[בכרזה: ההתנתקות - עוד מהלך כזה ואבדנו... תושב הישוב מורג מתעמת מילולית עם אנשי כוחות הביטחון הבאים לפנותו. קרדיט: MARK NEYMAN, לע"ם]

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

[מאמר זה פורסם בידיעות אחרונות ב- 13/7/15, תחת השם 'דין נצרים כדין תל חי'. הוא מובא כאן באישור מערכת העיתון והמחבר]

עודכן ב- 21 באוגוסט 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

למחלוקת רצינית אין בדרך כלל הכרעה. לפיכך אין דבריי מכוונים אלא לשרטוט קוי יסוד להשקפת עולם עליה מושתתים חיי וחיי חבריי, והיא מובילה כמובן למבט אחר על הסוגייה.

באדר תר"פ (1920), פרסם זאב זבוטינסקי (בתמונה למטה משמאל) מאמר בשאלת תל-חי והמליץ לעזוב כי אין סיכוי, החלוצים יהרגו וקורבנם יהיה לשווא.

בתגובה, כתב ברל כצנלסון (בתמונה למטה מימין) במאמר מרטיט: "לא מפקדים שולחים אותנו ואבדת חבר אינה קלה בעיננו. הולכים אנו מפני שאת שליחותינו אנו ממלאים. כי בכבוד הישוב ובנפשו הדבר. כי לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ ישראל. כי הנסיגה והעזיבה הן המופת החותך של רפיונינו ואפסותינו. וכי ההוכחה היחידה של זכותינו על ארצינו, על אחדות ראש פינה ומטולה, היא בעמידה קשת עורף ונואשת, מבלי הביט אחורנית".

[תמונותיהם של ברל כצנלסון מימין וזאב ז'בוטינסקי משמאל הן ברשות הציבור. הכרזה: ייצור ידע]

פרעות קישינב כמשל

בשעה שיהודי בגולת קישינייב עמד מול סכנת פוגרום, עמדה בפניו הברירה לקחת מזוודה ומעט כסף ולמלט נפשו למקום אחר. שם לא הייתה ליהודי מולדת. האם אפשר להתקיים בהגיון כזה גם במקום שהוא מולדת?

כאשר מציגים ומחשבים בפנינו מספרי קורבנות לפני קיץ 2005 ולאחריו מביאים אותנו למעשה אל שיח החשבונאות, כאילו הכול ניתן לתמחור. והרי נאמר בשיר השירים: "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". מולדת עבור אדם אוהב אדמתו ובוודאי עבור יהודי השב לארצו היא קודם כל סיפור אהבה. אולי היום כבר לא מתים מאהבה, אבל מה נותר לאדם בחייו בלי אהבה?

בהיבט הפרגמטי: ברגע שמסתמן לאויבינו כי אחיזתינו במרחב אכן כפופה לחשבונות התועלת, דרכם מוארת בתקוה גדולה.

[בתמונה: ראשי יהדות קישינב בהלווית ספרי התורה שנשרפו באירועי פרעות קישנב. בשעה שיהודי בגולת קישינייב עמד מול סכנת פוגרום, עמדה בפניו הברירה לקחת מזוודה ומעט כסף ולמלט נפשו למקום אחר. שם לא הייתה ליהודי מולדת. האם אפשר להתקיים בהגיון כזה גם במקום שהוא מולדת? התמונה היא נחלת הכלל]

נעיין לדוגמה, בהבדל בין שני בעלי עסקים שכנים:

• האחד מעדיף לשלם דמי חסות (פרוטקשן) ולהציל עצמו מסיכון המאבק;
• השני מתוך השקפת עולם המייחסת חובה מעשית לערכי כבוד וחרות, מעדיף לא לשלם בידיעה שהוא מסתכן במאבק.

כל עוד נשמר מחיר סביר, מתקיים פיתוי ממשי לשלם ולא להיקלע לסיכוניי המאבק.  בין האחד שמעדיף לשלם; לבין חברו שמעדיף להיאבק, מתקיימת מחלוקת רצינית, והיא אינה ניתנת לישוב, רק מתוך ברור שיקוליי תועלת וחישובי ניהול סיכונים.

על ההבדל בין שני טיפוסים אלה ניתן לומר בפשטות שהאחד פחדן והשני אמיץ. אולם המחלוקת בצורתה זו אינה מעניינת. היא מתחילה לעניין בשעה שמזהים בהבדל המהותי המתקיים בין השניים ביחסם לשאלה: בשביל מה מתקיימים? מחלוקת בשאלה זו תגרור במקרים רבים מחלוקת גם בשאלה: כיצד מגינים על הקיום?

[בתמונה משמאל: בשביל מה מתקיימים וכיצד מגינים על הקיום? ספרו של האלוף גרשון הכהן: "מה לאומי בביטחון הלאומי" ראה אור ב- 2014 בהוצאה משרד הביטחון. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

גם בממד המקצועי הצבאי, הנחות היסוד שלנו שונות. שאלת היסוד היא כיצד רצוי לנו לארגן את המרחב ביננו לבין הפלשתינים. לחיים רמון כמו לרבים אחרים, בהם חברי המועצה לשלום ובטחון שהמליצו בקיץ 2005 שמוטב לנו לקצר את הקוים, רצוי מרחב המאורגן בינארית: "הם שם ואנחנו כאן". עשר השנים האחרונות לימדו על מגבלות רבות המתהוות בארגון מרחבי כזה. אני לעומתם בהשראת דוקטרינות צבאיות רוסיות, מעדיף ארגון מרחבי היברידי. דוגמת פריסת יישובינו ביהודה ובשומרון, בשתי וערב ביננו לבין הפלשתינים, מה שמאפשר מידי לילה לצה"ל לפעול בעומק המרחב הפלשתיני, בכוח מצומצם בשניים עד ארבעה כלים קלים.

[לאוסף המאמרים על דמי חסות (פרוטקשן) וכופרים בני חסות ('דימי'), לחצו כאן]

מתיישבים הם מרכיב הכרחי ביצירת מסת נוכחות במרחב

עוד בראשית ימי כוח המגן העברי, כמו בפלוגות הלילה של אורד וינגייט (ראו תמונה משמאל), כוחות העילית פעלו בחסות המרקם היישובי העברי וממנו הגיחו לפעולה.

ברצועת עזה לעומת זה, במרחב שאורגן בהגיון בינארי "שם וכאן", אין לתאר גיחה מנחל עוז לפאתי בית חנון שאינה כרוכה במבצע חטיבתי לפחות.

[בתמונה משמאל: אורד וינגייט - כוחות העילית פעלו בחסות המרקם היישובי העברי וממנו הגיחו לפעולה... התמונה היא נחלת הכלל והועלתה לויקיפדיה על ידי U.S. military photo]

גישתי החלוצית-אנכרוניסטית כביכול, רואה במתיישבים מרכיב הכרחי ביצירת מסת הנוכחות במרחב. לא זו בלבד שכולם - מנער ועד זקן - נוטלים חלק במאמץ האחיזה בקרקע המולדת...

אלא, שמשורה גם המוות אינו משחרר. כך למשל, שוכניי עפר בהר הזיתים, בהם אימי עליה השלום, מחזיקים במנוחתם שטח חיוני. בנקודת מבט זו יותר מאשר צה"ל מגן על המתיישבים, הם מסייעים ותומכים בפעולת צה"ל הנערכת בסדר כוחות מצומצם חסר תקדים, בהשוואה לצבאות אחרים במשימות דומות. זו השקפת עולם שהייתה נחלת אנשי ההתיישבות העובדת והיא מעזה להכיר במאבק כמצב יסוד בחיי אדם.

מבט לאחור על אירועי קיץ 2005, אינו דומה להתכנסות זיכרון רגילה. הדיון שלפנינו טעון בשאיפות מעשיות לעתיד. ראוי לפיכך להכיר במלוא עומקה האקטואלי של המחלוקת ובהשקפות העולם השונות היוצרות אותה.

[בתמונה: צמיגים בוערים בכניסה לישוב מורג, למניעת כניסת כוחות הביטחון הבאים לפנות את תושבי המקום... מבט לאחור על אירועי קיץ 2005, אינו דומה להתכנסות זיכרון רגילה. הדיון שלפנינו טעון בשאיפות מעשיות לעתיד. ראוי לפיכך להכיר במלוא עומקה האקטואלי של המחלוקת ובהשקפות העולם השונות היוצרות אותה. קרדיט: MARK NEYMAN, לע"ם]

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2022), דמי חסות (פרוטקשן) וכופרים בני חסות ('דימי') באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/8/22.