציון היא ישיבת הר עציון. מאז ועד ימיו האחרונים פעל בהתנדבות בהנהלת הישיבה. בצוואה שהותיר בישיבה כתב: "לאחר ימלאו ימי, פונה אני לכל מי שיאחז בהגה הישיבה שלא להקדיש שום דבר בישיבה או בשלוחותיה לזכרי. קטונתי מכדי לבקש שלא יזכירוני בדברים, אך אבקש בכל לשון שלא יפריזו ולא יעלו דברים שהם למעלה מאישיותי."

[בתמונה: ידעיה הכהן עם יצחק רבין בביקורו בגוש עציון, שנת 1979 // צילום: מתוך אלבום המשפחה]

ענווה

עם כל זכויותיו בעשייה רבת שנים  במחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות היהודית, על אף נוכחותו הסמכותית שהקרינה מנהיגות סוחפת כבר בצעירותו כקומונר בבני עקיבא, אבא היה מופת לענווה. הייתה לו השפעה גדולה על התרחשויות רבות בבני עקיבא ובציונות הדתית. בהקמת גוש אמונים, לדוגמה, הדיונים הראשונים נערכו אצלו בבית. אבל לא במקרה, הוא אינו מופיע בהיסטוריה הכתובה של גוש אמונים. הוא היה שותף לדחיפה הראשונה והשאיר את המלאכה לצעירים. כמובן תמך בפעולתם, אבל התכנס לתחומי פעילותו בהם מצא את תרומתו האישית  כנחוצה וחיונית. השתדל תמיד לדעת את מקומו ולא הילך בגדולות.

[בתמונה: ידעיה הכהן (במרכז) בקומונה בבני עקיבא. מקור התמונה: אלבום המשפחה]

על ברכת הכהנים שבה דבק כל חייו, כתוב בספר הזוהר: "כה תברכו את בני ישראל - רבי יצחק פתח ואמר: וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו... כל מי שיש בו יראת שמיים זוכה לענווה, כל מי שיש בו ענווה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמיים זוכה לכולן". אבא זכה לכולן.

יהי זכרו ברוך!

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.