[בתמונה: מערכת הנאוטילוס - פיתוח משותף לישראל ולארה"ב שפיתוחו בוטל ב- 2005. המקור: צבא ארצות הברית. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על טילים בליסטיים ופגעיהם, לחצו כאן]

ד"ר עודד עמיחי הוא יו"ר העמותה 'מגן לעורף', מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. יזם וניהל ברפא"ל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה. היה מיוזמי פרויקט "נאוטילוס" בראשית שנות ה-90.

*  *  *

אחת התוצאות הדרמטיות של ביקור הנשיא ביידן בישראל ביולי 2022, הוא ההסכם לשיתוף פעולה בין המדינות בפיתוח מערכות יירוט באמצעות לייזר, כנאמר:

"...המדינות מביעות את רצונן הרב לקדם את שותפות ההגנה של ארה"ב - ישראל באמצעות שיתוף פעולה בטכנולוגיות מתקדמות, כגון מערכות נשק מבוססות לייזר כדי להגן על שמי ישראל ובעתיד על שמיהם של שותפים ביטחוניים אחרים של ארצות הברית וישראל..." (ראו הכתבה למטה):

[לאוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו, לחצו כאן]

[למאמר המלא של תמיר מורג ב- 'ישראל היום', לחצו כאן]

הסכם זה נובע מצרכים משותפים של שתי המדינות:

• ישראל מאוימת ע"י יותר מ-200 אלף טילים ורקטות, שאין מולם הגנה נאותה, בגלל העלות הגבוהה של טילי היירוט - כיפת ברזל, שרביט קסמים, פטריוט, חץ (3-2).
• ארה"ב לעומת זאת 'נרדמה בשמירה', ומצאה עצמה מופתעת מהטילים ההיפר-סוניים, שפותחו ברוסיה ובסין, שכלפיהם אין הגנה זולת לייזר בעוצמה גבוהה

למרות האינטרסים המשותפים המובהקים של ישראל וארה"ב בסוגיה זו, היו להסכם זה חבלי לידה קשים. בעיקר מצד מערכת הביטחון שלנו, שנותנת עדיפות עליונה למה שמכונה "כחול לבן"; היינו, שאיפה לעצמאות מוחלטת בפיתוח מערכות נשק חיוניות.

[הכרזה: ייצור ידע]

גישה זו, השואפת לעצמאות בפיתוח, מוטעית מיסודה:

• ראשית, ישראל תלויה בארה"ב כלכלית ומדינית; ואין היא יכולה לפעול בניגוד לאינטרסים של ארה"ב, בסוגיית יצוא נשק.
• מעבר לכך, ישראל לא מסוגלת לפתח מערכות נשק מרכזיות ללא סיוע אמריקאי במימון הפרויקט, במיוחד בשלב הייצור. דוגמה לכך היא התנהלותה המוטעית של ישראל בפיתוח מערכת כיפת ברזל, שהייתה כולה "כחול לבן", אולם נזקקה למימון אמריקאי בייצור. התוצאה היא שטילי טמיר של כיפת ברזל מיוצרים בארה"ב (בריתיאון).

לו השכילה ישראל, והייתה מגיעה לשיתוף פעולה עם ארה"ב מראש, הייתה נהנית גם מהידע האמריקאי, ומגיעה להסכם נוח יותר, שהיה בסופו של דבר גם לתועלת התעשיות הביטחוניות. 

[התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה:  טיל הטמיר - לו השכילה ישראל, והייתה מגיעה לשיתוף פעולה עם ארה"ב מראש, הייתה נהנית גם מהידע האמריקאי, ומגיעה להסכם נוח יותר, שהיה בסופו של דבר גם לתועלת התעשיות הביטחוניות. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי עמוס בן גרשום / לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הוא הדין בנושא הלייזר...

בארה"ב נצבר בעשורים האחרונים ידע רב בנושא הלייזר רב העוצמה, במיוחד בצד המערכתי, שייקח לישראל שנים רבות לרכוש אותו. יהיה זה חוסר אחריות מצד מערכת הביטחון, לא לנצל ידע זה, כאשר ברור שישראל תזדקק בסופו של דבר לסיוע אמריקאי במימון הייצור, והיא לא תישאר עצמאית בנושא זה, בכל מקרה.

שיתוף פעולה בין ישראל לארה"ב - בפיתוח מערכות יירוט באמצעות לייזר - הינו פריצת דרך משמעותית, התורמת לביטחונן של ישראל וארה"ב. יש רק לקוות שהסכם זה יכלול פיתוח משולב של לייזר קרקעי ומוטס בהספק משמעותי (!), סדר גודל של מגה-וואט (1,000 קילו-וואט), ולא לייזר דל עוצמה (סדר גודל פחות ומטה), כסיוע לכיפת ברזל, כפי שנאמר כאן השכם והערב. לייזר דל עוצמה אינו נותן הגנה משמעותית לעורף מפני מבול האיומים הבליסטיים עלינו, וגם לא ייתן לארה"ב פתרון כנגד הטילים ההיפר-סוניים, שכבר מאיימים עליה.

נקווה שאינטרסים צרי אופק, לכאורה, של התעשיות הביטחוניות - כאן ושם - לא יאפילו על צרכים ביטחוניים חיוניים של שתי המדינות. פיתוח מערכות יירוט באמצעות לייזר בעוצמה מסדר גודל של מגה-וואט, הוא צו השעה, העונה לאיומים הביטחוניים שכבר קיימים כלפי ישראל וארה"ב, וכנגד אלה שיופיעו בעתיד הקרוב.

[בתמונה: מערכת הסקייגארד, שפיתוחה נעצר ב- 2005: הסוד טמון בעוצמת קרן הלייזר. התמונה המקורית באדיבות היצרן]

[לאוסף המאמרים על טילים בליסטיים ופגעיהם, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.