תקציר: סיפור הבריאה מלמדנו סדר מהו, ההיגיון שבו, ומה הן המסקנות שעלינו להסיק מתכנונו.

[לקובץ המאמרים על פרשת בראשית, לחצו כאן]

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

בריאת העולם

סיפור הבריאה מלמדנו סדר מהו, ההיגיון שבו, ומה הן המסקנות שעלינו להסיק מתכנונו.

ספר בראשית, המתאר את בריאת העולם ותחילת דרכה של האנושות, מניח גם את היסוד להשקפת העולם של התנ"ך.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א, א). פסוק זה בא להציב את העובדה החשובה: אלהים ברא את העולם – את השמים ואת הארץ. לאחר פתיחה זו אנו לומדים כיצד ולשם מה נברא העולם. אנו רואים שהעולם נברא לפי תוכנית וסדר. העולם בו אנו חיים, קיבל את מציאותו באקט חד-פעמי של בריאה והאדריכל העליון של כל היקום קבע את מבנהו וסדריו. בזאת ניצל העולם ממקריות. העולם אינו קיים במקרה. הוא קיים כפי שהוא קיים בהתאם לתכנון ברור.

בפסוק השני של ספר בראשית, מתואר המצב לפני הבריאה: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם". מה הוא "תֹהוּ וָבֹהוּ"? המשמעות הנכונה שלו היא: ריקנות, מאומה. כך הוא גם בכל תרגומי התנ"ך (מלבד אחד) לשפות השונות.

כך אנו קוראים  בספר דברים: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (לב, י), בספר ישעיהו: "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו־תֹהוּ, וְאַבְנֵי־בֹהוּ" (לד, יא), "כָּל־הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ. מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ־לוֹ") מ, יז), "כִּי כֹה אָמַר־יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ – לֹא־תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (מה, יח)  וכן "לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (מט, ד). ראו זאת גם בתהילים (קז, מ): "בְּתֹהוּ לֹא־דָרֶךְ" ובספר איוב (ו, יח):  "יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם, יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ".

כך בארמית השומרונית ובתרגום אונקלוס, וכן בכל התרגומים הנוצריים, התרגום הוא "מאומה" ולעיתים "מאומה וריקנות". דוגמאות לכך בתרגום ללטינית – הוולגטה – הביטוי הוא: terra autem erat inanis et vacua. בתרגום התנ"ך לאנגלית, בנוסח שג'יימס מלך אנגליה אישר בשנת 1611 לשימוש ולקריאה בכנסיה, הביטוי "תֹהוּ וָבֹהוּ" תורגם ל- without form, and void.  בתרגום התנ"ך לגרמנית, הביטוי תורגם ל-  wüst und leer  ובתרגום לצרפתית הביטוי הוא La terre était informe et vide, וכך כל התרגומים האחרים השתמשו בביטויים המביעים שממה.

לעומתם, רק בתרגום אחד, הידוע כ"תרגום השבעים" ליוונית, תורגם ביטוי זה ל-ἀόρατος καὶ ἀκατασκεύαστος  , - "אי סדר סמוי, געש ללא הפסקה, הטעון הסדרה", כלומר כאוס (chaos). גישה זו מתאימה למיתולוגיה היוונית אך לא לתורת ישראל. ריקנות אינה יכולה להיות "אי סדר" או געש. המושג "תֹהוּ וָבֹהוּ" תורגם ליוונית למונח שמשמעותו כאוס ויתכן אף במתכוון - ולאו דווקא כתוצאה מחוסר הבנה - כדי למזער את מעמדו של אלהים ולהציבו בשורה אחת עם האלילים היווניים. בכך רצו לסתור את הגישה היהודית לפיה אלהים הוא זה שברא את העולם. לא ידוע לי על תרגום נוסף במשמעות היוונית. אני מניח שהתרגום ליוונית הושפע מהמיתולוגיה היוונית, לפיה, את העולם בראו האלים היוונים הקדמונים, ובזמן הבריאה רבו ביניהם וגרמו לכאוס, עד שהגיע אל נוסף – הכוונה לאלהים, שהפסיק את הגעש, עשה סדר בערבוביה, הפריד בין שמיים וארץ, בין חושך לאור ובין מים ליבשה. הביטוי היווני אינו תרגום של המקור העברי, אלא שינוי ועיוות של המקור העברי, וכפי שציינתי, יתכן אף במתכוון.

גרסאות שונות עוסקות בשאלה כיצד נעשה התרגום ליוונית - כולל סיפור אשר לפיו שבעים חכמים יהודים תרגמו בד בבד את התורה ליוונית (ומכאן הכינוי "תרגום השבעים") - וכולם, למרבית הפלא, שינו בעת התרגום ליוונית את אותם מונחים בעברית, למרות שהמתרגמים הופרדו בעת מלאכת התרגום, וכולם תירגמו מונחים אלה לאותם המונחים ביוונית.

היה זה תלמי פילדלפוס היווני, שהיה מלך מצרים התלמיית שהפיץ מידע זה, כדי לשכנע את הקורא העברי שהתרגום הוא תרגום מדויק של הנוסח המקורי העברי. גרסה זו מצויה במסכת מגילה דף ט ע"א. לעומתה, קיימת גרסה אחרת במסכת סופרים (פרק א, הל' ז), לפיה "מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה" אף כי במסכת סופרים – מיד אחרי כן – מופיע גם הסיפור שאמרה הגמרא במסכת מגילה. יש לציין שבניגוד לחכמי ישראל במצרים, חכמי ישראל בארץ ישראל ראו סכנה בתרגום ליוונית מאחר שעיוות את התוכן הקיים במקור העברי, אלא שקצרה היתה ידם לשנותו תחת השלטון היווני. היחס השלילי הגיע לידי ביטוי, כאשר ח' בטבת - שהוא היום המוזכר בשולחן ערוך כיום בו נסתיימה מלאכת התרגום ליוונית (אורח חיים, סימן תק"פ סעיף ב) - הוכרז כיום אבל, ברוח הדברים הכתובים שם במס' סופרים. "תרגום השבעים" גרם להתבוללות גדולה – להתייוונות – משהחלו ללמוד את התורה ביוונית ובעת הלימוד הוכנסו ללימודים גם יסודות לא יהודיים ואפילו אנטי יהודים - בין בכוונה ובין שלא בכוונה - אותם למדו לא רק יהודים, אלא בעיקר אלה שאינם יהודים, שהסתייעו בהם כדי לנגח את היהודים ואת היהדות. גם היהודים עצמם, השתמשו יותר בתרגום היווני והזניחו את המקור. אי אפשר - או לפחות קשה להשוות - לימוד התורה בעברית לבין לימודה בשפה אחרת. השפה העברית עשירה. לעיתים נבחרת מילה מכיוון שיש לה משמעויות שונות. משמעות המילה המקורית משתנה בתרגום, כי על המתרגם לבחור במשמעות אחת בלבד, ובד בבד מושמטות משמעויות אחרות שגם להן התכוונו בעת כתיבתה. הבנת התורה רק לפי פירוש אחד, עלולה להביא לאי הבנה או לאי הכרת המשמעות המלאה הנובעת משפת המקור, שלא להזכיר "החדרת" ביטויים או פסוקים מלאים שאינם במקור העברי או המובאים בצורה מעוותת. 

דוברי עברית רבים, לרבות סופרים ומשוררים, משתמשים בטעות במונח "תֹהוּ וָבֹהוּ" כביטוי נרדף לאי־סדר, וזאת כתוצאה מהשפעת התרגום היווני, שתקופה ארוכה היה הנוסח שנתקבל ע"י היהודים תושבי הגולה, כתרגום נכון ומקובל של התורה, אותו העדיפו על פני שפת המקור העברית. תרגום זה מתאים למיתולוגיה היוונית, אך לא לתורת ישראל. מאחר שבתנ"ך, כפי שראינו, המושג תוהו ובוהו משמעותו ריקנות וחסר – יש להניח שלא כולם קראו את התנ"ך במלואו במקורו בעברית, אלא הסתפקו בתרגום ובפירושים חיצוניים שניתנו לתנ"ך.

לעובדה שכל התרגומים הנוצרים לא אימצו את התרגום היווני לבריאת העולם ולחוסר ייחודו של אלהים בעת הבריאה – יש משמעות חשובה. תרגומים אלה התעלמו מהחדרת ההתייוונות לתורה, כי – לגישתם – הנצרות היא רק לבוש חדש – "הברית החדשה" – של היהדות, ודווקא העם היהודי הוא זה שאימץ את המיתולוגיה היוונית, שנועדה לסתור את דברי התורה...

בעברית המדוברת אנו מכירים את המונח "בָּלָאגָן", המחליף בשפת היום–יום את המונח "ערבוביה", כאילו היה "תרגום עממי" נכון לתוהו ובוהו. אך הביטוי העברי ל"ערבוביה" – חוסר סדר, מצוי כבר בתנ"ך בספר נחום: "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה" (נחום ב, יא). הפסוק השלם הוא: "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה; וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה בְּכָל־מָתְנַיִם, וּפְנֵי כֻלָּם קִבְְּצוּ פָארוּר". יש להניח שהנביא נחום – או כותב ספרו – הכיר את הביטוי "תֹהוּ וָבֹהוּ" שבבראשית, וכאשר רצה לתאר אי סדר אכן לא השתמש בו לתיאור "ערבוביה", אלא השתמש בביטוי "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה". העולם כשנברא היה, אפוא, שממה ריקנית בה שלט החושך – "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם". האם הכוונה ל"חור שחור"?

מן הפסוק השלישי אנו לומדים על התוכנית וביצועה: ביום הראשון יצר אלהים את האור – היצירה הראשונה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר! וַיְהִי־אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב,  וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם אֶחָד" (א, ג-ה). אך בכך טרם נסתיימה התוכנית לגבי האור.

ביום השני הפריד אלהים בין המים שמעל לרקיע לבין המים שמתחת לו, והשלים ביום השלישי את ההפרדה בין הים ליבשה, ובאותו היום ברא את הצומח. לאחר שאלהים סיים את ארבע הבריאות של שלושת הימים הראשונים, הגיע זמנו של השלב הבא – ארבע בריאות נוספות על יסוד הבריאות המקוריות:  הראשונה היא בריאת המאורות – בד בבד לבריאת האור, לאחר מכן – חיות הים ועוף השמיים – בד בבד לים ולשמיים, לאחריהן – חיות הארץ, בד בבד ליבשה ולצומח. לאחר שני "סיבובים" של בריאות אלה, מגיע שלב  בריאת האדם והשלטתו על כל היקום. בכך תם מעשה הבריאה. העולם הוא קוסמוס, מערכת מסודרת ומלאה, שאינה שרירותית או מקרית, אלא באים בה לידי ביטוי: סדר, יציבות וקביעות. במערכת זאת – יש לאור תפקיד חשוב ומיוחד. האור נוצר ראשון, בחלקו הראשון של מעשה הבריאה, ויצירת המאורות הוא תחילת חלקו השני של סדר הבריאה – בו נוצרו החיים. ללא האור היה נותר החושך, וללא יצירת שני המאורות – היה נשאר הלילה כחושך על כל הכרוך בכך.

מהות האור

המאור הגדול מסמל את ממשלת היום – ממשלת האור. אך למאור הקטן יש תפקיד חשוב לא פחות ואולי אף יותר. תפקידו של הירח להאיר את הלילה – את החשיכה שבאנושות. תפקידו להיאבק בחושך ולגבור עליו, בעזרת האור הגדול של השמש. גם אם הוא נעלם לכאורה מדי פעם, הוא מופיע תמיד ומתחזק. הירח גם אינו לבדו – לצידו הכוכבים, ומלחמתו קבועה ומתמדת בכל לילה– עד שהוא מוסר את שלטונו מדי בוקר לשמש כדי שיגבר על הלילה. 

אנו קוראים ויודעים על רעיונות בדבר כוחות הרשע, שבעטיים - החושך משתלט על סדר היממה, ונוגס מהאור עד אשר היום והאור מפנים את מקומם ללילה ולחושך, בו שליטת האור מוגבלת. אך גם ברעיונות אלה מתגבר האור המוכיח את כוחו ומגרש את החושך. בעקבותיהם החלו להתפתח תורות שונות, לפיהן נצחונו של האור אינו מיועד להיות בעולם הזה אלא בעולם הבא - או בעולם אחר - שאז יתגלה האור הגנוז במלואו והחושך ייעלם. אנו מוצאים רעיונות בכיוון זה בקבלה, וכן במגילת "בני אור" שנחשפה במערות קומראן.

אלא שעלינו להשתחרר משיגיונות מיסטיים, המנסים להשיג את הבלתי ניתן להשגה. עלינו להדליק את האור הקטן שבגבולות יכולתנו, לשמור עליו ולהפיץ אותו. יש דרכים רבות להפיץ אור זה, ונוכל להצליח אם נישאר בגבולות יכולותינו ונדע את מגבלויותינו. אם נציב כמטרה מיידית ומעשית להיטיב עם כל העולם תהא זו מטרה אמורפית, שאולי תיתן לנו הרגשה טובה- אך נעשה שקר בנפשנו, כי, למעשה, לא נשיג דבר.

הנכונות לעזור לזולת, היא מעשית ואנושית. כל אחד מסוגל להצית אור קטן, בעזרתו יתכנן את אורח חייו ויפעל למען סביבתו הקרובה. בלבו של כל אדם נלחם החושך באור – הרע בטוב, אך חייבים אנו לדעת, כי מעשה טוב ומחנך ומלה טובה יכולים להצית את האור ולהתגבר על החושך גם בנשמת הזולת.

המאה ה-20 ראתה והמאה ה-21 רואה ועוד תיראה, הישגים טכניים מופלאים. מקומות יישוב – ביחוד הערים, טובלים באור מסנוור. לוויינים מביאים אורות ממרחקים באמצעות טלוויזיה, אינטרנט וטלפונים מתוחכמים. כל שלטון מפאר את עצמו באורות גדולים. גם ה"פטרייה" של הפצצה האטומית היתה מחזה מרהיב ומאיר. אך האם אלה הם המאורות "האמיתיים"? האם הם "האור המהותי"? שהרי הוא אור קר, מלאכותי ואכזר, למרות - ואולי מכיון - שהוא מוכפל טכנית באלפי מונים. נזכור את אשר כתב רש"י (בראשית א, יד ד"ה יהי מארת וגו') על המאורות, שבזמן היווצרן נוצרו גם המאֵרות. המאורות שאינם אמיתיים הם מאֵרות.

מונותיאיזם לעומת פוליתיאיזם

במיתולוגיות הרבות ניתן למצא סיפורי עלילה שונים בדבר בריאת העולם, כאשר המשותף בהם הוא ריבוי האלים – פוליתאיזם, ביניהם מלחמות וסכסוכים בצד שיתוף פעולה והרמוניה.

בבריאת העולם בספר בראשית הדגש הוא על המונותיאיזם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". אמנם המושג אלהים נשמע כלשון רבים, אך קודמת לו המלה ברא – כלומר אלהים הוא אחד ויחיד. הוא אינו אל שבצדו או נגדו ישנם אלים אחרים. הוא היחיד.

לדעתי, ספר בראשית נועד גם לתת תשובות לשאלות שבני ישראל עלולים לשאול, ובד בבד בא ספר בראשית להשליט סדר ומונותיאיזם בקרב העמים האחרים. המיתולוגיות המצריות הן הראשונות אותן בא ספר בראשית לסתור או להסדיר: במיתולוגיה המצרית - השמש והירח היו אלים. בא ספר בראשית וקובע שאת המאורות קבע אלהים – הוא זה שהבדיל בין האור לחושך והוא זה שברא את המאורות וקבע את מקומם. הם נבראו או נוצרו בידי אלהים. כך ספר בראשית מתייחס גם לתנינים – אלהים ברא אותם, הם אינם אלים. במיתולוגיה הבבלית מרדוך היה אל שנלחם עם אלת הים – תיאמת, שצורתה צורת תנין – הרג אותה, ביתר את גווייתה ויצר את השמיים ממחצית גופה, ואת הארץ מהמחצית השניה. בא סיפור הבריאה בבראשית וקובע "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". הם אינם אלים. אלהים ברא אותם. התנינים נחשבו כאלים גם בתרבויות רבות במקומות אחרים בעולם, וביחוד במזרח התיכון ובמצרים. נזכור את הכתוב בספר שמות: בשעה שאהרן הטיל את מטהו של משה לפני פרעה, הפך המטה לתנין: "וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיְהִי לְתַנִּין". בתגובה, הצליחו גם חרטומי פרעה להפוך את מטותיהם לתנינים (שמות ז,  י-יא).  כך גם אלהים הוא זה שברא את כל הדגים, השרצים, העופות והחיות, והצמיח את העצים וכל הצומח. והדבר החשוב מכל – אלהים הוא זה שיצר את האדם. בני אדם אינם אלים.

כל אלה הן תשובות למיתולוגיות של עמי המזרח התיכון ומצרים, ביניהם חיו בני ישראל. בהמשך פרשת בראשית, לקראת סופה של הפרשה, בפרק ו – מועלית שאלת המיתולוגיה היוונית. על כך נדון בסיומו של פרק זה של הרהוריי על פרשת בראשית.

בריאת אדם וחוה

בטרם אמשיך לכתוב על פרשת בראשית, עלה במוחי הרהור נוסף בעת ניתוח הנתונים והעובדות המובאות בפרשת בראשית והוא על תפקודן של ועדות...  קצת הומור.

אלהים לא כינס כל ועדה במהלך חמשת הימים הראשונים של בריאת העולם, והכל נעשה בצורה הטובה ביותר. הכשלון הראשון היה בצהרי היום הששי. אמנם באותו יום "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל־רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב"(א, כה), אך בבואו לברוא את האדם התעוררו חששות בלבו. מפני זאת יזם את רעיון הדמוקרטיה והעברת סמכויות לוועדה, כדי שתמיד יהיה אפשר להטיל את האחריות על "חברי הוועדה". כתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (א, כו) לא כתוב: ויאמר אלהים אעשה אדם, נאמר "נַעֲשֶׂה אָדָם". הוועדה, שיתכן שחבריה היו המלאכים השונים, התכנסה, דנה בנושא והיה קשה לחבריה להגיע להחלטה חד משמעית, לכן הגיעה למעין החלטת פשרה, במקום לברוא אדם אחד יבראו שניים וכדי שלא יואשמו בהפרת העקרון המגדרי, התוצאה היא "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (א, כו-כז). 

לא הוגדר תפקידו של האדם, ואף הוועדה לא קבעה מה יהיה תפקידו, על אף שהיה זה המנדט שניתן לה בעת כינוסה. הוועדה החליטה החלטה סתמית אך מגדרית, לברוא זכר ונקבה. בכך סיימה את תפקידה, ניסחו החלטה ללא תוכן ממשי, וחברי הוועדה התפזרו.  לאחר זמן קצר התברר, שהנקבה שנבראה יחד עם הזכר לפי החלטת הוועדה אינה מסוגלת ללדת, כי כנראה לא בראו בה את אברי הרבייה, כי הרי בשום מקום לא נקבע מה יהיה תפקידו של כל אחד מהם. בשלב זה חוזר ספר בראשית בתמצית על בריאת העולם ומגיע לאדם. זאת הפעם אין מוזכרת הוועדה, אלא רק כאשר אדם לא מצא עזר כנגדו פנה לאלהים. אלהים הבין שאין טעם בכינוס הוועדה, כי מי יודע כיצד תחליט בפנייה חוזרת, מה גם שפג תוקף מינוייה. לכן החליט אלהים הפעם לפעול לבדו "וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם, וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת. עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּו וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב, כא-כד). אלהים הבין כי לאחר כשלון אחד של הפניית נושא לוועדה, אין לפנות לוועדה עוד. את הלקח הזה הפנים משה בכל התנהגותו גם עם בני ישראל והוצאתם ממצרים, ללא ועדות, ואלהים הגיע ליום השביעי, בו שבת וינפש.

אך בכך לא תמה פרשת בראשית, שמבחינת תכניה היא עמוסה ביותר, אף כי יש בה רק ששה פרקים. שתי פרשיות נוספות שזורות בה: פרשיית גן העדן, בה אנו קוראים על החטא הראשון (שהיה בתוך גן העדן) ופרשיית קין והבל, בה אנו קוראים על הרצח הראשון (שהיה מחוץ לגן העדן). 

סיפור גן העדן

בספר בראשית, פרק ב, בפסוק ט, אנו קוראים שאלהים הצמיח מן האדמה "כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל" ובהם שני עצים מיוחדים: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". אלהים אומר לאדם שהוא יכול לאכול פרי מכל עץ: "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (ב, טז), כי "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (ב, ט), מלבד עץ אחד –"וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (ב, ט) ומזהיר אותו "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"  (ב, יז)– וזה בניגוד לעץ החיים.  

אלהים העמיד את אדם בניסיון כדי לבחון האם ראוי שיישאר בגן העדן ויחיה כמו המלאכים או שאינו ראוי לכך. הניסיון פשוט ואף אינו קשה. בגן העדן עצים רבים והוא רשאי ליהנות מפירותיהם, מלבד עץ אחד שנאסר עליו לאכול ממנו. למרות ניסיון קל כזה - אדם לא התאפק ולא התגבר על יצרו, היפר את ההוראה המפורשת – את צו האלהים. מכיוון שלא יכול היה להתגבר על יצרו, נגזר עליו לצאת מגן העדן ולהפוך לבן תמותה.

העונש שהוטל על אדם, שכלל גירוש מגן העדן ועבודה קשה - "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב" (ג, יט) - אינו עונש לשם ענישה בלבד אלא תוצאה מטבעו ומהתנהגותו של העבריין. מכיוון שהאיסור היה קל, ולא דרש ייסורים ומאמץ - הפרתו מחמירה את גודלו של החטא.

בסיפור שלושה שלבים.  האדם הפר את האיסור בשלב השלישי.

בשלב הראשון הנחש פיתה את האשה בדרך ערמומית: אלהים אמר לאדם "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (ב, טז) - הנחש מעוות זאת ואומר לאשה: "אַף כִּי־אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (ג, א), בניגוד למה שאמר אלהים. הנחש חזר על שלוש מלים "מִכֹּל עֵץ הַגָּן", כדי לתת לאשה את ההרגשה שהוא אכן מצטט נכון מדברי אלהים - דובר שקר שהתחזה לדובר אמת. האשה מתחילה להתפתות מדברי הנחש, "מתקנת" אותו ומגבירה את השקר, כאשר היא משיבה לו שאכן אלהים אסר לאכול פרי מעץ אחד: "מִפְּרִי עֵץ־הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (ג, ב-ג), למרות שבשום מקום לא אסר אלהים לנגוע בעץ. על כך מודיע לה הנחש נחרצות: "לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ג, ד-ה).

השלב השני היה התפתות האשה. הנחש שכנע אותה שאין שום סכנה באכילת פרי העץ, והיא משכנעת את עצמה בשלושה משפטים: הראשון - "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל", השני - "תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם", השלישי - "וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל".

מיד לאחר מכן הגיע השלב השלישי הקצר: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל", והמשכו: פיתוי אדם – "וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (ג, ו).

כל מה ש"השיגו" אדם והאשה - ששמה ייקרא חוה - היה, שפסקו להיות תמימים כתינוקות "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (ג, ז). כאשר שמעו את אלהים "מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" הם ניסו, כתינוקות, להתחבא "בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן", וכשאלהים קורא לאדם ושואל "אַיֶּכָּה?" (ג, ט) השיב לו אדם תשובה מפלילה: "אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (ג, י) - תשובה שכללה הודאה באשמה.

חטאו של אדם, וכעת גם של אשתו, לא היה חטא בודד – אכילה מפרי עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, אלא חטא מחומש: הראשון – לא כבש את יצרו, השני – היפר צו אישי מפורש, השלישי –  התחמק מאחריות, הרביעי – אינו מתנצל, והחמישי – מטיל את האשמה על אחר. אדם מאשים את האשה ואפילו טוען נגד אלהים באמרו: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (ג, יב), והאשה מגלגלת את האחריות על הנחש, שגם אותו יצר אלהים "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (פרק ג, יג).

כל אדם אחראי למעשיו ואינו רשאי להסיר מעצמו אחריות בטענה שאחרים פיתו אותו. ככל שהאיסור המוטל על אדם קל – כך הפרתו מגדילה את החטא. השתעבדות לתאווה היא מקור לחטאים אישיים. תוכנם של עונשים ופרטיהם יכולים להיות תוצאה הגיונית להתנהגות רעה, וכן הפרת איסור אישי מפורש חמורה מהפרת איסורים כלליים. כל אלה הביאו לתוצאה של גירוש מגן העדן. אדם אינו ראוי להישאר בו. כל אחד חייב להיזהר שלא להתפתות מדברי נחשים ומהתנהגותם, כי הם עלולים לגרור אותו למעשים הגרועים ביותר.

קין והבל

לאחר צאתם של אדם וחוה מגן העדן הקימו משפחה ונולדו להם שני בנים: קין והבל. חוה מתייהרת כשהיא משווה עצמה לאלהים ומכתירה את שם בנה הראשון בשם קין, באומרה: "קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְהוָה" (ד, א). משמעות השורש "קנה" היא גם לברוא או ליצור, כמו "קונה שמים וארץ" (יד, יט), ובכך השוותה עצמה לאלהים, שעד כה רק הוא ברא בני אדם, את אדם וחוה, כעת היא משתווה לאלהים, בטענה כי היא בראה את קין. לאחר לידת קין, יולדת חוה את הבל.

לאחר הגירוש מגן עדן, על צאצאיהם של אדם וחוה לדאוג למחייתם. קין היה עובד אדמה והבל רועה צאן. על אף שהבל היה הצעיר, מוזכר עיסוקו – רועה צאן, לפני עיסוקו של אחיו הבכור – עובד אדמה. הסיפור על קין והבל מתחיל בהעלאת דמותו של קין באורח חיובי, אשר כעובד אדמה יזם להביא מנחה לאלהים מפריה. הוא יזם הבאת המנחה והבל הצטרף אליו "והביא גם הוא" מבכורות צאנו מנחה לאלהים: "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה וְהֶבֶל הֵבִיא גַם־הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (ד, ד). אלא שכאן קרה דבר מוזר, על אף שהיה זה קין שיזם את המנחה, אלהים העדיף את מנחתו של הבל, ואילו למנחתו של קין לא שעה  - "וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתו, וְאֶל־קַיִן וְאֶל־מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (ד, ה). קין נפגע מאד: "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (ד, ה). אלהים מגיב על התנהגות קין בפליאה: "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּו" (ד, ו). כאשר אנו קוראים פעם נוספת מה הביא כל אחד מהאחים כמנחה, ניווכח לדעת שבעוד הבל הביא "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" - כלומר, בחר להביא כמנחה ממיטב הצאן - קין הביא "מִפְּרִי הָאֲדָמָה" ויתכן שלא מהפרי המובחר והטוב. נוצר הרושם שקין, על אף שיזם את הבאת המנחה - לא הקפיד על טיבה, לעומת הבל, שאמנם לא היה היוזם, אך הקפיד על טיבה של המנחה. כך או כך, קין הרגיש מקופח, מה שיצר בלבו רגשי שנאה וקינאה שהביאו אותו להריגת אחיו. לא היה זה רצח מתוכנן, אך אם נשפוט לפי כללי המוסר המקובלים עלינו - תגובתו של קין על רגשי הקיפוח היתה מוגזמת. גם ניתן לומר שבתגובה זו אנו למדים על טיבו ועל תכונותיו, שאמנם הוא לא תכנן מראש לרצוח את אחיו, אך לא חשב שהריגתו תהיה מעשה פסול.  

כשם שאלהים פנה לאדם לאחר שאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע ונתן לו הזדמנות להתחרט על כך, ואדם לא חזר בו - כך גם כאן אלהים פונה לקין ונותן לו הזדמנות להכות על חטא. גם כאן אין אנו שומעים כל מילת צער או בקשת סליחה. אדרבה, אנו עדים לניסיון התחמקות מלווה בעזות מצח. כשאלהים פונה אליו ושואל "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" (ד, ט), תשובתו של קין, החושב שאלהים הוא כאחד האדם שאינו רואה כשאינו נראה: "לֹא יָדַעְתִּי. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" (ד, ט). אלהים מבהיר לו מיד: "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה" (ד, י) וגוזר את ענשו: "כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (ד, יב). אלהים לא מיצה את הדין ולא גזר עליו מוות, אלא גוזר עליו גלות: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ".

בשלב זה קין מבין את חומרת מעשהו, חושש מהתנכלותם של אחרים נגדו ומבקש חנינה. אלהים קובע את תקופת הנדודים שאחריה יוכל קין להתיישב "בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת־עֵדֶן" (ד, טז), ובינתיים, כדי להגן על חייו - גם אם היה אשם בגרימת מוות, לא נגזר עליו מוות כי היו לו סיבות "מקילות", שהרי היתה זו הריגה לאחר הרגשת קיפוח ולא הריגה מתוכננת, שם עליו אלהים "אות" כדי להגן עליו שלא ייהרג: וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם, וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל-מֹצְאו" (ד, טו), ואפילו יעניש את כל מי שיהרוג אותו. "אות קין" אינה אות לגינוי, כפי שרבים חושבים ומבינים, אלא דווקא נועד להגנה על חייו של קין.

קין התיישב בארץ נוד, הקים משפחה שקידמה את האנושות. נולד לו בן - חנוך - "וַיְהִי בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ, חֲנוֹךְ" (ד, יז). בן נינו של חנוך היה למך, שנשא שתי נשים – עדה וצילה. "וַתֵּלֶד עָדָה אֶת־יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה, וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן, לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן – נַעֲמָה" (ד, כ- כב). האנושות של אותם הימים הגיעה - נוסף על עבודה חקלאית ורעיית צאן - להישגים מרשימים של התפתחות האדם: עבודות נחושת וברזל ובניית כלי נגינה. עם זאת, מבחינת התנהגותו המוסרית ויחסו לבני תמותה אחרים - המשיך למך את גישתו של קין והתפאר באכזריותו: "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי:  כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי, כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (ד, כג-כד). הוא אף מתפאר בפני נשותיו כי יהרוג כל מי שיפגע בו ונקמתו תהיה פי שבעים ושבעה ולא יסתפק בענישה של מידה כנגד מידה ובכך אף יהיה אכזר יותר מקין.  

פרשיית  גן העדן, עסקה בחטא במסגרת היחסים שבין אדם לאלהיו. פרשיית קין והבל, עסקה בחטא ובפשע במסגרת היחסים שבין אדם לאדם. בשניהם אין חוטא גמור, כשם שאין אדם מושלם. שני נושאים אלה הם הנושאים בהם יעסקו ספרי התנ"ך. יחסיו של האדם עם עצמו - הפילוסופיה האישית - יהיה נושא שיצמח מצירופם של השניים.  

קין חזר להיות עובד אדמה, הקים משפחה שקידמה את האנושות. הוא בנה עיר, צאצאיו פיתחו את החקלאות, מוסיקה, עבודות נחושת ומתכות אחרות. מתיאור זה אנו מבינים שלאדם וחוה נולדו גם בנות.

לאחר הריגת הבל, נולד לאדם ולחוה בן נוסף וחוה "תִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. וּלְשֵׁת גַּם־הוּא יֻלַּד־בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ־אֱנוֹשׁ. אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה" (ד, כה-כו). בשלב זה מונה הפרשה את רשימת צאצאיהם של אדם וחוה עד לנח (ה, א-כט) – רשימה המסתיימת בפסוק: "וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת" (ה, לב).

בחלק הראשון של הרהוריי על פרשת בראשית, הבעתי את הדעה שסיפורי מעשה הבריאה הן תשובות למיתולוגיות השונות שהיו במזרח התיכון ובמצרים. אלא שבפרק ו עולות שאלות בדבר המיתולוגיה היוונית. התרבות היוונית, גם הקדומה, היתה תרבות עמוקה ואי אפשר היה לסלקה במהלך סיפור קצר של בריאת העולם.  יתכן שהבעיה התעוררה בשלב מאוחר יותר – כאשר בני ישראל התיישבו כבר בארצם לאחר יציאת מצרים, והיו נתונים להשפעה של המיתולוגיה היוונית.  

הפתרון המובא בספר בראשית הוא, להודות בקיומה בעבר ובד בבד "לחסלה", כאשר ה"חיסול" הוא תוצאה של החלטת אלהים: "וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.  וַיֹּאמֶר יְהוָה: לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי־כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם – הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם" (ו, ב-ה).

המבול שהגיע מאוחר יותר, בימי חייהם של נח וילדיו, סייע להצגת הפתרון שיביא קץ לסיפורי המיתולוגיה היוונית – לא ביטולה מעיקרא אלא חיסולה. על סיפור המבול אנו לומדים גם מתרבויות שונות וממצבות כתובות. אך ספר בראשית ילמדנו שנח לא היה עוד אל, אלא בן תמותה, איש בשר ודם, שאף נפטר בסופו של דבר, זאת בניגוד לסיפור בעלילות גלגמש, למשל, בו הוכרז גילגמש לאל בהתאם למיתולוגיה המסופוטמית שכבר נסתרה בפרשת בריאת העולם בספר בראשית. על כך נקרא בפרשת נח – הפרשה שתבוא אחרי פרשת בראשית.

[לקובץ המאמרים על פרשת בראשית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת בראשית;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בראשית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/10/19.