[תמונתו של אריה דרעי נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי המכללה האקדמית ספיר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

[לקובץ המאמרים על הסדרי טיעון - עסקאות טיעון, לחצו כאן]

ד"ר יוסף זהר, הינו הינו מרצה בחוג לקרימינולוגיה, באקדמית גליל מערבי ועמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. מנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'.

*  *  *

עסקאות הטיעון מפרות את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיכך הן בלתי חוקתיות!

במאמר "מנדלבליט מנסה למרוח את תיק דרעי?", הארץ, 29.10.11, שואל מרדכי גילת, האם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, "מחפש תירוצים לרקיחת עסקת טיעון עם האסיר לשעבר, שתחלץ אותו מהפרשה ללא קלון?"

על פי הודעת היועץ שאת החלטתו תוקף גילת, מדובר למעשה בשלוש פרשות של הונאת שלטונות המס, בהיקף של כמיליון שקלים.

[למאמר המלא של מרדכי גילת ב'הארץ', לחצו כאן]

גילת טוען שעסקת הטיעון נערכת בתיק דרעי למרות ש"אין קושי ראייתי", ובעצם אומר ש"עסקה הנעשית עם עבריין בחדרי חדרים והמסתיימת בהטלת עונש קל יותר ממה שראוי היה להטיל עליו, יש בה טעם לפגם והיא עלולה לעורר בציבור רושם של איפה ואיפה בעשיית דין בפושעים, ושל משיכת חוטים מאחורי הקלעים על-ידי בעלי השפעה.", כדברי השופט (כתוארו אז) משה לנדוי (ראו תמונה משמאל) בשנת 1972, בפסק הדין אשר אישר לראשונה את קיומן של עסקאות הטיעון, (ע"פ 532/71 - אליהו בחמוצקי נגד מדינת ישראל).

[בתמונה משמאל: השופט משה לנדוי. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי "נוי" ורחל הרמתי. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

התירוץ שנאחז בו היועץ המשפטי, "רצונו לחסוך זמן שיפוטי", מבטא אשליה שאם עסקת טיעון מסיימת את המשפט וחוסכת את המשך ההידיינות היא בהכרח מקצרת את אורך המשפטים וחוסכת במשאבים, וגורמת להתעלמות מהתמריצים שיוצרות עסקאות הטיעון לצדדים להתיש זה את זה לצורך שיפור עמדתם במו"מ, במקום להתמקד בבירור האמת.

[הכרזה: ייצור ידע]

בתצפיות שערכנו בעזרת סטודנטים למשפטים מאוניברסיטת בר-אילן, בדיונים מקדמיים באולמות בית המשפט השלום ת"א, נוכחנו לדעת כי במקום לפקח ולבקר את ההליך, השופטים עשויים להפגין בתיקים רבים אקטיביות בהנעת הצדדים להתפשר ולסיים את התיק בעסקת טיעון, תוך שהם חוזרים וקובעים ישיבות בפניהם, שבהן מופעלים לחצים מסוגים שונים על נאשמים וסנגורים.

כתוצאה מכך ומגורמים נוספים, בעוד העומס הפלילי על מערכת המשפט קרוב כיום לשיעורו בשנות השבעים של המאה הקודמת, חרף העלייה הדרמטית בשיעור עסקאות הטיעון בתקופה זו, תפוקת בתי המשפט ירדה בכמחצית או יותר על מספר מדדים כגון: שיעור הכרעות הדין מסך התיקים הפליליים, שיעור הכרעות הדין מסך התיקים הגלויים (שיש בהם חשודים) ומספר הכרעות הדין ביחס לגודל האוכלוסייה.

גילת טוען גם כי "עסקת טיעון עושים בתיק גדול, בעייתי, שיש בו קשיים עם עדים וראיות". האמת היא שעסקת טיעון עורכים כיום בישראל בכל תיק, קל כחמור, עם או בלי קושי ראייתי, שכן בית המשפט העליון העניק לתביעה שיקול דעת בלתי מוגבל בשורה של פסקי דין. "בכלל השיקולים, בהם תתחשב התביעה בגיבוש החלטתה, ניתן למנות גם את קיומם (או היעדרם) של קשיים צפויים בהבאת ראיות ובהוכחת האשמה,...", פס"ד מרקוביץ נ' מדינת ישראל.

[בתמונה: מרדכי גילת. התמונה היא צילום מסך]

פסיקה נוספת קבעה כי, "... שיקול רלוונטי הוא לתביעה, ביודעה (או בהעריכה) את חוסר סיכוייה להוכיח את האשמה שהיא מייחסת לנאשם, להעדיף הסדר טיעון עמו ולפיו יודה בעובדות שבכתב האישום, על פני זיכויו. זאת משום שבהכירה את חומר הראיות שבתיק החקירה, משוכנעת התביעה באשמת הנאשם.", השופט גולדברג בע"פ 6675/95 שילוח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 672, 678-679.

בית המשפט העליון הסמיך למעשה את התביעה להביא להרשעה גם כשהקשיים הראייתיים מלמדים על קיומו של ספק סביר באשמת הנאשם, והתוצאה היא שמעל 95% מהכרעות הדין מבוססות כיום על הודאה שנמסרה בבית משפט, וכ-55% מסעיפי האישום נמחקים כחלק מהמיקח ומימכר על עסקאות הטיעון.

הנה כי כן, האפשרות להרשיע על סמך הודאה בלבד, מייצרת תהליך שבו המערכת נוטה יותר ויותר להסתמך על הודאה במקום על חקירה מקצועית, איסוף ראיות והוכחת האשמה בבית המשפט. הסתמכות שכזו חוטאת לחקר האמת, והתוצאה הינה שהאפשרות להרשיע כך, לא רק שפוגעת ביותר חפים אלא בסופו של דבר גורמת להתחמקותם של יותר אשמים מדין!

ב 2007, במהלך הדיונים על הצעת חוק עסקאות הטיעון בוועדת סדר הדין הפלילי, דנו באפשרות להגדיר, כי תפקיד השופט הוא לוודא "מפי הנאשם" שההודאה שנמסרת בעסקת הטיעון היא הודאת "אמת ומרצון". שאלה השופטת רבקה פלדמן (ראו תמונה למטה): "איך אוודא שזה נעשה מרצון חופשי?", ענה המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שוקי למברגר: "אם הוא הבין חזקה שזו הודאת אמת." יו"ר הוועדה, השופטת (כתוארה אז) מרים נאור, הגיבה: "כל הדברים האלו אומרים שההודאה היא מרצון, ולא שהיא אמת." והוחלט להשמיט את המילה "אמת" מנוסח הצעת החוק. אלא שגם הקביעה "שההודאה היא מרצון", מוטלת בספק בהינתן הלחצים והפיתויים בהם נאלץ נאשם בפלילים בישראל לעמוד.

[בתמונה: כב' השופטת רבקה פרידמן פלדמן. התמונה באדיבות האתר הרשמי של בתי המשפט]

בניגוד אלינו, באטליה, גרמניה, וצרפת, בתגובה לחדירה של מתכונות דומות לעסקאות הטיעון, בתי המשפט החוקתיים חזקו מחדש את הסמכות השיפוטית המסורתית של השופטים מן ההיבט של שליטה על הסכמי המיקוח, במטרה לשמור על חובת השופט בחיפוש האמת. כך למשל, בית המשפט החוקתי הצרפתי הדגיש כי יש לשמור על כוחו של השופט לבחון ולחפש אמת פרוצדוראלית, וציין שתפקיד השופט אינו "פשוט להיות חותמת-גומי של הסכמי מיקוח, אלא להמשיך לדרוש באופן מלא לתוך העובדות כשם שחובת השופט במשפט."

כאשר יש ספק באשמתו של הנאשם, יש לבטל את כתב האישום נגדו. ניהול משפט במצב זה כמוהו כרדיפה, והאפשרות לערוך עסקת טיעון מקלה, מגבירה את ה"חשש מפני הרשעת חפים מפשע, העלולים להודות בעבירה שלא ביצעו בשל חששם מהרשעה בהליך מלא, ממשך הזמן של ההליך ומההוצאות או מתוצאות הלוואי שעלולות לנבוע מעצם קיום ההליכים", כפי שנכתב בהצעת חוק עסקאות הטיעון.

בחוק סדר הדין הפלילי בישראל האפשרות לסיים את המשפט בהודאה מנוסחת בסעיף 154 הקובע כי "עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו". בניסוח הסעיף, כך נראה, התעלם המחוקק מפירושה המילוני/התקני של המילה "עובדה" ובחר לתת לה פירוש מרחיב. פירוש זה הופך לכאורה את הטענות הנטענות בכתב האישום ל"עובדות", דהיינו ל"אירוע שידוע כי קרה". השימוש במינוח "עובדה" מטעה, שכן טרם הוכחה אין זו עובדה משפטית,  אלא רק טענה או אישום. זו מעין פליטת קולמוס פרוידיאנית, הקובעת שהאישום הוא עובדה משפטית עוד טרם הודה בה הנאשם. ובכלל, האם ניתן לראות בעובדה משפטית שנולדה כתוצאה בלבדית של הודאת נאשם באישום, אמת עובדתית?!

[בתמונה: האם ניתן לראות בעובדה משפטית שנולדה כתוצאה בלבדית של הודאת נאשם באישום, אמת עובדתית?! תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

יצוין כי הז'רגון המשפטי הלך בעניין זה בעקבות המחוקק; ואכן, המינוח המקובל בז'רגון המשפטי הוא "עובדות כתב האישום", בעוד "עובדות" אלה למעשה אינן אלא טענות הדורשות הוכחה.

כדי לוודא שעסקת הטיעון תשקף כראוי את ליבת המעשים העברייניים, כעולה מחומר הראיות לכאורה שבידי התביעה, הציע אליהו מצא, שופט בית המשפט העליון שנפטר בשבוע שעבר, להקנות "סמכות מפורשת לשופט, להתלות את החלטתו – אם לאשר את הסדר – בהסכמת הצדדים להעמיד לעיונו את חומר הראיות שברשותם".[1] במסמך הרקע לדיונים בהצעת החוק, שהכינו אנשי הייעוץ המשפטי של הכנסת עבור ועדת החוקה, חוק ומשפט, הם צידדו בעמדה זו, שכן לדעתם "טוב שיהיה ‘sword above their head’ [של התובעים] כדי להרתיע מפני עריכת הסדר שאינו ראוי".[2]

ביולי 2010 עברה הצעת חוק עסקאות הטיעון[3] בקריאה ראשונה בכנסת. בינואר 2012 החלו הדיונים בוועדת החוקה חוק ומשפט לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית, אלא שהדיונים לא הושלמו קודם לפיזור הכנסת השמונה עשרה.[4] בינואר 2014 הודיעה הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק התקבלה במליאת הכנסת, ויש לתמוה מדוע לא חודשו הדיונים. אלא שעם התפרקות הממשלה, בדצמבר 2014, פקע דין הרציפות.

איומים ופיתויים פוסלים את קבילותה של הודאה בחקירה, אך הם מובנים במתכונת עסקת הטיעון. לכן, הפער בין כתב האישום המקורי לבין עסקת הטיעון שהתרקמה, משאיר את הציבור בסימן שאלה; האם צדיק הרשיע את עצמו לשווא, או שרשע נמלט מדין בשל קשריו.

הבעיה היא שלא ניתן למנוע את קיומן של הסכמות, הסדרים ועסקאות בין הצדדים. כדי להבטיח שגם במקרים בהם נאשמים מעדיפים להודות בבית המשפט באשמתם יתנהל הליך של בירור האמת, יש לשנות את סדר הדין הפלילי כך ש:

1. לפני התחלת הדיון המקדמי בית המשפט יעיין בחומר החקירה וברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום, ובהסכמת ההגנה גם בחומר החקירה וברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם על ידה.
2. אישום שנאשם הודה בו, לא יראוהו כעובדה מוכחת כלפיו.
3. בכל אישום שבו הודה הנאשם ו/או מוותר בנוגע אליו על הזכות לשמוע את עדי התביעה וזכויות נוספות הנובעות מהשיטה האדוורסרית, האחריות על החקירה תעבור לשופט, אשר ינהל את ההליך על בסיס חומר החקירה שיועבר לעיונו ותשאול הנאשם. תשאול הנאשם יכלול קבלת הסבר מלא לשאלות; מה הנאשם עשה, כיצד הוא עשה ומדוע, ומדוע הוא מודה, ווידוא קיומה של ראיית סיוע חזקה להודאת הנאשם.

ההצעה לאמץ מרכיבים המקובלים בשיטות משפט אירופיות ואשר מקִלים את בירור האמת בהליך הפלילי בישראל מחזירה לדיון את הצעתו של מרדכי קרמניצר במאמרו "התאמת ההליך הפלילי למטרה של גילוי האמת, או האם לא הגיעה העת לסיים את עונת המשחקים" משנת 1987 – להגדיר את תפקיד השופט "כמי שממלא חלק פעיל בחקר האמת וגילויה", ולשם כך להעמיד את "חומר החקירה לעיונו של השופט לפני תחילת המשפט".[5]

[תמונתו של פרופ מרדכי קרמניצר משמאל נוצרה, הועלתה על ידו לויקיפדיה ואושרה לשימוש]

אל לנו להירתע משינוי שיטת המשפט הגלומה בהצעות אלו, שכן "ניתן לומר, כי עצם הרעיון של עיסקות טיעון מהווה התרחקות מן ההליך האדברסרי המסורתי; שהרי במקרים רבים הבסיס העיקרי להכרעת הדין ולגזר הדין אינו חומר הראיות הנובע מבירור המשפט, אלא תוצאת המשא ומתן שבין התובע לסניגור". לדעתו של קרמניצר, היתרון של השינוי הוא לא רק בהגברת הסיכוי לגילוי האמת אלא גם בהחשת ההליך הפלילי וייעולו, והוא עדיף בבירור על "מניעת ההליך בחלק נכבד מן המשפטים באמצעות עסקאות הטיעון".

עצמאותנו והבטחת קיומנו כדמוקרטיה חופשית, כרוכה גם במחויבות השופטים לחירות הפרט מהאשמתו והרשעתו על לא עוול, ולהגנה על זכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית.

אל לנו לשכוח, כי פגיעה בחירות, כמו בשאר זכויות היסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מותרת רק ״בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסכמה מפורשת בו״ (סעיף 8 לחוק היסוד). "ראש וראשון לתנאים אלו הוא הוכחת קיומן של ראיות לכאורה שהן הבסיס להצדקת שלילת החירות" (שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, בהרצאה שנישאה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה ב-2 במרס 1995).

[בתמונה משמאל: שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר. התמונה  נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Levy dudy. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לפיכך, פסיקת בית המשפט העליון שהכשירה את עסקאות הטיעון, מפרה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והיא בלתי חוקתית!

[לקובץ המאמרים על הסדרי טיעון - עסקאות טיעון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אליהו מצא "הסדרי טיעון – עבר ועתיד" הסניגור 171 (יוני 2011): "בדיקת הראיות על-ידי השופט עשויה להובילו למסקנה כי הראיות שבידי התביעה, על-פניהן, אינן כה חלשות, או למסקנה הפוכה, כי הראיות כה חלשות עד שאינן עומדות במבחנו של סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, וכלל לא הצדיקו הגשת כתב אישום".

[2] מסמך רקע לדיון הקבוע ביום 6.2.2012 בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 65) (הסדר טיעון), התש"ע–2010 (הייעוץ המשפטי לועדת החוקה, חוק ומשפט, 12.1.2012).

[3] הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 65) (הסדר טיעון), התש"ע–2010, ה"ח הממשלה 536 (להלן: הצעת החוק).

 [4] דיון במליאה בקריאה ראשונה בהצעת החוק ראו בקישור main.knesset.gov.il/Activity/ plenum/Pages/SessionItem.aspx?itemID=370291.

[5] מרדכי קרמניצר "התאמת ההליך הפלילי למטרה של גילוי האמת, או האם לא הגיעה העת לסיים את עונת המשחקים" משפטים יז 475 (1987).