גרשון הכהן: מנהיגות היא תבונת הסנכרון במערכת מתחים – תשובה לשני ליטמן

[בכרזה: בן גוריון לגמרי הבין, שעולי גרמניה שהגיעו אז זקוקים לתל אביב עם תזמורת פילהרמונית ראויה, ובתי קפה. אולם מצד שני, הבין לעומק גם עד כמה הוא זקוק למומנטום רדיקאלי של אנשי שליחות ואוונגרד כמו יצחק שדה... מקור התמונה: הצלם לא ידוע. באדיבות האתר נוסטלגיה און ליין, המועצה לקידום המורשת הישראלית]

ברור לחלוטין, שחלומות גדולים כמו גם שקיקה להר הבית חייבים בסנכרון ריאלי. כאן אולי טמון ההבדל ביני לבין שני ליטמן. חלומות גדולים מעוררים בה חרדה שמא לא ירוסנו כנדרש. בתפיסתי הציונית לחלום גדול יש תפקיד גם כאשר לפי שעה לא נראה שיש בו ממשות.

[המאמר ראה אור לראשונה באתר N-12. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים על הר הבית, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

ביום ירושלים בערוץ 13, הגיבה שני ליטמן לדברי הפרשנות שלי; והדברים ראו אור גם בעיתון 'הארץ', ב- 30 במאי 2022.

את תגובת שני ליטמן לדבריי ביום ירושלים בערוץ 13, קיבלתי בהערכה. היא ביטאה דאגה רצינית בשאלת עתיד הקיום שלנו במדינת ישראל. החרדה שאנשים כמוני עלולים לקחת ממנה ומהעם את התקווה לשגשוג ויציבות במדינה שכיף לחיות בה, בהחלט ראויה לדיון ולברור.

ברור שביני לבין שני ליטמן יש מחלוקת המושתתת על השקפות עולם שונות.  ובכל זאת מה שכתבה הוא הזדמנות גדולה לשיח ענייני.

שני ליטמן ב'הארץ': אנשים כמו אלוף במיל' הכהן חושפים את התסריט שזוחל מתחת לרגלי שוחרי השקט לפני החדשות עם עומר ירדני, ערוץ 13, 19:00

[לכתבה המלאה של שני ליטמן ב'הארץ', לחצו כאן]

הדיאלקטיקה של בן גוריון - גם וגם...

[בתמונה: האלוף יצחק שדה. התמונה צולמה והועלתה לויקיפדיה על ידי טדי בראונר, ארכיון התמונות הלאומי, והיא נחלת הכלל]

תשובתי לדאגה שהביעה שני, מתבססת על הדיאלקטיקה של מנהיגי תנועות הפועלים החלוציות ובמיוחד דוד בן גוריון. הוא היה מודע לשאיפות הלגיטימיות של הרוב לבשורת השגשוג והפיתוח של חיים בורגניים הגונים, כפי ששרו: "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות".

אבל מצד שני הבין לעומק עד כמה הוא זקוק לחלוצים. במילה "חלוציות" הוא ביקש לבטא את הצורך במומנטום רדיקאלי של אנשי שליחות ואוונגרד כמו יצחק שדה (ראו תמונה משמאל). במכתב ששלח בן גוריון בתחילת מאורעות 1936, למנחם אוסישקין, תיאר תכנית להקמת "מושבי קוזאקים" לאורך הצירים בראשי ההרים.

[בתמונה משמאל: האלוף יצחק שדה. התמונה צולמה והועלתה לויקיפדיה על ידי טדי בראונר, ארכיון התמונות הלאומי, והיא נחלת הכלל]

הוא לגמרי הבין, שעולי גרמניה שהגיעו אז זקוקים לתל אביב עם תזמורת פילהרמונית ראויה, ובתי קפה, לא הם יממשו עבורו את תכנית "מושבי הקוזאקים". אבל הוא רצה גם וגם - זה יסוד המטפיזיקה של "הפשרה המפא"יניקית". זו גישה ייחודית שתופסת את מבחן המנהיגות הלאומית בסנכרון מתמיד של מתחים שביסודם אינם פתורים. אכן, בין החלום שנצליח לבנות כאן דנמרק שלווה, לבין הכרה שנדרשים לחיים במאבק מתמיד מתקיים מתח עמוק. אנשי הפשרה המפא"יניקית פעלו בתודעה שהמתח הזה מתמיד. כל תפיסת הביטחון של בן גוריון אחרי הקמת המדינה, הושתתה על המשגת מערכת המתחים בין השאיפה למדינה משגשגת ללא מלחמות, לבין ההבנה שמלחמה נוספת עלולה לפרוץ וחובה עלינו להשיג בה הכרעה.

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [להרחבת המושג: 'סנכרון', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן]

[בתמונה: בן גוריון הבין לעומק, עד כמה הוא זקוק לחלוצים. במילה "חלוציות" הוא ביקש לבטא את הצורך במומנטום רדיקאלי של אנשי שליחות ואוונגרד כמו יצחק שדה.  במכתב ששלח בן גוריון בתחילת מאורעות 1936, למנחם אוסישקין, תיאר תכנית להקמת "מושבי קוזאקים" לאורך הצירים בראשי ההרים... התמונה היא נחלת הכלל] 

[בתמונה: בן גוריון הבין לעומק, עד כמה הוא זקוק לחלוצים. במילה "חלוציות" הוא ביקש לבטא את הצורך במומנטום רדיקאלי של אנשי שליחות ואוונגרד כמו יצחק שדה.  במכתב ששלח בן גוריון בתחילת מאורעות 1936, למנחם אוסישקין, תיאר תכנית להקמת "מושבי קוזאקים" לאורך הצירים בראשי ההרים... התמונה היא נחלת הכלל. עוגן ברשת]

תבונת הסנכרון במערכת מתחים

מערכת המתחים בה פועל מנהיג, באופן בו הוא מסנכרן ביניהם, מכוננת עבורו את מאפייני הזהות לפעולתו. גם יצירה אדריכלית מתחילה עם אבחון המתחים בהם נתון הפרויקט והצבת נקודת הסנכרוןמבחינה זו כאדם שחי ופועל במערכות מתחים, ברור שאני מבין את החרדה של שני לילדתה על הספה שאני ושכמותי "חורצים את גורלה".

מתוך יסוד הגישה האסטרטגית לסנכרון במערכות המתחים, ברור לחלוטין שחלומות גדולים כמו גם שקיקה להר הבית חייבים בסנכרון ריאלי. כאן אולי טמון ההבדל ביני לבין שני ליטמן. חלומות גדולים מעוררים בה חרדה שמא לא ירוסנו כנדרש. בתפיסתי הציונית לחלום גדול יש תפקיד גם כאשר לפי שעה לא נראה שיש בו ממשות.

במקום הזה ניתן לשער, היה ברל כצנלסון כשעלה בשנת 1919 להר הבית וכתב: "היום הכי חשוב בשבילי בירושלים, היה יום לכתי אל הר הבית. היום שעוזר לי להבין את כל דבר ההתנדבות לגדוד העברי, הר הבית הוא המפעם את הלב ומעבירו על גדותיו".

בכרזה - ברל כצנלסון: "היום הכי חשוב בשבילי בירושלים, היה יום לכתי אל הר הבית. היום שעוזר לי להבין את כל דבר ההתנדבות לגדוד העברי, הר הבית הוא המפעם את הלב ומעבירו על גדותיו". [התמונה של ברל כצנלסון, משנת 1934, היא נחלת הכלל. הועלתה לויקיפדיה ע"י Kluger Zoltan מארכיון התמונות הלאומי. הכרזה: ייצור דע]

[התמונה של ברל כצנלסון, משנת 1934, היא נחלת הכלל. הועלתה לויקיפדיה ע"י Kluger Zoltan מארכיון התמונות הלאומי. הכרזה: ייצור דע]

כיצד מתייחסים אויבינו לצורך שלנו לסנכרן בין מתחים סותרים?

הנה למשל תמלול הריאיון הטלוויזיוני של עבאס זכי הידוע גם בשם אבו משעל: פוליטיקאי פלסטיני, חבר הוועד המרכזי של פתח והאחראי על יחסי הוועד עם מדינות ערב. לשעבר נציג אש"ף בלבנון (ראו תמונה למטה). בריאיון הזה - שנתן זכי לרשת ANB TV, ב- 7 במאי 2009 - מדבר זכי בשבחו של הסדר קבע של הפלסטינים עם ישראל, המבוסס על רעיון שתי המדינות - שאליו חותרת היום הנהגת הרשות הפלסטינית:

עם פתרון שתי המדינות, לדעתי, ישראל תקרוס, כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהא על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהא על כל הקורבנות שהם הקריבו? - רק כדי שיגידו להם לעזוב? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט... יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם... ".

[בתמונה: עבאס זכי - כשהחלום הציוני יקרוס, "אז נתחיל להתקדם"... המקור: התקשורת הערבית. לחץ כאן]

[בתמונה: עבאס זכי - כשהחלום הציוני יקרוס, "אז נתחיל להתקדם"... המקור: התקשורת הערבית. לחץ כאן]

וללא משוכנעים יש גם את ההיבט הפרקטי...

איש מאויבינו לא וויתר על 'החלום הגדול' שלו. מה ההיגיון - בטח בבזאר הים תיכוני - לוותר על שלנו בחינם, ומראש? ועוד - איך יתפוס איש המזרח וויתור כזה?

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

   

One thought on “גרשון הכהן: מנהיגות היא תבונת הסנכרון במערכת מתחים – תשובה לשני ליטמן

  1. אין צורך ללכת אחורה לבן גוריון וכצנלסון כדי להתגונן, "להצדיק" את התפישה הציונית-לאומית מול תפישת ה"שקט בכל מחיר". נכון מאד שאבות הציונות (ממבשרי הציונות ועד מנהיגי העליות המאוחרות יותר) היו כולם מחוברים מאד לאתוסים הלאומיים שלנו. כולל ירושלים. אבל גם בניתוח "קר" ועדכני, התפישה הציונית-לאומית היא הדבר היחיד שיכול לעבוד פה.

    מבחינה פרקטית לגמרי, בטחונית-קיומית גרידא, תפישת השקט הסקנדינבי נכשלה לחלוטין בכל תולדות הסכסוך, ואין לה שום היתכנות במובן האסטרטגי והטקטי. היא פשוט לא מתאימה למזה"ת בכלל, ובאופן ספציפי למצב המיוחד של היהודים במזה"ת.

    האמת הזו קשה מאד להבנה לכל מי שחושב "מערבית", בוודאי "סקנדינבית".

    מי שרוצה שקט, ומוותר על זכויותיו, מפגין חוסר כבוד עצמי וחולשה בעיני ים הערבים והמוסלמים הסובב אותנו, שקשה להם להבין ולקבל איך זה באה לפה קבוצה קטנה יחסית של יהודים, הקימו פה משהו מצליח, והם לא מצליחים לחסל את הישות הזו.

    פה במזה"ת, איבוד הכבוד העצמי והפגנת חולשה הם הם המעודדים המרכזיים לאלימות מוגברת.
    דווקא אם אתה רוצה כמה שיותר שקט, אתה צריך לעמוד בתוקף על זכויותיך הלאומיות ולטפח אתוס של גאווה לאומית ונחישות בלתי מתפשרת, יחד עם עוצמה אדירה (קיר ברזל) ונכונות של אמת להפעילה באופן קשה, גם באופן יזום וגם במענה לכל מי שמאתגר אותנו. כל זה, גם תמורת תשלום מחירים כבדים (נופלים, עימותים ומלחמות, הוקעה שלנו כמפעילים כוח בלתי מידתי, הוקעה שלנו כאפרטהייד ועוד ועוד).
    מחירים אלו (ועצם הבנת האוייב שאנחנו נכונים לשלמם) פשוט מורידים את הלהבות באופן יחסי ומאפשרים לנו לשרוד ולחיות פה בבטחה וברווחה יחסיים. זה ניראה קצת כמו לכבות אש עם אש, אני יודע, אבל זה מה שעובד. הדבר היחיד שעובד, לאור 100+ שנות סכסוך. וניסינו עד הסוף את כל התורות האחרות, מההבלגה ועד אוסלו וההתנתקות.

    שקט סקנדיבי אף פעם לא יהיה פה. בטח לא במאה הנוכחית וגם לא במאה ה-22.
    כן, גם בין הדנים לנורווגים היו מלחמות בעבר, אבל אף עם לא רצה להשמיד אף עם אחר, ואף אחד לא היה במציאות של היהודים בישראל, ואף אחד לא מוקף באינסוף אנשים עם צורת מחשבה כל כך אחרת, עם דת שונה שמקדשת גי'האד, עם צורת התנהלות מזרח תיכונית ייחודית.

    "הסקנדינבים" ביננו, לא מצליחים להבין את המצב הייחודי ואת ה- mindset המזרח תיכוני, שהוא קשה ביותר להבנה ועוד יותר מכך קשה לעיכול.

    לכל לאום יש את האתוסים הלאומיים שלו. שלנו – זה ברור לגמרי – זה התנ"ך וארץ ישראל, שבליבה ירושלים והר הבית. את זה אי אפשר לשנות. זה החזיק אלפי שנים. לא חייבים להיות דתיים או "פנאטיים" כדי להבין את זה. מדובר פה בדבק חזק ביותר, שהחזיק עם מפוזר בכל העולם. כל ויתור שפוגע באתוסים שלנו יכול לגרום קטסטרופה כלפי פנים וכלפי חוץ, מול אויבינו, שמריחים מרחוק כל התחלה של אפשרות להתמוטטות (נסארללה – נאום קורי העכביש).

    הרוצה בשלום – ייכון למלחמה. יחזק את עצמו במובן הצבאי, אבל גם במובן ההבנה בעיני האויב Perception, שאנחנו מלוכדים סביב האתוסים הלאומיים שלנו. זה חלק מהעוצמה של עם. עוצמה שמביאה גם שקט (יחסי). ושקט בכל מחיר מביא אסון.

    לא גרשון הכהן ושכמותו חורצים את דינה של הילדה לשבט. מי שחפץ בשקט בכל מחיר חורץ אותו. זה נשמע אבסורד, אבל זה נכון.
    ברור שמי ש"אשם" זה קודם כל האוייב, אבל מי שלא מבין איך להתנהל פה ומשפיע בכיוון ההזוי, הוא הוא שמוביל לאסון.

    אם נלך בדרכו של גרשון הכהן, של שילוב עמידה על אתוסים יהודיים וציוניים והקרנת עוצמה לאומית לכל המרחב, הילדה של שני והילדים של כולנו יוכלו להמשיך להתקיים בארץ הזו, בשגשוג ובבטחון ברמה סבירה, גם אם יהיו קשיים ומחירים לא פשוטים. אין לזה אלטרנטיבה טובה יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *