[בתמונה: אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 146-1987-004-09A / Heinrich Hoffmann / CC-BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

במשך שנים הועלו טענות כי המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני [1] (להלן אל חוסייני), היה בין המשכנעים והמשפיעים הבולטים על היטלר שיורה על השמדת העם היהודי [2].

קודם שננסה לאשש או לסתור את הטענה האמורה, נסקור את מרקם היחסים של אל חוסייני עם גורמי שלטון ברייך השלישי [3].

פנייתו הראשונה של אל חוסייני לממשל הנאצי, הייתה מייד לאחר ניצחונם בבחירות בגרמניה, ב - 5 במרץ 1935

אל חוסייני (ראו תמונה משמאל) הגיע לקונסול הגרמני שהיה מוצב בירושלים, לברכו לרגל היבחרו של הממשל החדש. אולם רק לאחר ניתוק קשריו עם בריטניה, תוך מאבק גלוי נגד מדיניותה בארץ ישראל, בסוף שנת 1937, בא אל חוסייני בהצעות לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעו לברלין שניים מאנשיו, סוכנו – ד"ר סעיד אל פתאח אימאם, ומקורבו עוני בי עבד אל האדי. הללו הגיעו בחודש מאי 1939, וביקשו סיוע בנשק ובכסף למרד הערבי נגד הבריטים והיהודים שהתחולל באותה עת. בנוסף ביקשו שליחיו של אל חוסייני תמיכה גרמנית פומבית בעצמאותם של מדינות ערב.

[תמונתו של חאג' אמין אל חוסייני משמאל היא נחלת הכלל]

התגובה הרשמית של משרד החוץ הגרמני לבקשות הללו הייתה מסויגת, אולם האדמירל קנריס [4], העניק סיוע כספי למרד הערבי בארץ ישראל, כך ששירות המודיעין הגרמני גילה הבנה ואמפטיה לבקשותיו של אל חוסייני, הרבה מעבר משגילה משרד החוץ הגרמני.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נימלט אל חוסייני יחד עם גולים נוספים מארץ ישראל לעירק, שם תרם מכישרונו וממרצו לתכנון מרידה פרו נאצית בראשותו של רשיד אל כילאני [5] באפריל 1941, בעירק. אל חוסייני גם הפיץ תעמולה ארסית ואנטישמית בקרב חוגים פשיסטים מקומיים, שבראשית יוני 1941, בצעו פוגרום בקהילת יהודי בגדד (הפרהוד).

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[בתמונה: אמין אל-חוסייני ורשיד עאלי אל-כילאני נואמים בברלין ביום השנה למרד רשיד עאלי על רקע דגלי שחור-לבן-ירוק. קרדיט: http://collections.yadvashem.org/photosarchive/en-us/18955.html]

הבריחה מהמזרח התיכון

לאחר דיכוי המרד בעירק, איבד אל חוסייני את בסיס תמיכתו במזרח התיכון, והוא נאלץ לנדוד לאיטליה הפשיסטית תחילה ולאחר מכן התיישב ברייך השלישי. מחודש אוקטובר 1941, ועד לתום מלחמת העולם השנייה, הצטרף אל חוסייני בגלוי למעצמות הציר, ונפגש אישית עם מנהיג איטליה מוסוליני, ועם היטלר. עם זה האחרון הוא נפגש לראשונה ב 28 לנובמבר 1941.

אל חוסייני קיים קשר רציף עם משרד החוץ הגרמני, ועם צמרת הס"ס והגסטפו, שמינו אנשי קשר עימו לצורך מגעים שוטפים. בנוסף גופים אלו שילמו לאל חוסייני ולמקורביו, קצבה חודשית של עשרות אלפי מרקים בחודש.

היות ואל חוסייני שקד כל העת על המרד הערבי בארץ ישראל, הוא התאמץ לזכות בהכרה בו כמנהיגם של ערביי ארץ ישראל, ואחר כך של כלל המוסלמים בעולם. דרך פעולתו הייתה בעלת שלוש מטרות עיקריות:

1. פרסום של הצהרה מטעם גרמניה ואיטליה המכירה בעצמאותן של מדינות ערב;
2. הקמתו של מרכז שיעסוק בתעמולה וחבלה לטובת מעצמות הציר באחת ממדינות ערב.
3. הקמת צבא ערבי מוסלמי שיילחם במסגרות הצבאיות של גרמניה ואיטליה.

[בתמונה: אמין אל-חוסייני והיינריך הימלר, 1943. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 101III-Alber-164-18A / Alber, Kurt / CC-BY-SA 3.0]

הצלחות חלקיות...

לגבי פרסום ההצהרה המכירה במדינות ערב הוא הצליח באופן חלקי, היות שהצהרה שכזאת ניתנה באוקטובר 1940, אך היא הייתה כללית ולא מחייבת.

לגבי הקמת מרכז חבלני/תעמולתי באחת ממדינות ערב, הגרמנים פקפקו בהקמת מרכז שכזה, היות ואל חוסייני הציג את עצמו כראש הארגון הסודי בשם מפלגת האומה הערבית, ארגון שלא היו הוכחות חד משמעיות על קיומו. עם זאת, הוא הצליח להשתלב ברשת המודיעינית הגרמנית שפעלה במזרח התיכון (=OMI), שתרמה למתן התרעה מדויקת לגבי מועד פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה, בנובמבר 1942. האיטלקים הטו אוזן לבקשותיו של אל חוסייני, ובספטמבר 1942, הוא תכנן יחד עם ראש הביון האיטלקי צ'זרה אמה, את הקמתו של מרכז חבלה ותעמולה בלוב, מיזם שלא יצא לפועל בגלל הנצחן הבריטי בקרב אל עלמין [6].

אל חוסייני גם לא מצא אוזן קשבת לחזון של הקמת לגיון ערבי לאומי, שילחם לצד מעצמות הציר. בסוף שנת 1941, הוקמה יחידת ההדרכה הגרמנית – ערבית, בפיקודו של הגנרל הגרמני הלמוט פלמי [7]. אל חוסייני שאף להגדיל את היחידה שמנתה רק 130 איש, וטען כי במקביל ליחידה האמורה, יש להקים יחידות ערביות סדירות שתילחמנה תחת פיקוד ודגל ערבי. רק בנובמבר 1944, התפרסה ידיעה בדבר הקמת לגיון ערבי בגרמניה, שבו היו אמורים היו לשרת מתנדבים ערבים, וסטודנטים ערבים שלמדו ברייך השלישי, ברם התוכנית השאפתנית האמורה נשארה ברובה על הנייר.

[בתמונה: אל-חוסייני עם מתנדבים בוסנים לואפן אס אס, נובמבר 1943. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 146-1978-070-05A / Mielke / CC-BY-SA 3.0]

תרומתו של אל חוסייני למאמץ המלחמתי של גרמניה הייתה דווקא בהיותו מנהיג מוסלמי ולא ערבי

ככזה הוא ארגן באביב של שנת 1943, יחידות בוסניות בקרואטיה, שמנו כעשרים אלף איש. יחידות אלה, שובצו בוואפן ס"ס, ולחמו כנגד הפרטיזנים שהיו פעילים באזור בוסניה, וגם מילאו תפקידי שיטור בהונגריה. יחידות מוסלמיות אלה נטלו חלק בטבח האזרחים בבוסניה, ואנשיהן רדפו את היהודים בקרואטיה השכנה. הגרמנים פרסמו בראש חוצות את העובדה, שאל חוסייני טס במיוחד מברלין לסרייבו, בכדי לתת את ברכתו ליחידות המוסלמיות שהוקמו זה לא מכבר.

אל חוסייני גם היה פעיל בהרמת המורל ורוח הלחימה של יחידות מוסלמיות שעזרו לצבא הגרמני כנגד הסובייטים, יחידות שהוקמו בראשית שנת 1942, בנוסף לצבא המוסלמי שקם בבוסניה.

[בתמונה: אל-חוסייני מצדיע במועל יד בביקור רשמי בדיוויזיית אס אס הררית ה-13, בליווי מפקדים בכירים. נובמבר 1943. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 146-1980-036-05 / לא ידוע / CC-BY-SA 3.0]

נחזור לשאלת הפתיחה בדבר מעורבותו של אל חוסייני בקבלת ההחלטה אודות השמדת יהודי אירופה

על פי עדויות נרחבות, שהובאו במשפט נירנברג, ובמשפט אייכמן, אנשיו של אל חוסייני נטלו חלק בקורסים של הס"ס, ואף היו נוכחים במחנה זקסנהאוזן [8] שהיה מהמחנות הראשונים שהוקמו ברייך השלישי, מחנה ששימש הן כמחנה ריכוז והשמדה, והן כמטה פיקוח על מחנות הריכוז. אל חוסייני ידע בשלב מוקדם למדי אודות השמדת יהודי אירופה, ואף ניסה להשפיע בדרכו להרחיבה לארץ ישראל ולמזרח התיכון כולו.

הטענה המרכזית כנגד אל חוסייני הייתה שבמהלך הפגישה שלו עם היטלר, בתאריך 28 בנובמבר 1941, הוא שכנע את הקנצלר הגרמני לבצע את הפתרון הסופי של שאלת היהודים, שכנוע שקדם לוועידת ואנזה. הטיעון האמור פורסם על ידי החוקרים בארי רובין וולפגנג שוואניץ, בספרם המשותף [9], והיות שספר זה יצא מטעם אוניברסיטת ייל, טיעון זה קנה לו שם ומעמד והכרה בעולם. אמנם הטענה עצמה איננה חדשה, והיא נסמכה על התצהירים של דיטר ויסליצני[10], שהיה פקיד נאצי במחלקה לענייני יהודים, ברשותו של אדלוף אייכמן [11].

מבצע הרצח של יהדות אירופה היה תוצר של התפתחות פנימית במשטר הנאצי, ונבעה מהמשימה שהוא קבע לעצמו והיא – פתרון הבעיה היהודית. התוכנית המאורגנת של הפתרון הסופי, התגבשה בהדרגה לאורך התקופה מהפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, ועד לחודשי האביב של שנת 1942.

[בתמונה: חיילים בוסנים של דיוויזיית אס אס הררית ה-13, קוראים בחוברת "אסלאם ויהדות", פרי עטו של המופתי. יוני 1943. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 101III-Mielke-036-23 / Mielke / CC-BY-SA 3.0]

אל חוסייני לא היה מעורב...

ועידת ואנזה, שנתכנסה ב – 20 לינואר 1942, שיצאה לאחר המפגש בין היטלר לאל חוסייני, מתייחסת במפורש להסמכה של גרינג להיידריך, מיום 31 ביולי 1941, ולא להנחיה אחרת בתום הכינוס בואנזה. הכינוס האמור שנקרא בטעות ועידה, היה בעצם רגע אחד מרצף של אירועים בתהליך התפתחותו של הפתרון הסופי, ולא החשוב שבהם. בכינוס לא הוחלט על השמדה של יהודי אירופה, גם לאור העובדה שמבצע הרצח כבר התנהל במשך חודשים רבים הן בפולין והן בברית המועצות.

התוכן המתועד היטב של פגישת אל חוסייני עם היטלר, מצביע על יחסי הכוחות בין השניים. אל חוסייני בכלל לא היה במעמד המאפשר לו לשכנע את היטלר להשמיד את היהודים, ולפי התיעוד הוא לא הזכיר את רצח העם היהודי באופן כולל. מה כן היה שם? ניצולו של אל חוסייני על ידי הגרמנים לצורכי תעמולה ותו לא.

כאמור המקור היחיד כי אל חוסייני היה מעורב בתהליך קבלת ההחלטה על הפתרון הסופי, נמצא בעדויות שניהל דיטר ויסליצני עם שני יהודים: עם אנדרה שטיינר בסלובקיה בשנת 1943, ועם רז'ו קסטנר בהונגריה בשנת 1944. ברם, בתצהיר מפורט שלו אודות הקשרים שלו עם אל חוסייני מה – 26 ליולי 1946, אין זכר לטענה שכזאת.

[בתמונה: חאג' אמין אל-חוסייני בליווי חיילי אס אס גרמניים וחיילים בוסניים בדיוויזיית אס אס הררית ה-13, במהלך ביקור רשמי בבוסניה. קרדיט לתמונה: רובאט קצפנר. לעוגן ברשת לחצו כאן]

נסכם:

אף כי לא היה מעורב בתהליך קבלת ההחלטות של הפתרון הסופי, הרי הפוליטיקה המזרח תיכונית של אל חוסייני הביאו אותו לשיתוף פעולה מאסיבי עם גורמי השלטון ברייך השלישי. כיוון שהוא בא במגע עם פקידים נאצים בכירים, ביניהם כאלה שהיו בעלי מעמד מרכזי בהשמדת היהודים, הוא ידע על תהליך ההשמדה מוקדם יחסית, והסיכום של הפגישה שלו עם היטלר מוכיח ברמז כי היה בידו מידע מועדכן בנושא. למרות שעזר למעצמות הציר על פי השקפתו, אין אל חוסייני חלק מסוגיית קבלת ההחלטה על הפתרון הסופי, וממילא לא יתכן כי שכנע את מנהיג הרייך השלישי לבצעה הלכה למעשה.

[להרחבת המושג, 'קבלת החלטות', לחצו כאן]

[בתמונה: אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים ללגיון הערבי החופשי בצבא גרמניה הנאצית, ברלין 1942. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 147-0483 / CC-BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• תתתת

מקורות והעשרה

[1] מוחמד אמין אל-חוסייני ( الحاج محمد أمين الحسيني), היה מנהיג ערבי-מוסלמי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל והמנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל לפני הקמת אש"ף. 1895 – 1974.

[2] דן מכמן, אדולף היטלר, תהליך קבלת ההחלטות בדרך לפתרון הסופי של שאלת היהודים, והמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני: מצב המחקר, סדרת עיון וחקר - הרצאות ומסות, יד ושם, 2017.

[3] האנציקלופדיה של השואה, כרך ג', יד ושם, ירושלים, 1990, עמודים: 510 – 508. על תפקידו במאבק הערבי אל מול המנדט הבריטי והציונות ראה – אביי הראל, אין סיכוי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעת הזאת, ייצור ידע, מרץ 2022.

[4] אדמירל וילהלם פרנץ קנריס, ראש האבווהר, שירות המודיעין הצבאי של גרמניה במלחמת העולם השנייה, ומראשי הפעילים במסגרת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם,. 1887 – 1945 (ראו תמונה משמאל).

[5] רשיד עאלי אל-כילאני, היה פוליטיקאי עיראקי ששימש כראש ממשלת עיראק שלוש פעמים. כילאני ידוע בשל ניסיון המרד שערך באפריל 1941, בתקופת מלחמת העולם השנייה במהלכו השתלט, על השלטון בעיראק, וביסס שלטון פרו-נאצי, שדרש את גירושם של הבריטים מעיראק. המרד הסתיים בפלישה בריטית לעיראק, ובתבוסתם של כילאני ואנשיו. בסמוך לאחר סיום תקופת כהונתו השתולל בבגדאד פוגרום הפרהוד, במהלכו נרצחו רבים מיהודי בגדאד.

[6] אל-עלמיין שוכנת כ-106 ק"מ מערבית לאלכסנדריה ו-240 ק"מ צפונית-מערבית לקהיר. העיירה ידועה בשל סדרת קרבות שהתחוללו בסביבתה הקרובה במהלך מלחמת העולם השנייה, בין ארמית השריון אפריקה בפיקוד ארווין רומל לבין הארמיה השמינית של הצבא הבריטי. הבריטים הצליחו לבלום את התקדמות כוחות הציר לכיוון תעלת סואץ בקו הביצורים, שהקימו בין תחנת הרכבת אל עלמיין לשקע קטארה, במסגרת קרב אל עלמיין הראשון, ולאחר מכן עברו למתקפת נגד, והביסו את כוחותיו של רומל במסגרת קרב אל עלמיין השני.

[7] גנרל הלמוט פלמי, שימש כטייס במלחמת העולם הראשונה ושירת כקצין בכיר במהלך מלחמת העולם השנייה. על פשעי המלחמה שלו נדון ל-15 שנות מאסר, אך בפועל ריצה תקופת מאסר בת כחמש שנים. 1885 – 1965.

[8] מחנה הריכוז זקסנהאוזן ,היה מחנה הריכוז הראשי לאזור ברלין בתקופת המשטר הנאצי. הוא הוקם ברובע זקסנהאוזן של העיר אורניינבורג, פרבר צפוני של ברלין, כאחד משלושה מחנות ריכוז שהוקמו באותה עת בגרמניה למתנגדי המשטר הנאצי, לצד דכאו ובוכנוואלד. המחנה פעל כמחנה ריכוז נאצי בין השנים 1936 – 1945, ועל פי הערכות הומתו במחנה קרוב למאה אלף איש מתוך כמאתיים אלף אסירים שנכלאו בו.

[9]
Nazis, Islamists, and the Making of the Modern Middle East, Yale University Press, 2014.

[10] דיטר ויסליצני, מעוזריו הבכירים של אדולף אייכמן. במהלך יישום הפתרון הסופי, משימתו של ויסליצני הייתה סגירתן בגטאות וחיסולן של מספר קהילות יהודיות חשובות באירופה תחת הכיבוש הנאצי, והוא היה אחד האחראים העיקריים להשמדתם של כמאה אלף מיהודי סלובקיה, סלוניקי והונגריה. 1911 – 1948.

[11] אוטו אדולף אייכמן, שימש כראש מחלק היהודים בגסטפו, סגן-אלוף באס אס בגרמניה הנאצית, היה מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה. בשנת 1960 נלכד על ידי המוסד בארגנטינה והובא למשפט בישראל. הורשע על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, נידון למוות בתלייה, והוצא להורג ב-31 במאי 1962.

• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.