[המאמר ראה אור לראשונה באתר 'מקור ראשון'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
מעבר לדיון הטעון בשאלת "מיהו יהודי?" ממליץ הרב עדין שטיינזלץ (בספרו "הבן יקיר לי") להתבונן בשאלה המעשית "מהו יהודי?". מספרים ששאלו את הרב ש"ך, למה בברכות השחר מברכים "שלא עשני גוי", למה לא מברכים "שעשני יהודי"? ענה להם: "הקב"ה עושה שלא תהיה גוי, אתה עושה שתהיה יהודי".
להיות יהודי זה לא רק שאלה הלכתית, זו גם שאלת תוכן ומשמעות. להיות יהודי במדינת ישראל בארץ ישראל, זה סיפור עם תוכן אחר מלהיות יהודי בגולה. יהודי בגולה יכול להיות יהודי בביתו ואזרח רגיל בצאתו. אין לו שם אחריות יהודית למה שמתרחש מחוץ לביתו וקהילתו. שם, הוא יכול לחיות בהפרדה מלאה בין חייו הדתיים כיהודי, לבין התנהלותו במרחב הציבורי כאזרח המדינה. במדינה יהודית, ההפרדה הזו איננה אפשרית. במדינה היהודית, יש ליהודי חובות דתיות גם למה שמתרחש סביבו במרחב הציבורי. להניח תפילין, לשמור שבת וללמוד תורה, יהודי יכול לבדו במרחב הפרטי. מצוות דוגמת ירושת הארץ ויישובה, לא יכולות להיעשות, אלא בציבור, בכוח התארגנות לאומית בכוחה של מדינה.
בין מדינה לדת
המגמה הליברלית - הנאבקת בעשורים האחרונים על מעמדה הדומיננטי במרחב הציבורי - מבקשת לשכנע כי הציונות ביסודה הייתה חילונית (למשל אריק כרמון, "לדבר ציונות - מדינה ודת במאבק קיומי", עמ' 54).
אולם ישנו כאן סיפור עומק אחר. לא תפנית חילונית חוללה את המעשה הציוני, אלא תפנית בהבנת חובתו המעשית של יהודי למאמץ אקטיבי לגאולת עם ישראל בארצו. ואכן, המושגים שהובילו את דוד בן גוריון לאורך כל דרכו, היו מושגים יהודיים מובהקים: את מטרת הציונות חזר ותיאר במילים: "הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" (במערכה א', עמ' 190). נכון שבאמות המידה של בני ברק ההלכתית, בן גוריון הוא "חילוני". אולם עיון עומק בכתביו הרבים מעלה אפשרות למבט אחר: יותר משהמהפכה הציונית ביטאה מעבר מהתנהלות היהודי בדפוסי הגיון דתי, להתנהלות בדפוסי היגיון חילוני, היא ביטאה שינוי במסגרת ההתייחסות המכוננת את המעשה הדתי.
כך לדוגמה הבהיר בן גוריון: "הקונספציה המדינית הציונית היא קודם כל השתחררות מהתפיסה התיאולוגית ששלטה בעם היהודי במשך כל דורות הגלות, ולא רק בקרב אלה שקוראים אותם יהדות חרדית, אלא גם בקרב חילונים ומשכילים... תפיסה תיאולוגית זו (להימנעות מפעולה לקידום הגאולה) אינה תפיסה דתית ודבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושוע בן נון, משה רבנו." (בן גוריון, במועצת מפא"י, מרץ 1941, במערכה כרך ג', עמ' 52).
ההתעוררות מלמטה...
את המפעל הציוני מראשיתו ואת הרגע המכונן של הכרזת העצמאות, מוצע בהקשר זה לפרש כנובע מן המהפכה הגדולה שחוללה קבלת האר"י הקדוש שהעמידה בבשורת ספר הזוהר, את ראשית הגאולה על מאמצי האדם בעולם הזה - במעלה הגדולה של איתערותא דלתתא.(התעוררות מלמטה)
בהיבט הזה, יהודי בארץ ישראל חייב קודם כל להיות יהודי משיחי. שווה לעיין בהבדל בין התייחסותו של בן גוריון למשמעות מלחמת העולם הראשונה, לבין התייחסותו של גדול התורה ר' חיים מבריסק (רבי חיים הלוי סולובייצ'יק; ראו תמונה משמאל)
בימי המלחמה גורש בן גוריון מארץ ישראל, והגיע לגולת ניו-יורק. שם כתב: "מתוך תהום המחשכים שאפפו את עמנו בשעת חירום זו, הולך ובוקע קו אור. שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב האומה. הקטסטרופה האיומה, היותר גדולה בדברי ימינו, אחרי מפלת בר כוכבא, שבאה עלינו, עוררה סוף סוף את העם, ובתוך הסערה מגיע אלינו קול שופרו של משיח." (ניו יורק, ספטמבר 1915). על ר' חיים מבריסק לעומת זאת, מספרים שבאותם ימי מלחמה קשה, הגיע אליו יהודי, תאר בפניו את הצרות שסובלים יהודים בזמן המלחמה, וסיכם: "הלוואי ויהיו אלה חבלי משיח". ענה לו ר' חיים: "חיים של יהודי אחד דוחים חבלי משיח".
כאן טמון שיעור גדול ללימוד ההבדל בין יהודי ארצישראלי המייחל ופועל לגאולה, לבין צדיק בבית המדרש, החי כיהודי בגולה.
[בכרזה: מהו יהודי... הכרזה: ייצור ידע]
אמונתו של יהודי במבחן חיי המעשה בארץ ישראל
במענה לפרופסור נתן רוטנשטריך שקרא בהרצאת ליל שבת - 17.2.1961 - בקיבוץ חולדה: "לשים קץ לתקופת המשיחיות הפוקדת את ישראל זה קרוב לחמש עשרה שנה - עלינו לעבור לפסים שגרתיים של מדינה אפילו אנו מדינת היהודים" (מתוך "למרחב" 20.2.1961) הבהיר דוד בן גוריון: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה לא יהיה לנו קיום." (בישיבת מרכז מפא"י, 19.3.1961)
[בכרזה: אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה... צילום: פאול גולדמן, לע"מ. הכרזה: ייצור ידע]
בין ברל לז'בוטינסקי
גם המחלוקת בין זאב ז'בוטינסקי (ראו תמונה למטה משמאל) לבין ברל כצנלסון (ראו תמונה למטה מימין) בשאלת תל חי, בחורף 1920, ניצבת בבסיסה על שאלת תפקידו המעשי של ההיגיון המשיחי. בשיקול רציונלי של הערכת סיכונים:
- ז'בוטינסקי המליץ לנטוש את תל חי.
- ברל כצנלסון לעומתו במאמר מחאה כתב: "אכן בכל אסטרטגיה קל להוכיח למפרע מפלה וקשה להבטיח ניצחון... יש 'מעשיות' שעושה את החשבון למפרע וממליצה לעזוב את תל חי, מטולה וכפר גלעדי, ויש מעשיות אחרת, המתעקשת לעמוד עד לרגע האחרון, ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי."
כך מתבטאת במבחן חיי המעשה בארץ ישראל אמונתו של יהודי.
[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]
[תמונותיהם של ברל כצנלסון מימין וזאב ז'בוטינסקי משמאל הן ברשות הציבור. הכרזה: ייצור ידע]
מגילת העצמאות מזמינה קריאה מחודשת
עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל בן גוריון הבהיר בנאום להסתדרות: "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה - אלא בתפקיד שיוצג למדינה זו: תהיה זו מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה, אלא מדינה יעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת." (במערכה ד' עמ' 164).
זו השקפה מגובשת לייעוד מדינת ישראל, לגמרי אחרת מהמגמה שמבקשים לקבוע ארגונים ליברליים פרוגרסיביים, בדרישתם ל"מדינה מתוקנת", שמתמקדת בעיקר במה שהם מכנים "הטוב הכללי", מה שמסתכם במכנה המשותף האזרחי הבסיסי ביותר לכלל תושבי המדינה. לשיטתם, מדינת ישראל צריכה לממש עבור אזרחיה, לא יותר מוועד בית הגון ויעיל.
[תמונת מגילת העצמאות משמאל היא נחלת הכלל]לעומתם, בהשקפת העולם של כל מייסדי תנועות הפועלים החלוציות, מדינת ישראל, בחובתה הייחודית לייעודה, צריכה להתמסר למשימות לאומיות יהודיות, בהן קיבוץ גלויות, גאולת הארץ ופיתוח ההתיישבות ליהודים.
קידום מטרות אלה, זקוק לביטוי מעשי ולגילומם בסדר היום ותוכניות העבודה של ממשלת ישראל. בתוך כך, במבחני יומו בארץ ישראל, מתוקף אמונתו וזהותו, יהודי חייב בהתמסרות לתפקידים הלאומיים המקדמים את גאולת ישראל
בכנס עין חרוד פסח תש"י, דיבר בן גוריון על משמעותה של התפנית ההיסטורית שחוללה הקמת מדינת ישראל בחיי העם היהודי. בנאומו אמר: "העם כולו נשא תוחלת הגאולה בליבו, והמדינה אינה אלא ראשית בוא התוחלת. וקיבוץ גלויות, הוא משאתה וייעודה ושליחותה של מדינת ישראל. בלי ייעוד זה, היא מתרוקנת מתכנה ההיסטורי, ומתכחשת לעם היהודי, בימינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו". (חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 20)
בסדר היום המעשי של תודעת שליחות זו, טמון המפתח לשאלה הגדולה מהו יהודי בארץ ישראל.
.
.