[בתמונה: מיכאיל גורבצ'וב דן באיחוד גרמניה עם הנס-דיטריך גנשר והלמוט קוהל ברוסיה, 15 ביולי 1990. צילום: Bundesbildstelle / Presseund Informationsamt der Bundesregierung]

[המאמר ראה אור לראשונה באתר זמן ישראל. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על יחסי רוסיה - אוקראינה, לחצו כאן]

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים של אמנון פורטוגלי על הסיבות לחזרת 'המלחמה הקרה' בין מזרח למערב. למאמר האחר לחצו: 

• אמנון פורטוגלי: מצעד האיוולת 1999-1981.

*  *  *

בינואר 2022, לאחר שנפגש בז'נבה עם שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, אמר שר החוץ האמריקני אנטוני בלינקן: "לפעמים יש לנו ולרוסיה פרשנויות שונות להיסטוריה". הפרשנות הזו נוגעת להבטחות שניתנו בעבר לשליט ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב ונשיא רוסיה בוריס ילצין, לגבי כוונותיה של נאט"ו במדינות הגוש המזרחי לשעבר. הסוגייה הזו מתחדדת כאשר נשיא רוסיה, ולדמיר פוטין, יצא למלחמה באוקראינה, על מנת לתקן כדבריו "עוול ההיסטורי".

מוקד הסכסוך היא נאט"ו: היא הוקמה ב-1949 כברית צבאית של 12 מדינות נגד החשש המהיר מפני פלישה של ברית המועצות ההרוסה למערב אירופה. בשנות ה-50 יוון, טורקיה וגרמניה הצטרפו, וספרד ב-1982, מה שהביא את סך החברות ל-16. סיום המלחמה הקרה עם נפילת חומת ברלין ב-1989, וסופה של ברית המועצות שנתיים לאחר מכן, הציבו את ארה"ב בפני בחירה: חגיגות ניצחון או פיוס. הייתה תקווה ל"דיבידנד שלום" ולמעבר ההון שהוצא על חימוש – לצרכים אזרחיים. במקום זאת, נאט"ו התרחבה, והתרחבותה הפכה לציר המרכזי בעימות הנוכחי על אוקראינה.

המחלוקת הזו שבין רוסיה למערב מתועדת בספרה של ההיסטוריונית האמריקנית, פרופ' מרי אליס סארוט (Mary Elise Sarotte), מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, "אף לא אינץ' אחד. אמריקה, רוסיה ויצירת הקיפאון שאחרי המלחמה הקרה" (Not One Inch: America, Russia, and the Making of Post-Cold War Stalemate) (ראו תמונת כריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרה של Mary Elise Sarotte, בשם: Not One Inch: America, Russia, and the Making of Post-Cold War Stalemate, שראה אור בנובמבר 2021. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

לצורך כתיבת ספרה, נשענה סארוט על אלפי תזכירים, מכתבים, תקצירים ומסמכים סודיים אחרים - כולל רבים שלא פורסמו מעולם - שנחשפו רק לאחרונה, ומאתגרים מאוד נרטיבים משני הצדדים.

עיקרי הספר פורסמו גם במגזין היוקרתי "הניו יורקר" (The New Yorker) (ראו תמונה למטה)

עם נפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989, הפכה שאלת איחוד גרמניה - שהייתה מפוצלת לשתי מדינות, מזרחית במסגרת ברית ורשא; ומערבית במסגרת נאט"ו - לשאלה המדינית המרכזית באירופה. 

[לכתבה המלאה של יהושוע יפה בניו-יורקר, לחצו כאן]

שר החוץ גנשר והקנצלר קוהל חלוקים

האיחוד נראה למערב צעד טבעי, אלא שלברית המועצות - שסבלה יותר מכל אומה אחרת מגרמניה הנאצית ושתרמה יותר מכל אומה אחרת להבסתה - הייתה שמורה יכולת הווטו על עתידה של גרמניה, שלא לדבר על שלוש מאות ושמונים אלף חיילים רוסים, שהוצבו עד אז במזרח גרמניה.

לפיכך, פקידים מערב גרמנים, שהיו בעלי האינטרס הגדול ביותר באיחוד גרמניה, החלו לטפטף אינפורמציה שתקל על הרוסים להסכים... שר החוץ של מערב גרמניה דאז, הנס-דיטריך גנשר (ראו תמונה משמאל), נשא מספר נאומים שהציע בדיוק את הפשרה הזו: "הרחבה של השטח של נאט"ו מזרחה, כלומר קרוב יותר לגבולות ברית המועצות, לא תתרחש!".

[בתמונה משמאל: שר החוץ הגרמני, הנס דיטריך גנשר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bundesarchiv, B 145 Bild-F054876-0030 / Ludwig Wegmann. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

רק שמדיניותו של הבוס שלו, הקנצלר הלמוט קוהל, הייתה שונה. הוא סבר שהמערב חייב לצבור כמה שיותר הישגים, לפני שמוסקבה תתאושש מקריסת ברית המועצות. הוא הסביר זאת לשר החוץ הבריטי, דאגלס הורד כך: "מדיניות החוץ הייתה כמו כיסוח חציר... צריך לאסוף כמה שיותר לפני שתגיע סופת רעמים.". אבל גם הוא התבטא בנוסח: 'אנו חושבים שנאט"ו לא צריכה להרחיב את תחום הפעילות שלה".

גם שר החוץ בייקר והנשיא בוש חלוקים

בפברואר 1990 נסע שר החוץ האמריקני דאז, ג'יימס בייקר (ראו תמונה משמאל) למוסקבה, שם נפגש עם מיכאיל גורבצ'וב, מנהיג ברית המועצות. בייקר סבר, בהתחשב בהיסטוריה, שמנהיג ברית המועצות יעדיף לראות את גרמניה מעוגנת בברית רב-צדדית, מאשר שתישאר בכוחות עצמה ושאל אותו כך: "האם תעדיף לראות גרמניה מאוחדת מחוץ לנאט"ו, עצמאית וללא כוחות ארה"ב, או שהיית מעדיף שגרמניה מאוחדת תהיה קשורה לנאט"ו, עם הבטחות שתחום השיפוט של נאט"ו לא יעבור סנטימטר אחד מזרחה ממיקומו הנוכחי?"

[בתמונה משמאל: שר החוץ האמריקני, ג'יימס בייקר. התמונה היא נחלת הכלל]

רק שגם הבוס שלו התנגד. הנשיא ג'ורג' בוש הבן דחף להסכם שיאפשר לגרמניה להצטרף לנאט"ו.

בסופו של דבר, רק לאחר שהצבא הסובייטי הוציא את כוחותיו שלו. בספטמבר, 1990, חתם גורבצ'וב על האמנה בדבר ההסדר הסופי ביחס לגרמניה. ארצות הברית ואירופה הצליחו להשיג את כל שביקשו ללא תשלום מחיר.

.

[למסמך המלא של תיעוד דברי בייקר לגורבצ'וב בנושא מטרות נאט"ו , לחצו כאן]

נשיא פולין, לך ולנסה, סוחט הבטחה מנשיא רוסיה, בוריס ילצין:

פרופ' מרי אליס סארוט מספרת, כי בעת ביקור הנשיא הרוסי, בוריס ילצין, בפולין, אחרי לילה גדוש באוכל ובשתיה חריפה, הצליח נשיא פולין דאז, לך ולסה (ראו תמונה משמאל), לשכנע אותו לחתום על הצהרה משותפת, לפיה הסיכוי של פולין להצטרף לנאט"ו "אינו מנוגד לאינטרס של אף מדינה, כולל רוסיה.

[משמאל: תמונתו של נשיא פולין לשעבר, לך ולנסה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי MEDEF. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

רק שילצין התפכח מהר מאוד וכשחזר לרוסיה חזר בו בטענה, כי ההסכם על איחוד גרמניה מ-1990 אסר כל התרחבות נוספת מזרחה של נאט"ו. זאת כיוון שאסר על הצבתם במזרח גרמניה, ואם אסור להם להימצא במזרח גרמניה, אסור להם להיות גם מזרחה משם.

נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון ביקש לבדוק את הטענה הרוסית, והמסקנה הייתה נחרצת: ילצין טעה. ההסכם הוגבל לתפקיד שיכול נאט"ו למלא בגרמניה המאוחדת, ולא היה לו שום קשר למדינות אחרות במזרח אירופה. דעת משרד החוץ הגרמני הייתה דומה, אולם הדגישה כי הטענות הרוסיות מכילות "חומר פוליטי ופסיכולוגי שעלינו לקחת ברצינות".

שר החוץ האמריקני דאז, וורן כריסטופר טען כי: וושינגטון "חייבת להיזהר מאוד שלא להיראות כמי שרצה אחרי הרוסים ומציעה להם ויתורים". יתרה מכך, המלחמה האכזרית של רוסיה בצ'צ'ניה, שפתח ילצין ב-1994, נתנה מומנטום נוסף להרחבת נאט"ו. עבור מדינות בפריפריה של רוסיה, הסכסוך היה הוכחה לכך שגם לאחר נפילת ברית המועצות, לא ניתן היה לסמוך על מוסקבה.

בסופו של דבר, ממשל קלינטון העניק לרוסיה ארבעה מיליארד דולר בהשקעה ב-1997, כפי שסיפקה ארה"ב בחמש השנים שקדמו לכך, תוך השתלשלות החברות ב-WTO ותמריצים כלכליים אחרים. האותיות הקטנות של ההסכם קראו לנאט"ו להימנע מהיערכות "מהותית" בלתי מוגדרת בשטחן של מדינות חברות חדשות. כן ניתנה התחייבות לארגן פורום שבו רוסיה תוכל להביע את דעתה הבלתי מחייבת בענייני נאט"ו.

[לתיעוד ההבטחות שניתנו לבוריס ילצין, לחצו כאן]

התוצאה: מדיבידנד השלום לדיבידנד החימוש

מאז 1997 נאט"ו הוסיפה 14 חברות חדשות, כולל תשע שהיו מאחורי "מסך הברזל". "דיבידנד השלום" הפך ל"דיבידנד החימוש". היו כאלה שמתחו ביקורת על התהליך והתריעו איך יסתיים, כמו ראש ה-CIA לשעבר רוברט גייטס; אבל, שדולת יצרני הנשק האמריקנית - שראתה את הרווחים העצומים הצפויים לה - הפעילה לחץ מאסבי, כדי שהחברות החדשות של נאט"ו תתקבלנה. הלחצים הללו זכו לפרסום ב- 1998, על ידי ה- ARMS TRADE RESOURCE CENTER ועיתונים חשובים כמו הניו יורק טיימס והשיקאגו טריביון: לכותרות בעיתונים כמו הניו יורק טיימס כאן, השיקאגו טריביון כאן, וכאן. הנה לדוגמה: 

[למאמר המלא ב'שיקאגו טריביון', לחצו כאן]

התפיסה האנטי-רוסית בארה"ב

עם עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון ביום האחרון של שנת 1999, הוקצנו מאוד יחסי ארצות הברית עם רוסיה. מאז, הם שוברים בכל פעם שיא חדש...

הנשיא פוטין הבהיר את התפיסה והמדיניות הרוסית, את ההתנגדות להתפשטות נאט"ו, עוד ב-2007, שלוש שנים לאחר שהמדינות הבלטיות, רפובליקות סובייטיות לשעבר הגובלות ברוסיה, הצטרפו לנאט"ו. בנאום חשוב בכנס הבינלאומי למדיניות ביטחונית במינכן אמר פוטין: "יש לנו את הזכות לשאול: נגד מי זה [נאט"ו] נועדה להרחיב? ומה קרה להבטחות שהעניקו שותפינו המערביים לאחר פירוק ברית ורשה? איפה ההצהרות האלה היום? אף אחד אפילו לא זוכר אותן".

אבל ארה"ב, נאט"ו והאיחוד האירופי, לא רק שצפצפו והתעלמו מדברי פוטין, אלא השפילו אותו בפומבי: שנה לאחר נאומו. בהצהרת פסגת בוקרשט של נאט"ו, מה-3 באפריל 2008 נכתב: "נאט"ו מברכת את השאיפות של אוקראינה וגיאורגיה לחברות בנאט"ו. הסכמנו היום שמדינות אלו יהפכו לחברות בנאט"ו" (ראו כאן וכאן). התוצאה: ארבע מדינות נוספות ממזרח אירופה הצטרפו ב-2009.

[למסמך המלא של נאט"ו, לחצו כאן]

מאז נאט"ו ערכה תרגילים צבאיים רבים שרוסיה ראתה כמאיימים

ב-2016 בוצע בפולין תמרון של 10 ימים עם 31,000 חיילי נאט"ו מ-24 מדינות ואלפי טנקים וכלי רכב אחרים. התרגיל היה הפעם הראשונה בה חיילים גרמנים חצו את פולין לכיוון רוסיה מאז הפלישה הנאצית ב-1941 (נגד מי??).

מהלכים אלו הובילו את שר החוץ הגרמני דאז שטיינמאייר - היום נשיא גרמניה - להאשים את נאט"ו ב"שקשוק חרבות" וב"התלהמות מלחמתית". בראיון לעיתון Bild am Sontag, אמר שטיינמאייר: "מה שאנחנו לא צריכים לעשות עכשיו זה ללבות את המצב עוד יותר באמצעות שקשוק חרבות והתלהמות מלחמתית. מי שמאמין שמצעד טנקים סמלי בגבול המזרחי של הברית יביא ביטחון טועה. מומלץ לא ליצור אמתלות לחידוש עימות ישן… זה יהיה קטלני לחפש רק פתרונות צבאיים ומדיניות הרתעה".

[בתמונה משמאל: נשיא גרמניה פרנק שטיינמאייר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Mueller / MSC. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

באותה שנה גם התקין נאט"ו בסיס טילים ברומניה שיכול לפגוע ברוסיה, בטענה שהוא רק "הגנתי" מפני טילים נכנסים מאיראן, אם כי ניתן להשתמש בנשק גם בהתקפה. בסיס טילים דומה, שבוטל בעבר נבנה בפולין בחוף הים הבלטי.

[בתמונה: הקמת בסיס טילים בפולין נגד רוסיה. לכתבה המלאה לחצו כאן]

שיקרו לנו...

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין (ראו תמונה משמאל), אמר ב-1 לפברואר 2022, במסיבת עיתונאים במוסקבה עם ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן: "זה ברור עכשיו… [ארה"ב ושאר המערב] התעלמו מהחששות העיקריים של רוסיה... נתנו לנו הבטחות לא להעביר תשתיות של נאט"ו למזרח, לא סנטימטר אחד. עכשיו אנחנו רואים איפה הטילים נמצאים — פולין, רומניה והמדינות הבלטיות. אז הם אמרו דבר אחד ועשו דבר אחר. שיקרו לנו" (כאן, כאן, וכאן).

[תמונתו של ולדימיר פוטין משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Kremlin.ru. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

רוסיה מציעה למערב אמנה, ונדחית...

כ-15 שנים לאחר נאום מינכן של פוטין, שבו החל למתוח את הקו עם המערב, לרוסיה נמאס. היא בחרה ברגע זה להתעמת עם ארה"ב ולדרוש פתרון לנושאים אלה באמנות בינלאומיות, שתעצורנה את התרחבות נאט"ו, תמנענה מאוקראינה וגאורגיה להצטרף, ותאסורנה על מדינות נאט"ו לפרוס טילים קרקעיים לטווח בינוני ולטווח קצר בשטחים הלאומיים שלהן, שמהן נשק כזה יכול לתקוף מטרות בשטח הלאומי של רוסיה.

בהצעת האמנה הרוסית, יש התייחסות ברורה לאוקראינה: "הצדדים לא ישתמשו בשטחים של מדינות אחרות במטרה להכין או לבצע מתקפה מזוינת נגד הצד השני או פעולות אחרות המשפיעות על האינטרסים הביטחוניים המרכזיים של הצד השני".

בעוד שמלחמת רוסיה אוקראינה הולכת ומסלימה, ונשק מערבי זורם לאוקראינה - בתחילה, במטרה מוצהרת להגן מפני הפלישה הרוסית ועתה כסיוע לתקיפה - טיוטת ההצעה הרוסית להסכם עם ארה"ב קובעת: "הצדדים יימנעו מהצבת הכוחות המזוינים והחימוש שלהם, לרבות במסגרת ארגונים בינלאומיים, בריתות צבאיות או קואליציות, באזורים שבהם פריסה כזו עלולה להיתפס על ידי הצד השני כאיום על ביטחונו הלאומי, למעט יוצא מן הכלל. של פריסה כזו בתוך השטחים הלאומיים של הצדדים. […] ארצות הברית תתחייב למנוע הרחבה נוספת מזרחה של נאט"ו ותמנע את ההצטרפות לברית נאט"ו למדינות ברית המועצות לשעבר".

תגובתה של ארצות הברית להצעה הרוסית, הייתה צוננת: כך לדוגמה, התבטאה וונדי שרמן, סגנית שר החוץ האמריקאי - עוד לפני המלחמה - על הדרישה הרוסית הנוכחית לחתימה על אמנה שתמנע הצטרפות של אוקראינה וגאורגיה לנאט"ו: "לא נאפשר לאף אחד לסגור את מדיניות ה'דלת הפתוחה' של נאט"ו… לא נוותר על שיתוף פעולה דו-צדדי עם מדינות ריבוניות שרוצות לעבוד עם ארה"ב".

[בתמונה: וונדי שרמן וחבר... התמונה היא נחלת הכלל]

והתוצאה...

ב-21 לינואר, לאחר שיחות עם שר החוץ האמריקני אנטוני בלינקן בז'נבה, אמר שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב (ראו תמונה משמאל), כי נאט"ו "הוקמה נגד ברית המועצות ומשום מה היא עדיין פועלת נגד רוסיה".

[תמונתו של סרגיי לברוב משמאל היא נחלת הכלל]

פריסת החיילים של רוסיה בשטחה ליד אוקראינה והאיום שלה לנקוט באמצעים "טכניים-צבאיים", לא נתפסו (לפחות לא בפומבי) על ידי ארה"ב כטקטיקת משא ומתן רוסית. טקטיקה שנועדה ללחוץ על וושינגטון להתייחס ברצינות לטיוטות ההסכמים שרוסיה מציעה. הם נתפסו כאיום "מידי" של פלישה לאוקראינה. ארה"ב הציגה את שיחותיה עם רוסיה, לא כמאמץ ליצור הסדר ביטחון אירופי חדש, אלא רק כדי למנוע פלישה רוסית.

'תופי המלחמה' בתקשורת בארה"ב ובבריטניה, הפכו, בסופו של דבר, לנבואה המגשימה את עצמה. פריסת נאט"ו מזרחה, במרכז אירופה - ההולכת ומתעצמת מידי יום, לאור מלחמת רוסיה-אוקראניה - מעצימה עוד יותר את החרדה הרוסית, שחשה שעליה לנקוט צעדי הגנה הכרחיים נגד מערב תוקפני.

אבל הצעדים הללו שרוסיה נוקטת נתפסים על ידי המערב כ"שאיפות האימפריאליות" של רוסיה, והאסקלציה נמשכת!

[לאוסף המאמרים על יחסי רוסיה - אוקראינה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• Mary Elise Sarotte (2021), Not One Inch: America, Russia, and the Making of Post-Cold War Stalemate.
• Joshua Yaffa (2022), The Historical Dispute Behind Russia’s Threat to Invade Ukraine, The New Yorker, 25.1.22.