[בתמונה: אבולוציה פרוגרסיבית... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

'העלאת מודעות' במקום הוראה...

הפרוגרסיביים מניחים שהאדם יהיה חופשי יותר, על אחת כמה וכמה יצירתי יותר, ככל שהוא ישוחרר מעול העבר. לא שבתי הספר נסגרו, או אפילו שהעבר, הספרותי או ההיסטורי, כבר לא נלמד. תמיד אפשר יהיה לסתור אותי ולהתנגד לי; למשל, שהסטואיים או הנאורות נשארו בתוכניות הלימודים. אך הם לא נלמדים עוד בכוונה לייצר יורשים, לייצר, בלשון המעטה, ישראלים, ובאופן הגיוני למדי הפדגוגיה, שרווחה מאז, הופכת את ניכוסה לבלתי אפשרית. יתרה מכך, מילה משמעותית התערבה באוצר המילים של בית הספר, זו כבר לא שאלה של 'הוראה' אלא של 'העלאת מודעות'. בדרך זו הכניעו את התנאים להופעתו של הפרט המשוחרר באמת, של הפרט המסוגל לחשוב, לשפוט, לפגוש את עצמו ולדבר.

עם זאת, אין מחשבה חופשית ללא שליטה בשפה, כלומר אוצר מילים שופע, תחביר בעל ניואנסים אך קפדני לא פחות. השפה היא מכשיר מובהק של האמנציפציה, היא מאפשרת לארגן את העולם ההפוך הראשוני, להורות על מה שניתן לנו בערבוביה, לקחת קצת מרחק, אך היא גם מכשיר לתפיסה, היא מחדירה הבחנות וחושפת לנו את המציאות על מגוון שלה.

איך יוכל אדם לטעון לחופש, כאשר אנו מפקירים אותו לעצמו, מפקידים אותו בעולם היחיד שסביבו? בן אדם - המנותק מן האוצר של העבר, תלוש מן העולם הישן - נשאר כלוא בכלא של ההווה. העבר הנמחק - העשיר באופני קיום שונים משלנו - הוא מנוף להטיל ספק בעולם שבו אנו חיים. ההשלכות הן הרות אסון, ואחרי שנים של חינוך פרוגרסיבי, כבר אין להוכיח את העניין, צריך רק לפקוח את העיניים.

[להרחבת המושג 'יצירתיות', לחצו כאן]

[בתמונה: חיים ללא ספק... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

שני קורבנות יש לתהליכים הללו:

קודם כל, האיש שהתרוקן מכל חומר, מכל פנימיות המאפשרת לו ללכת בביטחון בנתיבי חייו. עולמות עניים, משוטחים על ההווה ומסורים, כפותים לשיח של התקינות הפוליטית – הפוליטיקלי קורקט.

השתרשות - כלומר להיות חלק מהיסטוריה ומן המקום - היא הכרח אנתרופולוגי. 'השתרשות' הוא אולי הצורך החשוב ביותר והפחות מובן של נפש האדם.

זה אחד הקשים ביותר להגדרה. לאדם יש שורש באמצעות השתתפותו האמיתית, הפעילה והטבעית בקיומה של קהילה, השומרת בחיים אוצרות מסוימים מהעבר והצגות מסוימות של העתיד.

ההשתתפות טבעית; כלומר, היא מובאת אוטומטית לפי מקום, לידה, מקצוע, סביבה. כל אדם צריך להיות בעל שורשים מרובים. הוא צריך לקבל כמעט את כל חייו המוסריים, האינטלקטואליים והרוחניים דרך המרחבים שהוא חלק טבעי מהם. (סימון וויל, הפילוסוף, 1949 - על ההשתרשות).

האדם ללא היסטוריה, ללא עבר נידון להפשטה, הוא חי, במילותיו של אנרי ברגסון, "על פני עצמו". השורשים אינם משתתקים, להיפך הם מניעים. ההיסטוריה, המועברת אלינו, היא כמו דיו לטבול בו את הנוצה שלנו.

[בתמונה משמאל: ההיסטוריה, המועברת אלינו, היא כמו דיו לטבול בו את הנוצה שלנו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים בנושא: תקינות פוליטית - פוליטיקלי קורקט, לחצו כאן]

[בתמונה: 'השתרשות' הוא אולי הצורך החשוב ביותר והפחות מובן של נפש האדם... המקור: Alex Hofford on Twitter]

הקורבן הגדול הנוסף הוא האומה, היא מפוצלת ומוותרת על טיפוח הייחודיות שלה, ובכך רוצה ליישר קו עם מתכוני הזמן.

הייחודיות של מדינת ישראל, כפי שאני מנסה לעגן בטקסט הזה, היא התשוקה לעולם המשותף ללא כל צורך בגלובליזציה או מדיניות התבוללות. אנחנו אוהבים את המורשת שלנו, כדי להציע אותה לכל מי שמתכוון או רוצה להיות ישראלי עברי. עם זאת, אנו נקראים מכל הצדדים, לצו זה, להמיר את אמונתנו לחברה מכילה, שם אחר לקונפורמיזם. הופעת המושג 'לחיות ביחד' מוכיחה שחתמנו על הכניעה של החברה שלנו לטובת היצרנים של האחידות מתוך המרובה. הדאגה היחידה שלנו חייבת להיות להבטיח נינוחות, להבטיח דו-קיום שליו של קהילות, כל אחת חיה לפי ההרגלים והמנהגים שלה, שיטות הלבוש, ואפילו החוקים שלה.

[תמונתו של הנואם, המדינאי, הסופר והפילוסוף, מרקוס טוליוס קירון משמאל היא נחלת הכלל]

המילה תרבות, במובן ההומניסטי, מדברת בשפתו של ‘קיקרו’ (ראו תמונה משמאל). הפילוסוף חושב את היווצרות הנפש על פי המודל של עבודת האדמה. הביטוי 'קולטורה אנימי' שאול מאוצר המילים החקלאי, ומתאר בבירור את המאמצים שיש לעשות, את הסבלנות שחייבת להיות, כדי להפוך לאדם מתורבת. באותו אופן שבו ארץ הופכת יוצרת ופורייה, רק בתנאים של חציבה וחפירה, המוח האנושי יכול לתבוע מקוריות או ייחודיות כלשהי, רק בתנאי שהוא נכנע לציות קפדני.

תרבות במובן האתנולוגי מנוגדת לטבע. האדם הוא יצור של תרבות, במובן שהוא מעצב את הקיום. הוא לא סתם אוכל; הוא מבשל, או מאמץ טקסים… לא הכול תרבות כי לא הכול פועל להרחבת המחשבה. הצהלה, ההנאה - שהעבודה האמיתית של התרבות מעוררת - היא בדיוק התחושה הזו, של לגלות לנו היבט של המציאות הבלתי צפויה, הבלתי ידועה.

[בכרזה: רוני אקריש על הפרוגרסיביות החדשה... מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר. הכרזה: ייצור ידע]

התפיסה ההומניסטית של התרבות נגועה במשמעותה האתנולוגית, הייתה לה תוצאה איומה שלא חינכה עוד את הנושאים שמאפשרים לבדם את היווצרות המחשבה העצמאית. האדם השואף לטפח את עצמו חייב לדעת את אומנות השחרור מעצמו, אם הוא רוצה להיות חופשי למשהו גדול ממנו לאין שיעור. אם אנחנו רוצים שמונטיין, מולייר, רוסו, שאטובריאן, פלובר, אפלטון, דקארט, ניקולא פוסין יהפכו לבני לווייתנו בחיים ובמחשבה, אז אנחנו נדרשים לענווה אמיתית, כדי לקבל השראה טובה יותר מיצירותיהם.

תרבות הופכת שם נרדף ל'מעצר בית', בזהות פרוגרסיבית הגמונית, וההוכחה היא חותכת. אנחנו תמיד יכולים לקחת צעד הצידה, לחלץ את עצמנו ממה שאנחנו, ולפתוח את עצמנו לכולם, ולכל דבר.

[להרחבה על קונפורמיות בקבוצה, לחצו כאן]