[הנציב העליון הרולד מקמייקל - מאז ועד לימי ה- BDS, הכלבים נובחים והשיירה עוברת... התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של אודי מנור] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה.

[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]

*  *  *

לא שאין חשיבות והשלכות ל-BDS ולתומכיהם ב'הארץ' ובעוד מקומות בארץ, אבל פרספקטיבה היסטורית אולי תורמת לפרופורציות - או: כבר שמענו את הטיעונים האלה...

• ישראל היא מדינת אפרטהייד.
• הציונות היא גזענות.
• חוק השבות שווה במהותו לחוקי נירנברג.
• האלימות הערבית מובנת בהינתן תנאי החיים שלהם.

נשמע מוכר?

בוודאי. אלו טיעוני היסוד של שוללי קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם, בין אם הם יושבים במערכת 'הארץ', בין אם הם מועמדים לפרס ישראל, בשל תרומתם למחקר אקדמי כלשהוא, בין אם חבורת מטורללים, בין אם הם ישבו פעם על הכיסא בו ישב דוד בן גוריון ובין אם אבא שלהם היה פעם שר בכיר בממשלות ישראל מרובות, והרשימה הזו חלקית כמובן.

[בתמונה: שוללי קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם, מאז ימי מקמייקל ועד ה- BDS. בעל הזכויות בתמונה המקורית לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com; הכרזה: ייצור ידע]

אבל מסתבר, כשמסתבר - ומסתבר כשלומדים היסטוריה - שכל כנופיית הליצנים הזו לא המציאה שום דבר חדש.

במהלכה של מלחמת העולם הכי שנייה, לפני אך בעיקר אחרי שהאיום של רומל במדבר המערבי התנדף, עמל הנציב העליון הרולד מקמייקל (Harold MacMichael) על מזכרים, שתפקידם היה להזהיר את ממשלת בריטניה מפני האיום הציוני בכלל, ומפני הסכנה ש'הספר הלבן', זה שהתקבל ב-17 במאי 1939 ולמעשה הכריז על גירושין חד צדדיים של בריטניה מ'מדיניות הבית הלאומי', לא יוכל להתממש אם ממשלת הוד מלכותו לא תנקוט כמה צעדים נחרצים לדיכוי פוטנציאל 'הטרור היהודי'.

בין השאר כתב מקמייקל בתזכיריו כי אין שום הבדל בין התוכנית הציונית לאידיאולוגיה הנאצית, בשני מובניה: הפנימיים והחיצוניים:

• החיצוניים - כלומר רצונם של הציונים ליצור לעצמם 'לבנסראום' ('מרחב מחיה' בגרמנית... כך כתב הוד מעלתו הנציב העליון באחד מתזכיריו);
• ואילו הפנימיים - כוונת המוסדות הציוניים (הסוכנות, ההסתדרות וכן הלאה, שממילא היו קשורים ולפותים זה בזה במישור הרעיוני והפרסונלי גם יחד) לנהל את הציבור שלה בשיטות 'נציונל-סוציאליסטיות' (כך במקור).

[בתמונה משמאל : ספרו של אדולף היטלר - מיין קאמפ (מלחמתי): הנציב הבריטי מקמייקל משייך להנהגה היהודית מאוויים גרמניים נאציים... אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[בתמונה: פילדמרשל ארווין רומל - אחרי שהאיום של רומל במדבר המערבי התנדף... התמונה היא נחלת הכלל]

הסכנה הציונית...

כדי להדגיש את הסכנה הציונית תיאר מקמייקל את הכוח הצבאי העומד לרשות היהודים באופן מוגזם, פי שלושה ממה שהיה לישוב בפועל. ההגנה, למשל, תוארה על ידי ככוח המונה כ-100 אלף אשה ואיש (כ-50% מהם מצוידים בכלי נשק); ועל האצ"ל הוא כתב, שמדובר בכוח המונה לכל הפחות 5,000 איש. כידוע, בשיאה מנתה ההגנה על הנייר פחות מ-40 אלף אשה ואיש, רק לשליש מהם היה נשק תקין, והאצ"ל - גם במופרזות שבגוזמאותיו המרובות - לא חצה את קו ה-4000, וגם זה ביחס לספטמבר 1948, תקופה אחרת לחלוטין.

מדוע סבר מקמייקל שעליו להגזים בכוחו של הישוב היהודי? כי הוא ידע שבראש ממשלת בריטניה עומד אדם מסור לעניין הציוני, עד כדי כך ששרי ממשלה למיניהם דיווחו על זעמו של צ'רצי'ל, בכל פעם שמישהו ניסה לערער על מחויבותה של בריטניה ל'בית הלאומי', או לפקפק בנכונותה של 'הצהרת בלפור'.

בדיוק מאותה הסיבה הקפיד מקמייקל והקפידו גורמים אחרים ששטמו את הציונות ואת מדיניות 'הבית הלאומי', לצייר את הערבים, לא רק במונחים של 'אותנטיות', ולא רק במונחים מובנים מאליהם (אפילו ליהודים ואפילו לצ'רצ'יל) של אינטרסים ונפט וגיאו-פוליטיקה מהאוקיינוס עד למפרץ - כל אלו סיבות מספיקות לתחושות 'האהדה הטבעיות' שאמור לחוש כל בריטי כלפי העם הערבי האציל - אלא לעשות מאמץ ואת האלימות הערבית לתאר ולהציג כנובעת מתסכול של אי-מימוש גדולתם הטבעית.

[בתמונה: תסכול... הצגת האלימות הערבית כנובעת מתסכול של אי-מימוש גדולתם הטבעית... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RobinHiggins לאתר Pixabay]

ולמי שלא זוכר במה מדובר, נזכיר את האלימות האנטי-בריטית לא 'רק' במהלך 'המרד הערבי' בשנים 1939-1936, אלא בעיקר (שהרי אנו עוסקים בענייני מלחמת העולם השנייה) את מרד רשיד עלי אל כילאני בעיראק, שמילא היה אנטי-בריטי, הוא היה גם פרו-נאצי, בדיוק כפי שהמופתי לא היה סתם אנטי-ציוני ואנטי-בריטי אלא גם פרו-נאצי.

[בתמונה משמאל: רשיד עאלי אל-כילאני והמופתי אמין אל-חוסייני מציינים בברלין את יום השנה למרידת רשיד עאלי, בנוכחות קצינים נאצים. התמונה היא נחלת הכלל]

נשמע מוכר? בדיוק. זו הייתה הכוונה. לא שהמסקנה היא שיש להוריד את מפלס הדאגות. ממש לא. אבל הידיעה שמדובר במאבק שנמשך לכל הפחות 100 שנה, אמורה לתת למאבק מימד סטואי מעט יותר. או בעברית פשוטה: אין צורך להתרגש יתר על המידה מכל מאמר שמפרסם 'הארץ' פרי עטם של המנוולים התורנים הממשיכים את הפרויקט של מקמייקל, שגם הוא, כמה מפתיע, לא חולל אותו אלא תרם את שלו לנוסחה האנטישמית והאנטי-הומנית והאנטי-הוגנת הזו, שכל כולה הונאה עצמית, שיתכן שעצם קיומה הוא הוא הדבר המסוכן; ולא האיום שהיא מייצרת כנגד זכותם של יהודים להיות יהודים.

[בתמונה: הפרהוד. התוצר של מרד אל כילאני... התמונה היא נחלת הכלל]

ומה הנוסחה? כל מה שיהודים עושים פסול, כי עצם קיומם של יהודים לכל היותר מפוקפק וחשוד, שלא לומר פסול. ומדוע?

• ראשית - כי יהודים מתעקשים להמשיך ולהתקיים כיהודים (הגם שהם לא מצליחים - ולעולם לא יצליחו - להגדיר בדיוק מה משמעות היותם יהודים, הם רק יודעים שהם קיימים, בדיוק כמו אויביהם בדמשק, הר-אדר, רחוב שוקן, אוניברסיטת חיפה ועוד כמה מוסדות אקדמאים ובעוד ובעוד ובעוד מקומות ואתרים). 
• שנית - כי ליהודים אין לא נפט ולא נתיבי שיט, והחוצפה היהודית המפורסמת לא כוללת את החוצפה המאפיינת את התרבות הערבית ואת התרבות הערבית בלבד, להאשים את כל העולם אחותו ואשתו בכל צרותיהם, תוך כדי שהם מקפידים להזכיר שהם הם המציאו את התרבות ובלעדיהם לא הייתה אלגברה וגם לא אסטרונומיה וכן הלאה.

אז מה הלאה? מה שהיה הוא שהווה, והוא שיהיה: נמשיך לחיות ליצור ולעבוד. ומדי פעם נזכיר לעצמנו, מה מקור העוינות, ועל ידי תזכורת עצמית - בת כמה שנים העוינות הזו - נוכל למדוד את הישגיה העלובים, לחייך, לירוק אולי לכאן או לשם, ולהמשיך הלאה.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]