[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]
רוני אקריש הוא מייסד ומנהל האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת".
זהו מאמר שני מתוך ארבעה העוסק בתעמולה (פרופגנדה) ובהשפעתה על ההמון. למאמרים האחרים:
- פנחס יחזקאלי: תעמולה – מקור הפרסום והשיווק המודרניים;
- פנחס יחזקאלי: הסברה, תעמולה נאיבית ופרדוקס ההסברה…
- רוני אקריש: לחיי הפרופגנדה!
* * *
בסוף המאה ה 19, קומץ עיתונאים ואנשי אקדמיה אמריקאים המציאו את עקרונות התעמולה (propaganda) המודרנית. מאז, הם המשיכו לעורר השראה במשטרים אוטוריטריים, כמו גם במשרדי פרסום בקרב מנהלי קהילה ויועצים אסטרטגיים במדינות דמוקרטיות.
כיום, המניפולציה המודעת והנבונה - של הדעות וההרגלים המאורגנים עבור ההמונים - ממלאת תפקיד חשוב בחברה הדמוקרטית, כמו גם במדינות טוטליטריות.
.
[להרחבת המושג: 'מניפולציה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'תעמולה', לחצו כאן]
"הממשלה הבלתי נראית, ששולטת, באמת, במדינה"...
"אלו המתמרנים את המנגנון החברתי, הבלתי מורגש, יוצרים ממשלה בלתי נראית השולטת באמת המדינה", כך כתב אדוארד ברנייס (Edward Bernays) - אחיינו של זיגמונד פרויד - ב-1928 בספרו "תעמולה" (propaganda; ראו תמונה משמאל).
[משמאל: כריכת הספר 'פרופגנדה' ל- Edward Bernays. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
ברנייס היה הנציג המפורסם ביותר בין הוגי הדעות בתחום התעמולה, בדור הזה. בתחילת המאה ה-20, הוא וחבריו השפיעו על התנהגות ההמונים והמציאו מקצוע חדש, שביטויו ילבש צורות מגוונות מאוד: יועץ יחסי ציבור, יח"צן, יועץ תקשורת, תעמולן.
הנציגים הטובים ביותר, מביניהם, יהיו ראויים לתואר "מאסטרים במניפולציה". לפעמים יפעלו בצל האנונימיות, לפעמים לעיני כל. הם יעשו וינצחו בחירות, הם יבנו הצלחות מסחריות, הם ייצרו מציאות מלאה בחלומות ופנטזיות, הם יובילו להסכמות או לסרבנות.
אמנות זו, של הנדסת התודעה נולדה בארצות הברית לפני מאה ושלושים שנה בערך, בהקשר של הקניית זכות בחירה לכולם; העיתונות המנצחת; והאיגודים החזקים.
האליטות הכלכליות מצאו את עצמן מתמודדות מול אתגר חדש: דעת הקהל! שיטות העבר - כמו לחצים מסוגים שונים; שוחד לעיתונות וכדומה - כבר לא הספיקו כדי להבטיח צייתנות. כובד המשקל של אותה דעת קהל מול הרשויות הציבוריות, עלול היה לאיים אפילו על האינטרסים הפיננסיים של בעלי ההון.
[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]
"אייוי הרעיל"
יחסי הציבור הופיעו אז, למשל, במגזר הרכבות, מול דור חדש של עיתונאים מקצועיים בעלי ניסיון; דעת קהל עוינת; וקונגרס הנוטה לנקוט צעדים רגולטוריים. בשנת 1906, עיתונאי כלכלי לשעבר, אייוי לי, (Ivy Lee; ראו תמונה משמאל), החליט להעמיד את הניסיון שלו לשירות אותה התעשייה.
[תמונתו של אייבי לי, משמאל, היא נחלת הכלל]
במהלך עשר שנים הוא יצר תעמולה תאגידית מאפס. באותה שנה גבתה תאונת רכבת את חייהם של חמישים ושלושה נוסעים באטלנטיק סיטי. בשם המפעיל הוא המציא תקשורת משברים מודרנית; ולה עקרונות בלתי מוחשיים: היענות, אמפתיה, שקיפות ומחויבות, הודעות לעיתונות, לובי מודרני ותקשורת פנימית.
בשנת 1914, אייוי לי הגן בהצלחה על התעשיין ג'ון ד' רוקפלר הבן, בפני בית המשפט. רוקפלר - ששימש כבעלים חלקי של חברת הדלק והברזל של קולורדו (CF&I) - זומן לשימוע בקונגרס של ארצות הברית על השביתות, והואשם באחריות לטבח בעיירת הכורים לודלו ("טבח לודלו" - Ludlow Massacre).
ב-20 באפריל 1914 - כחלק ממה שכונה 'מלחמת הפחם' בקולורדו בשנים 1913–1914 - תקפו חיילים מהמשמר הלאומי של קולורדו - ושומרים פרטיים - שהועסקו על ידי ה- CF&I, מושבת אוהלים של כ-1,200 כורי פחם שובתים, ובני משפחותיהם בלודלו, קולורדו. שלושה עשר מהכורים, אחד עשר נשים ושני ילדים, נטבחו (ראו תמונה למטה). אייוי לי הצליח לזכות את רוקפלר בעזרת הודעות כוזבות לעיתונות והכפשת הקורבנות. עקב כך זכה לכינוי "אייבי הרעיל" - ‘Poison Ivy’.
"למכור את המלחמה"...
לאמנות שכנוע ההמונים בדמוקרטיה יש כור היתוך משלה, כי בניגוד למשטרים אוטוריטריים, לא ניתן באופן עקרוני לכפות התנהגות על ההמונים.
הביטוי הבוטה ביותר של אותה אמנות, הגיע ב-1917, כשהנשיא וודרו וילסון גייס את ארצות הברית למלחמה באירופה, חודשים ספורים לאחר שנבחר בהבטחה שלא יתערב. אז, הוא התמודד עם דעת הקהל בדלנית ועוינת למלחמה, בארץ שהתרחקה במתכוון מענייני אירופה, במשך כמעט מאה שנה. לאחר היבחרו, וילסון הורה לאחד ממקורביו, ג'ורג' קריל (George Creel; ראו תמונה משמאל) - "למכור את המלחמה" לבוחריו.
[בתמונה משמאל: ג'ורג' קריל, ראש "ועדת ארצות הברית למידע ציבורי. התמונה היא נחלת הכלל]
עובד המדינה הבכיר, ג'ורג' קריל, הוצב בראש גוף רשמי, הקרוי "ועדת ארצות הברית למידע ציבורי" (US Committee on Public Information). סמכויותיו ומעשיו היו חסרי תקדים בשני מובנים עיקריים:
- הייתה לו סמכות מלאה על כל אמצעי התקשורת הציבוריים של הממשל הפדרלי, דבר חסר תקדים עד ימינו בדמוקרטיה.
- חריג נוסף: הוא כיוון את התעמולה שלו, הן כלפי דעת הקהל במדינות בעלות הברית, הן במדינות הניטרליות; והן כלפי אוכלוסיית ארצות הברית.
[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן]
[בתמונה: שתי כרזות מלחמה שהפיקה "ועדת ארצות הברית למידע ציבורי". מימין: "הצלבנים של הגנרל פרשינג" (מפקד חיל המשלוח האמריקני לאירופה); משמאל: גיוס "גברים של 4 דקות"... סלבריטאים שגוייסו לדבר בעד המלחמה בבתי קולנוע שכונתיים, בכנסיות, באכסניות, במכללות ואפילו בבתי ספר, ברחבי הארץ. התמונות הן נחלת הכלל. לעוגן ברשת, לחצו כאן]
מתעמולה לאומית למגזר העסקי
עם תקציב גדול מאוד, השתמש קריל בכל אמצעי התקשורת המודרניים. הוא יצר תעמולה ברדיו ובקולנוע, והצליח להרוות את מרחב המידע של האמריקאים בשיח ובדימויים נוחים למלחמה. כמה מהפוסטרים שהופקו לאירוע זה, כמו "אני רוצה אותך לצבא ארה"ב" (ראו בתמונה למטה), הפכו לאייקונים של המודרניות. קריל כיוון במיוחד למהגרים גרמנים ואוסטרו-הונגרים, המייצגים חלק ניכר מהחיילים; שיצטרכו להילחם בבני ארצם בצרפת.
במקביל, היח"צנים הרחיבו את פעילותם למגזר הפרטי, והעמידו את עצמם, במיוחד, לשירות חברות צרכניות גדולות שמצאו את עצמן עם מלאים ענקיים, לאחר שהמלחמה הסתיימה.
אדוארד ברנייס, אייווי לי ואלברט לסקר התחרו בתחכום, לא רק כדי להרחיב את שוק הלקוחות שלהם; אלא מעל הכול, כדי ליצור צרכים חדשים או הרגלי צריכה אחרים:
- ברנייס המציא לפיכך את מסורת ארוחת הבוקר השופעת (ה"אמריקאית") מטעם יצרן בייקון;
- לי הפך את עצמו לשגריר הבלתי רשמי של הקפיטליזם האמריקני ברחבי העולם;
- ולסקר הפיץ בארה"ב את המטפחת החד-פעמית, שזה עתה הומצאה תחת השם קלינקס.
- שלושתם גויסו על ידי 'אמריקן טבק' כדי לעודד צריכת סיגריות בקרב נשים אמריקאיות.
המאסטרים הללו של מניפולציה, יצרו "תעשיית ההסכמה" (Manufacturing Consent) לפי הנוסחה שדמיין העיתונאי ולטר ליפמן (ראו תמונה משמאל) ב-1922; והם עשו זאת, הן בתחום הכלכלי והן בתחום הפוליטי, תוך כדי עקיפה של דרישות חברתיות, איגודיות ופוליטיות.
[בתמונה משמאל: וולטר ליפמן. התמונה היא נחלת הכלל]
ארצות הברית היא אז "בית המלאכה של העולם", בענייני שכנוע ומניפולציה של ההמונים, והם ייצאו את אמנותם בשמחה, למדינות דמוקרטיות אחרות.
[בתמונה: כמה מהפוסטרים שהופיק קריל, כמו "אני רוצה אותך לצבא ארה"ב", הפכו לאייקונים של המודרניות... התמונה היא נחלת הכלל. לעוגן ברשת לחצו כאן]
הנדסת תודעה גם בצרפת וברוסיה
הפסיכולוג והסוציולוג הצרפתי, גוסטב לה בון (ראו תמונה משמאל) אכן מראה, בתחילת המאה ה-20, ביצירתו "פסיכולוגיית ההמונים" שהתנהגותה של מסה אנושית שונה מזו של פרטים מבודדים. אישיותו של היחיד נטמעת בדעת הקהל השולטת, נוטה לקונפורמיות וחלשה מבחינה הגיונית.
[בתמונה משמאל: הפסיכולוג והסוציולוג הצרפתי, גוסטב לה בון. התמונה היא נחלת הכלל]
הוא הראה שהתנהגות ההמון היא רגשית מעיקרה, מבוססת על מיתוסים, דימויים וסמלים, ונוטה לנהות אחר מנהיגים...
במקביל, פעל ברוסיה החוקר הרוסי סרגיי צ'כוטין (Sergei Chakhotin; ראו תמונה משמאל למטה בהמשך המאמר), המבוססת על מניפולציה של ההמונים, במיוחד באמצעות מצעדי לפידים, סמלים, סיסמאות ושימוש בשירת המונים.
[להרחבה על קונפורמיות בקבוצה, לחצו כאן]
[בתמונה: קונפורמיות... תמונה שהיא נחלת הכלל, שהועלתה על ידי CHRISTOPHER DOMBRES לאתר flickr]
ההשפעה על משטרים אוטוריטריים ורודניים
נביאי הנדוס התודעה הללו השפיעו גם על משטרים אוטוריטריים ורודניים.
בהשפעתם, הסובייטים שיכללו את אמנות התעמולה הקולנועית, והמציאו את האשמה הפלילית של התססה אנטי מהפכנית. העבירה הזו עוצבה כחלק מהחוק הפלילי בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ומאז עברה מספר שינויים. העונשים השתנו מ- 6 חודשי מאסר בעתות רגיעה, ועד לעונש מוות בתקופות רגישות.
אדולף היטלר, ב"מיין קאמפף", ייחס חלק מניצחון בעלות הברית ב-1918 לתעמולה "הרציונלית מבחינה פסיכולוגית", המבוססת על "ידע מבריק (...) של הפסיכולוגיה של ההמונים".
כתוצאה מכך, עיצב אדולף היטלר כלים ל"אונס פסיכולוגי של ההמונים" על פי עבודתו של צ'כוטין (ראו תמונה משמאל).
[תמונתו של סרגיי צ'כוטין משמאל היא נחלת הכלל]
צ'כוטין עצמו הבין זאת היטב; והרבה להזהיר מפני הטכניקות בהן השתמשה המפלגה הנאצית להפעלת הפסיכולוגיה של ההמונים.
יוזף גבלס, מצדו, שאב השראה דווקא מהוגי הדעות האמריקניים, שריתקו אותו. עוד לפני עליית הנאצים לשלטון ב- 1933, הוא נתקל באייוי לי, שעבד כיועץ של חברת הכימיקלים הגרמנית IG Farben. כשהתמנה לשר התעמולה וכשנזקקו הנאצים ללגיטימציה בחו"ל, גייס גבלס את אייוי לי לעזרתו.
לי יעץ לגבלס לא לסלק את העיתונות הזרה מגרמניה, או להפיץ תעמולה גלויה בארצות הברית. תחת זאת, עדיף להתיידד עם עיתונאים אמריקאים, ו'להאכיל' אותם במידע - שנשמע אובייקטיבי לכאורה - וכך, להשיג את מטרותיהם.
מעגל הנדוס התודעה האמריקני נסגר.
[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2014), מניפולציה – רכישת עוצמה בדרכי עורמה, ייצור ידע, 21/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2015), תעמולה – מקור הפרסום והשיווק המודרניים, ייצור ידע, 19/10/15.