[הדף באתר ערוץ 7 המוקדש לחנן פורת: משבר ההנהגה של מפעל ההתיישבות...]

מאז קיץ 1967 - עת עלה על הקרקע היישוב כפר עציון, על חורבותיו של הכפר שנכבש ונחרב בידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות - עשה מפעל ההתיישבות מאמץ אדיר ליצור מצב בלתי הפיך בשטח, ולסכל כל אופציה לחלק מחדש את האזור שבין הים לירדן לשתי מדינות.

לעג הגורל הוא, שדווקא בשנים האחרונות, כשהנסיבות הגיאו-פוליטיות והדמוגרפיות מתחילות לנטות לכיוון השגת המטרה הזו, איבד מפעל ההתיישבות את ההנהגה ואת הכיוון. הוא נגרר לכאוס ונמצא בסחרור, שסופו עלול להיות בעייתי מאוד, הן למדינת ישראל והן לתושבים היהודים שם. זאת כיוון שהדבר היחידי שיכול לאלץ את מדינת ישראל לוותר על שליטה בפועל ביהודה ושומרון הוא טרור יהודי!

אינני פוליטיקאי. אני מאבחן ארגוני, וככזה, אני יודע מתי ארגונים מועדים להתפוררות: כאשר המנגנון משתלט עליהם, הם מסתיידים וקופאים, ומאבדים את גמישותם. הסימפטום לכך הוא מה שמכונה פער הרלוונטיות. כאשר תמונת המצב האמתית שונה תכלית שינוי מהתמונה שהם רואים בעיני רוחם.

האויב האמתי של ההתיישבות מעולם לא היה הפלסטינים. אינך יכול להפוך לאויב את אלה שאתה מתכנן לחיות איתם במציאות שלמה אחת. הפלסטינים מעולם לא סיכנו באמת את ההתיישבות היהודית. מי שיכול להביא לפירוק המפעל הוא, בעיקר, ארצות הברית והאיחוד האירופי, ותושבי ישראל בקו הירוק, שיכולים למאוס בה כמו שמאסו בעזה. התמודדות עם יריבים בסדר גודל כזה מחייבת גמישות אסטרטגית (אג'יליות), שהרי לא יעלה על הדעת שמערכת מורכבת תתקדם רק קדימה. בחיים האמתיים, צריך לפעמים להקריב צריח כדי להציל את המלכה. כך היה למשל בהתנתקות, שם, להתיישבות לא היה סיכוי, כי רובו המכריע של עם ישראל חפץ בפינוי באותה עת.

אבל, לא הייתה גמישות בהתנתקות, ובעיקר לא אחריה. המתיישבים בנו אתוס של חורבן. הם קידשו את האדמה אותה עזבו, וכמו הפליטים הפלסטינים, הם מדברים על "גירוש", מקדשים את הזיכרונות ושומרים את מפתחות הבתים ליום בו ישובו. המהלך הבא היה להראות לעם ישראל שהפינוי הבא כבר יגבה מחירים אחרים לגמרי. כך, הם הפכו את עצמם לבעיה. בהיעדר גמישות, ריסקה ההתנתקות את עמוד השדרה של המערכת ואת יכולת השרידות שלה. המנהיגות איבדה את מעמדה ואת יכולתה להגיב בגמישות לנסיבות משתנות; השוליים הסהרוריים התחילו להכתיב אג'נדה; הצהרות - ברגעים המביכים ביותר מבחינת עם ישראל - החליפו את המעשים, וסנדלו את קברניטי המדינה, שדומה שפעלו עבור האינטרס של ההתיישבות הרבה יותר מהמתיישבים עצמם.

[בתמונה: דרושה מנהיגות... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Pedro Ribeiro Simões לאתר flickr]

השאלה הגדולה היא, ברגע השפל הגדול בתולדותיו, האם יצליח המפעל הזה להתעשת ולהצמיח מנהיג חדש וראוי: סוג של "בן גוריון", שידע להיות גמיש דיו כדי לשרוד את המאבק הבינלאומי הצפוי לישראל, ולשמר את האהדה למפעל ההתיישבות גם בימים של חרמות וסנקציות בינלאומיות. אחרת, אם ההתפוררות תמשיך, היא תביא למיאוס גובר והולך של תושבי ישראל של הקו הירוק ממה שמתחולל ביהודה ושומרון, וחוסר רצון גובר לשלם את מחיר הלחץ הבינלאומי.

זהו רגע המבחן, ולפחות עתה לא מאוחר מידי. הכל עדיין פתוח והרשות עדיין נתונה. היכולת להשתנות זה כבר סיפור שונה לחלוטין...