[בתמונה: משטרת ישראל - השנים הראשונות. התמונה באדיבות אתר הממשלה. שם הצלם אינו ידוע]

השירות המשטרתי מתבסס בעיקר על המרכיב האנושי. אין בנמצא אמצעי אחר היכול להחליף את מקומו, שכן השוטר הוא אשר בסופו של דבר מוציא אל הפועל את כל המשימות המשטרתיות.

למרות שכבר בימיה הראשונים הכירה משטרת ישראל בחשיבות זו, הרי שמגבלות התקציב והנסיבות החברתיות והארגוניות, הקשו על גיוס כוח אדם ברמה נאותה ובכמות מספיקה.

בשנים הראשונות לקיומה של המשטרה, הורכב כוח האדם משלוש קבוצות עיקריות:

• קצינים יוצאי הצבא הבריטי וארגון ההגנה;
• שוטרים ותיקים יוצאי משטרת המנדט;
• מגויסים חדשים.

הקבוצה הראשונה שימשה מקור עיקרי לדרג הפיקוד בתקופה זו. המכנה המשותף לכולם היה נאמנותם למדינה, שלא הוטל בו ספק, והניסיון הפיקודי, הניהולי או המקצועי שרכשו. באלה היה די באותם ימים כדי לגייסם ישירות לסגל הפיקוד אף על פי שרובם נעדרו ניסיון משטרתי של ממש.

בקבוצה השנייה נכללו 723 שוטרים וקצינים זוטרים, ששירתו במשטרת המנדט והמשיכו את שירותם במשטרת ישראל. ברם, על חלקם ריחף צל של חשד לשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי או של התנכרות לצורכי היישוב לפני קום המדינה.

הקבוצה השלישית בכוח האדם המשטרתי כללה את המגויסים החדשים. אלה באו מחמישים גלויות והיו בעלי רמות שונות של כשירות והשכלה. אחדים מהם בחרו במשטרה כבמקצוע וייעוד, אולם אחרים התגייסו למשטרה כאמצעי להיכנס לשירות המדינה. אלה האחרונים התאפיינו בהזדהות נמוכה עם הארגון ונטו לעזוב את שורות החיל.(מה קורה עם הגיוס כיום? כולם מזדהים עם הארגון?).

בשנת 1949 נקבעו הכישורים המוקדמים לגיוס, המבוססים על דרישות משטרת המנדט שעיקרם, גובה – מעל 172 ס"מ, גיל – עד 30 שנה, סוג בריאות – א', השכלה – יסודית לפחות ו- שם טוב.

רק בשנת 1956, הונהגו לראשונה בחינות פסיכוטכניות למועמדים לגיוס למשטרה. עם זאת, ברוב שנות העשור הראשון לקיומה של המשטרה, רבים מהמגויסים לא עמדו ברף התנאים הנדרשים (ומה קורה היום? האם כל מי שמגויס עומד ברף הכניסה הראוי?).

סוגיית שכר משרתי החיל הטרידה רבות את פיקוד המשטרה. עם הקמת משטרת ישראל, נשארו על כנן דרגות השכר של משטרת המנדט לגבי אלה שבאו ממשטרת המנדט למשטרת ישראל, ודרגות שכר של הסוכנות היהודית לגבי מגויסים למשטרה לאחר הקמת מדינת ישראל.

בתחילת שנת 1949, נכנסה לתוקפה דרגת שכר חדשה – למפקחים, סמלים ושוטרים. לכל הדרגות נקבעה דרגת שכר יסוד: 12 לירות ישראליות (ל"י) לחודש לשנת השירות הראשונה. בשנייה השנייה עלה שכר היסוד ל- 15 ל"י.

לאחר מכן עלתה המשכורת בשיעור של ל"י אחת לחודש לכל שנת שירות, עד לשכר מרבי של 30 ל"י לאחר 15 שנות שירות (אם נאמץ את המודל הזה כיום, לשלם על פי וותק ולא על פי דרגה... האם ייבלם המירוץ המטורף לדרגות בארגון?).

למרות התוספות השינויים והשיפורים בשכר השוטרים, הרי המשכורת של אנשי המשטרה נשארה נמוכה, עובדה שהשפיע באופן ישיר על מגמת הנשירה מהחיל (וכיום? האם שכר הבד"א  והקצינים עד דרגת פקד הוא שכר ראוי?).

מגבלות התקציב המשטרתי התבטאו בקביעת תקן כוח אדם לא ריאלי, וחייבה את המשטרה להיכנס למשטר של חיסכון אינטנסיבי. שימוש חסכוני בציוד משרדי, חיסכון בלבוש והנעלה, הנהגת פיקוח חמור על שימוש בכלי רכב ועל צריכת דלק ועוד.

כלקח משמעותי מהעשור הראשון, על המנהיגות הפוליטית ועל פיקוד המשטרה להתייחס בכבוד ראש לשכרו של השוטר והקצין הזוטר. אחרת תופעה של חוסר סיפוק ונשירה מסיבית ימשיכו להיות חלק מנוף הארגון.

מקורות

• אבני דרך בהתפתחות אגף משאבי אנוש, 1948 – 2011, בית מורשת מ"י, 2011, עמ' 19 – 25.
• דוחות שנתיים של מ"י, שנת 1949 עמ'4; שנת 1951 עמ' 13;שנת 1955 עמ' 5;שנת 1955 עמ' 10.
• שרף, ז. שלושה ימים, עם עובד, ת"א, 1959, עמ' 47, 122.
• תולדות משטרת ישראל, שלב המסד, יח' היסטוריה, מ"י, 2004, עמ' 151 - 162