[בתמונה: שוטרי בוסטון שובתים]
[לקובץ המאמרים אודות 'ועד שוטרים' ו'התאגדות שוטרים', לחצו כאן]
[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת: מראות המשטרה, גיליון 240, 2011]
ב-28 באפריל 2011 נכנס לתפקידו, בטקס חגיגי, נציב הכיבוי וההצלה החדש - שחר איילון. חבריו השוטרים שבאו להשתתף בשמחתו (הוא שימש קודם לכן מפקד מחוז תל אביב במשטרה) התנסו בחוויה חריגה השונה מהמציאות שלובשי המדים מורגלים אליה בדרך כלל – לבולטותו של יושב ראש ועד העובדים של הנציבות בטקס; ולכבוד שהקפידו השר לביטחון הפנים והניצבים – היוצא והנכנס לחלוק לו.
יצחק אהרונוביץ' – שמשקיע הרבה מזמנו בהתמודדות סיזיפית עם האוצר על תנאי השוטרים וגם זכה להישגים מוגבלים על רקע המחאה הגוברת ורצון השלטון להבטיח שהגורם האחראי לסדר איננו נסחף למחאה – גילה עם סיפוח נציבות הכבאות למשרדו מודל חדש לשמירה על זכויות השוטרים והסוהרים הכפופים למשרדו - וועד העובדים. עדכני להיום, יכולתו של ועד עובדי הכבאות לעמוד על זכויות חבריו בכל ניסיון של שינוי מבני בנציבות - מרשים.
ואכן, דומה שאהרונוביץ הפנים עד מהרה את הלקח. במאי 2011, שלושים שנה לאחר שנבלם ניסיון ההתאגדות של השוטרים בעקבות חקיקה מהירה בכנסת (סמובסקי ואסתרמן-מדינה, 2002), הודיע השר על תמיכתו בהצעת החוק הפרטית שמציעה לבטל את האיסור על התאגדות שוטרים בישראל. מדובר בהצעה שהגישו חברי הכנסת: שלי יחימוביץ, חיים כץ, דוד אזולאי ושלמה מולא, ב- 15 למרץ 2010, לתיקון פקודת המשטרה [הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (תיקון – התאגדות שוטרים)]. השר נימק את תמיכתו בכך שהתייאש מכוונת האוצר לשפר את שכר השוטרים ותנאי עבודתם.
מטרת הפוסט הזה לנתח את משמעויותיו של השינוי המוצע הזה.
ישראל ידעה ניסיון התאגדות אחד של השוטרים בגיבוי ההסתדרות - בין השנים 1979-1978. הוא נתפס בדברי ימי משטרת ישראל מסיבות היסטוריות ותפיסתיות כתופעה טראומטית ומסוכנת לארגון, והמשטרה טיפלה במארגניו ביד קשה, למרות שבאותה עת, ניסיון ההתאגדות היה לגיטימי.
עד היום נוהגים בכירי המערכת, בצר להם, לאיים בסכנה שבהתעוררות מחודשת של המאבק. כך למשל, בעת הדיונים על קיצוץ תנאי השירות של השוטרים בתחילת שנת 2000, טענה ראש אגף משאבי אנוש דאז, ניצב אסתר דומיניסיני, כי פגיעה בתנאי השירות של השוטרים יכולה להביא לחידוש המאבק על הקמת איגוד שוטרים.
הסתדרות העובדים הכללית ידעה היטב, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, מדוע היא תומכת במאבק, והממשלה ידעה היטב מדוע היא מתנגדת לו. אם היה ניסיון ההתאגדות מצליח, ועד השוטרים היה הופך לאחד מהועדים החזקים והדומיננטיים במשק. בעובדה, המאבק הזה היה האחרון שהניב לשוטרים הטבות משמעותיות: השוואת השכר והתנאים הנלווים של השוטרים לאלה של משרתי הקבע; העלאת מצוקת השוטר לתודעה הציבורית; הקמת מועצה ציבורית לרווחת השוטר; הקמת נציב קבילות השוטרים; והקניית זכות ערעור לשוטרים בדיון משמעתי ובדיון משפטי של בית הדין של המשטרה.
מאז – בהיעדר יכולת מיקוח – מעמד השוטר, תנאי שכרו וההגנות החוקיות עליו בעבודתו אינם מפסיקים להידרדר, למרות מאמצי הפיקוד והשר הממונה לבלום את התהליך. שכר השוטרים עלוב. השוטרים סובלים מהיעדר הגנה מספקת על ידי החוק, שמביאה אותם בכל מפגש עם עבריין ש'מכיר את חוקי המשחק' למפגש עם חוקרי מח"ש. אפילו ה'ועד למען השוטר' שהצליח מידי פעם בשוליים לתרום לשיפור תנאי השירות בוטל (מהסיבות ה'נכונות' כמובן, אולם לכל פגיעה בתנאי השירות יש תמיד סיבות 'נכונות'...).
והשיא – לאחר שהמיר המחוקק את זכות ההתאגדות בהצמדה לשכר בצה"ל, אין לו בעיה, חדשות לפרקים, לאיים בהסרת ההצמדה הזו. כך קרה ב- 2003, כשהאוצר השתמש בהצמדה כאיום על פיקוד המשטרה, שיסכים לקיצוץ 120 מליון ₪ מתקציבו. אז, יצא המפקח הכללי דאז, שלמה אהרונישקי, בהתקפה, חסרת תקדים בתקשורת נגד התכנית, בהצהירו כי "ישכב על הכביש" כדי שהשכר ישאר צמוד לאנשי הקבע. השר לביטחון הפנים דאז, צחי הנגבי, התייצב לימינו וכינה את התכנית הכלכלית – "סיכול ממוקד" (יחזקאלי, 2003). התוצאה – האיום בביטול ההצמדה בוטל ופיקוד המשטרה אסיר התודה השלים עם הקיצוץ.
בעובדה, וצריך להודות בכך בפה מלא: במבחן השנים, הארגון לא הצליח להיות מעסיק וראש ועד עובדים גם יחד.
דוגמה קיצונית לכך התרחשה בתקופת השפל הכלכלי בעקבות המאבק המזוין בפלסטינים בתחילת המילניום: הדעת סוברת, שבתקופות שבהן עובדים נדרשים להקריב הרבה יותר – ולעיתים, אף את חייהם – הם אמורים להיות מתוגמלים יותר. אולם ההיפך הגמור קרה בתחילת המילניום: למרות ששוטרים סיכנו את חייהם ימים ולילות בפיגועים רחובות הערים, ולמרות הקורבנות שהקריבו – קוצץ שכרם ללא רחם. באותה תקופה בדיוק, שכרם של העובדים המיוצגים על ידי הוועדים הגדולים (חברת החשמל, מקורות וכדומה) רק עלה! נקל לשער כיצד היו נראים שכר השוטרים ותנאיהם לו היו השוטרים מאוגדים באותה עת...
מצב זה רק מאשר את שידוע לנו בספרות המקצועית מניסיונן של משטרות אחרות: השוטרים תמיד מרוויחים כאשר הם פועלים במסגרת איגודים מקצועיים של שוטרים ("Police unions", או "Police benevolent associations").
בשנת 1887 – כששים שנה לאחר שהולבשו השוטרים הראשונים בצרפת ובלונדון מדים – הוקם האיגוד המקצועי הראשון של שוטרים בהולנד. איגודים כאלה – עם זכות שביתה או בלעדיה (הנהגת בוררות חובה למשל) – פועלים בהצלחה במדינות מתוקנות רבות, תוך יצירת איזון בריא בין האינטרסים הממלכתיים והלחצים להשגת תוצאות מחד גיסא לבין זכויות השוטרים מאידך גיסא [הזכות להתאגדות שוטרים אינה נקייה כמובן מחסרונות, ראה למשל דיון בסוגיה זו אצל יחזקאלי (2000)].
מאבק להתאגדות שוטרים מצליח בדרך כלל, כאשר מצטרפת לשוטרים שכבת הקצונה הבינונית, שבאופן מסורתי מהווה חסם בפני התעוררות כזו. זאת, כיוון שיש לה הרבה מה להפסיד במסלול הקידום שלה למעלה. כך למשל, הקצונה הבינונית והבכירה לא הצטרפה לניסיון ההתאגדות הקודם ב- 1979-78, ועשתה הכל על מנת לגדוע את הניסיון באיבו. אולם, ספק אם אוכלוסיה זו, שנפגעה לא מעט בשנים האחרונות, תסייע לבלום מאבק מחודש היום. לדעתי, היא אף תסייע לו באופן אקטיבי.
לסיכום, הצעת החוק לתיקון פקודת המשטרה (תיקון – התאגדות שוטרים) מחד גיסא, והצטרפות מערך הכבאים המאוגד למשרד לביטחון הפנים מאידך גיסא, הינם הזדמנות פז לקיים הערכת מצב ברמת המשרד על שינוי פאזה בנוגע למאבק על שכר אנשי הארגונים הכפופים למשרד. תמיכה של המשרד בהתאגדות עובדיו (גם אם בהגבלה של מניעת שביתות ובוררות חובה), במציאות יחסי העבודה בישראל שבה 'רק החזק לוקח', יכולה להיות קפיצת מדרגה בדרך לשיפור תנאי השירות של מערך ביטחון הפנים כולו.
[לקובץ המאמרים אודות 'ועד שוטרים' ו'התאגדות שוטרים', לחצו כאן]
העשרה
- הכנסת השמונה-עשרה (2010), הצעת חוק של חברי הכנסת שלי יחימוביץ', דוד אזולאי, חיים כץ, שלמה מולה פ/2226/18: הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (תיקון – התאגדות שוטרים), התש"ע–2010 (ביטול האיסור על התאגדות שוטרים)
יחזקאלי פנחס, האם הגיע הזמן למאבק מחודש להקמת ועד שוטרים בישראל?, מראות המשטרה, גיליון 240, 2011
