דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת וישלח

תקציר: הפרשה הזו מלמדת אותנו כלל ששולט במקומותינו גם היום - הססנות מתפרשת כחולשה, המזמינה ניצול; ותקיפה מוצלחת מוערכת גם על ידי מי שהתנגד לה...

[בתמונה: מאבק יעקב והמלאך. תבליט בקתדרלת מילאנו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Yair Haklai . קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה: מאבק יעקב והמלאך. תבליט בקתדרלת מילאנו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Yair Haklai . קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן]

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל"

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

גלותו של יעקב נמשכה 20 שנה, מהן שש אחרונות בהן בחר להישאר ולחיות בגולה, וזאת כדי לעשות עסקים לעצמו. הוא עזב את הגולה רק כאשר חש שמתנכלים לו.

בסוף הפרשה הקודמת – ויצא – מסתיימת גלותו הראשונה של יעקב, גלות שהחלה בתוכנית לירידה מהארץ למספר ימים כפי שרבקה יעצה לו שיברח ללבן אחיה בחרן, "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים־עַד אֲשֶׁר־תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ" (כז, מד), אך נמשכה 20 שנה – מהן שש אחרונות היו לפי בחירתו של יעקב להמשיך לחיות בגולה וזאת כדי לעשות עסקים לעצמו. רק כאשר חש שלבן ובניו מתנכלים לו, החליט לעזוב את הגולה ולעלות חזרה לארץ. לולא עזב את הגולה באותה עת, מי יודע כיצד היו הם מתעמרים בו ומתנכלים למשפחתו. תופעה מוכרת גם במציאות של ימינו [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן].

בפרשת וישלח פרקים שונים: פגישת האחים, רכישת קרקע נוספת בארץ, אונס דינה ונקמת שמעון ולוי בתושבי שכם, לידת בנימין ופטירת רחל ומסתיימת בפרשיית ראובן ובלהה.

[בתמונה: ציורי תנ"ך / יעקב  ועשיו נפגשים / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]
[בתמונה: ציורי תנ"ך / יעקב  ועשיו נפגשים / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

פגישת יעקב ועשו

פרשת וישלח, פותחת בסיפור פגישתו של יעקב עם אחיו עשו בדרכו לארץ. ניתן להכתיר את יעקב בביטוי "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח, יד), וכן את הבנתו שעליו לא להקשות לבו, כפי שמזהיר הפסוק בהמשכו "וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה".

למרות כל ההבטחות שקיבל מאלהים בבית-אל בדרכו לארם "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם־עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ" (כח, טו), ובהבטחה החוזרת של אלהים לאחר שיעקב היה כבר עשרים שנה בגלות –"שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (לא, ג), יעקב עדיין מהסס וירא.

לאחר שקיבל דיווח משליחיו, שעֵשָׂו הולך לקראתו "וְאַרְבַּע- מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (לב, ז), הוא פונה שוב לבקשת עזרה מאלהים - אלוהי סבו ואביו - כדי לחזק את הבטחתו של האל. הוא מודה לו על שהצליח את דרכו "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת", אך מוסיף "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי־יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן־יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל־בָּנִים", וזאת למרות הבטחת אלהים "הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי־אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפֵר מֵרֹב" (לב, יא-יג).    

[בתמונה: פגישת יעקב ועשיו... האמן: John Paul Stanley. המקור: free bible images]
[בתמונה: פגישת יעקב ועשיו... האמן: John Paul Stanley. המקור: free bible images]

יעקב מתכונן לפגישתו עם אחיו. כמערך הגנה חילק את האנשים שהיו עמו לשתי קבוצות נפרדות, כאשר כל קבוצה קבלה מחצית מהצאן, מהבקר ומהגמלים. בכך יצר שני מחנות נפרדים, כדי שאם עשו יתקוף מחנה אחד – עדיין יישאר לו המחנה השני. כדי לא להקשות את לבו כלפי עשו, החליט לקדם את פניו במתנות שהכין עבורו – עדרים רבים, אותם חילקם לשלושה – שלוש מתנות נפרדות. עם זאת, למרות פחדיו העביר יעקב את בני משפחתו – נשותיו לאה ורחל, שפחותיהן זלפה ובלהה וכל ילדיהם את מעבר היבוק.

לאחר הכנה זו, כאשר נותר לבדו, אנו קוראים כי יעקב נאלץ להיאבק עם מלאך. יתכן שהיה זה כדי להעמידו במבחן ולוודא את עקשנותו ובטחונו באלוהים שלא יפקירו. לאחר שיעקב עמד במבחן, ולא נכנע גם כאשר במהלך המאבק נפגע בגופו, הוסָף לשמו יעקב השם ישראל. זו הוספה ולא החלפה. השם אברהם החליף את שמו הקודם שהיה אברם, וכך גם השם שרה החליף את השם שרי. השם ישראל נגזר מהשורש שרי שמובנו להילחם (השם שרה נגזר מהשורש שרר שמשמעותו שלטון ושררה) והוא נוסף ליעקב.

[בתמונה: יעקב נאבק עם המלאך... (איור 1855 מאת גוסטב דורה). התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: יעקב נאבק עם המלאך... (איור 1855 מאת גוסטב דורה). התמונה היא נחלת הכלל]

לא ניכנס לפרטי מתן המנחות – המתנות שהוכנו לעשו, אלא נרכז את תשומת לבנו לפגישה עצמה בין יעקב לעשו.

מהתנהגותו ופנייתו של יעקב לאלוהים אנו לומדים שיעקב חשש עשו יהרגנו, אלא לעשו לא היה כל ענין ואינטרס להרוג את יעקב. כל עוד יעקב היה צעיר, לא נשוי וללא ילדים, היה ליעקב ממה לירא. עשו, שרצה לזכות בכל זכות הבכורה, היה עלול להרוג את יעקב כדי שבכך יהפוך ליורשו ויזכה בכל זכויות הבכור. כעת, כאשר ליעקב כבר היו אחד עשר בנים, יהיה על עשו להרוג את כל משפחתו של יעקב כדי לקבל את זכות הבכורה והירושה. יתירה מכך, אנו לומדים שעשו כבר השלים עם העובדה שאבדה לו זכות הבכורה ואף קיבל את עצת יצחק שיעזוב את הארץ ובכך לא יהיה נתון לשליטתו של יעקב שזכותו מתפרסת רק על ארץ כנען, ועבר לארץ שעיר שדה אדום, שם לא היה כפוף לשליטתו של יעקב.

יעקב, שעד פגישתו עם עשו חשש מפניו וגם מפני רצח של כל המשפחה, הכין את עצמו מפני אפשרות כזאת, כפי שראינו. מהצד האחר, יתכן שכאשר עשָׂו נוכח שיעקב התכונן למצב בו יהיה עליו להילחם, הרי גם אם היה בכוונתו להילחם ביעקב, הבין כי יתכן שיעקב ינצחו, ולכן מוטב להסיר הצידה את רגשות השנאה וליזום יחסי ידידות וכבוד.       

[בתמונה: המפגש עם עשיו הופך למפגש אוהבים ולא למפגש אויבים, שממנו חרד יעקב... המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו אייץ, 1844. התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: המפגש עם עשיו הופך למפגש אוהבים ולא למפגש אויבים, שממנו חרד יעקב... המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו אייץ, 1844. התמונה היא נחלת הכלל]

על אף שלפחות לפי גישתו של יעקב הוא היה בעל זכות הבכורה, בפגישתו עם עשו כינה אותו "אֲדֹנִי"(לג, ח), אך עשו בתשובתו קרא לו "אָחִי" (לג, ט). בכך הבהירו האחד לשני שברצונם לשכוח את העבר ולחיות בשלום ובשלוה זה לצד זה.

עם זאת, אין להתעלם מכך שעשו לא הביא אתו את נשותיו וילדיו שיכירו את יעקב ומשפחתו, אלא רק "אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" הנראים כצבא היוצא למלחמה. בהחלט יתכן כי גם עשו ירא מפני יעקב, והכין לצידו צבא למקרה שיעקב ירצה להורגו כדי "לחסל" את הפרשה העתיקה של קניית הבכורה ולהשכיח את הכוונה לרמות את יצחק.

ממה שאנו לומדים בפרשה – לאחר שנפגשו שני האחים, כנראה כל אחד מהם שינה את תוכניותיו ופחדיו והציגו אחוות אחים נאמנה. למרות כל משקעי העבר, הבינו שני האחים את מהותם של קשרי הדם והמשפחה, וכפי שנלמד מהמשך הפרשה, אביהם יצחק היה עדיין בחיים, ולכן גם העדיפו להפסיק את המריבות ולהמשיך לחיות בשלום זה לצד זה. אחרי הכל – לשניהם אותם הורים ולכל אחד מהם היה רק אח אחד.

יעקב המשיך לנהוג בזהירות. כאשר עשיו ביקש ממנו שיבוא עם כל משפחתו וכבודתו אליו לשעיר, הסביר כי לא יוכל להצטרף אליו, מאחר שבמחנהו ילדים קטנים, צאן צעיר ונשים - דבר שיכריח אותם להתנהל בכבדות שלא כמו צבאו של עשו. יעקב ביקש מעשו שיחזור לשעיר והבהיר כי הוא יגיע לשם מאוחר יותר. ככל הנראה, יעקב לא התכוון להגיע לשעיר והמשיך עם מחנהו לסוכות שבארץ כנען, ואכן לא הגיע לשעיר.

כשהגיע יעקב עם משפחתו לסוכות, קנה חלקת שדה כדי להתגורר בה, ובנה עליה את ביתו. בכך המשיך את מסכת רכישת הקרקעות בארץ, בה החל אברהם סבו.

[בתמונה: יעקב המשיך את מסכת רכישת הקרקעות בארץ, בה החל אברהם סבו. כרזת פרסום של "סטיקר, לוח נדל"ן. אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]
[בתמונה: יעקב המשיך את מסכת רכישת הקרקעות בארץ, בה החל אברהם סבו. כרזת פרסום של "סטיקר, לוח נדל"ן. אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]

רכישת קרקע נוספת בארץ

כשהגיע יעקב עם משפחתו וכל הכבודה לסוכות, נהג יעקב כסבו אברהם, כאשר קנה חלקת שדה מבני חמור אבי שכם, כדי להתגורר בה ובנה עליה את ביתו. בכך יצר את מסכת רכישת הקרקעות בארץ, שהחל בה אברהם סבו. לאזור זה הגיע אברהם אבינו כשעלה לארץ – "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (יב, ו), ושם ניתנה הברכה – ההבטחה האלהית לאברהם "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (יב, ז), בעוד שעד אז ההבטחה היתה רק "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" (יב, ג).

כפי שראינו, יעקב, כסבו אברהם, קנה חלקת שדה בארץ, בשכם, "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (לג. יט), וכשם שאברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב ולאה נקברו במערת המכפלה אותה רכש אברהם, כך גם בנו של יעקב, יוסף, ייקבר בשכם: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי־חֲמוֹר, אֲבִי־שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (יהושע כד, לב) (ראו את תמונת הקבר למטה).

[בתמונה: קבר יוסף. צילם, העלה לויקיפדיה ואישר לפרסום: מאיר רוטר]
[בתמונה: קבר יוסף. צילם, העלה לויקיפדיה ואישר לפרסום: מאיר רוטר]

אונס דינה ונקמת שמעון ולוי בתושבי שכם

לאחר סיפור רכישת חלקת השדה, שהוא המשך ההתנחלות בארץ, אנו קוראים על אונס ובעקבותיו מעשה נקמה - הרג רב וביזה. שכם, בן חמור, אנס ועינה את דינה בת יעקב. יעקב שמע על כך, אך המתין עד אשר בניו חזרו עם המקנה מהשדה ואז סיפר להם את אשר ארע. שכם, בנו של חמור, התאהב בדינה אחותם ורצה לשאתה לאשה ולשם כך אנס אותה ואז ביקש מאביו חמור: "קַח־לִי אֶת־הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (לד, ד). יש להניח שחמור פנה ליעקב לדבר אתו.

תגובת יעקב – אם בכלל הייתה – אינה ידועה, וכאשר חזרו בני יעקב מהשדה פנה גם אליהם. על בני יעקב נכתב במפורש: "וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת־בַּת־יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (לד, ז).

כאשר דינה עדיין מוחזקת בביתו של שכם, מתחיל מו"מ בין חמור ושכם בנו לבין יעקב ובניו. כאן מבחינים אנו בהבדלים מהותיים במלים שהשתמשו בשיחות של חמור ושכם עם בני יעקב, לבין שיחות חמור ושכם עם בני עמם. שוב אנו כבמחזה, כאשר הבמה מחולקת לשני חלקים כאשר ביניהם חוצצת מחיצה. בצד האחד אנו רואים ושומעים את שיחתם של חמור ושכם עם יעקב ובניו: "וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ. בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנו־לָנוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ, וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם – שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ" (לד, ח-י).

בשלב זה נכנס שכם לשיחה והוסיף: "וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי, וּתְנוּ־לִי אֶת־הַנַּעֲרָ(ה) לְאִשָּׁה"(לד, יא-יב).

[בתמונה: שמעון ולוי לוקחים את דינה וטובחים באנשי שכם (ג'וליאנו בוגיארדיני, 1554). התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: שמעון ולוי לוקחים את דינה וטובחים באנשי שכם (ג'וליאנו בוגיארדיני, 1554). באזורנו, כאז כן עתה, איש אינו מכבד את מי שמוחל על כבודו... התמונה היא נחלת הכלל]

יעקב אינו מגיב. את המענה נותנים בני יעקב. הם מסתירים את כעסם, כי דינה עדיין שבויה בידי שכם, ועליהם לשחררה, ואינם רוצים שתיפגע עוד. הם משיבים במרמה: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי־יַעֲקֹב אֶת־שְׁכֶם וְאֶת־חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ, אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם: לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת־אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ עָרְלָה כִּי־חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם: אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר, וְנָתַנּוּ אֶת־בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח־לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת־בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ" (לד, יג-יז).

כעת אנו עוברים לצידה השני של המחיצה, בו מתנהלת השיחה בין שכם וחמור לבני עמם, כשברקע אנו זוכרים את דברי שכם אל חמור: "קַח־לִי אֶת־הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (לד, ד). לא נערה, אלא ילדה, בכינוי מזלזל. בשיחתם עם בני עמם הם מבליטים את עליונותם מעמדם הרם לעומת בני יעקב: "וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל־שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל־אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר: הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת־יָדַיִם לִפְנֵיהֶם, אֶת בְּנֹתָם נִקַּח־לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל־זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל־בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. וַיִּשְׁמְעוּ אֶל־חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל־יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל־זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (לד, כ-כד).

[בתמונה: שכם לוקח את דינה, ציור מהמאה ה-17. התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: שכם לוקח את דינה, ציור מהמאה ה-17. התמונה היא נחלת הכלל]

יעקב אינו מגיב. יתכן שחשש מפני תגובתם של חמור ועמו, ויתכן שחשב שאנשי חמור לא יסכימו להימול ואז יגאלו את דינה מידי שוביה, בהתאם לתנאים שהציבו. אך שמעון ולוי בני יעקב, ניצלו את העובדה שכל הגברים תושבי עירו של חמור נימולו, ובהיותם עדיין כואבים נקמו את נקמתם על אונס אחותם.

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי־בְנֵי־יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל־הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל־זָכָר, וְאֶת־חֲמוֹר וְאֶת־שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי־חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת־דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל־הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם, אֶת־צֹאנָם וְאֶת־בְּקָרָם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר־ֲבָּעִיר וְאֶת־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ, וְאֶת־כָּל־חֵילָם וְאֶת־כָּל־טַפָּם וְאֶת־נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (לד, כה-כט).

יעקב כעס על שמעון ועל לוי על התנהגותם כי חשש מהתוצאות: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־שִׁמְעוֹן וְאֶל־לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (לד, ל). יתכן גם שכעסו נבע מכך שלא שיתפו אותו בתוכניתם אלא פעלו על דעתם בלבד, ואפילו לא על דעתם של תשעת אחיהם. אך תשובתם היתה ברורה: "וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ?" (לד, לא). הם אינם מוחלים על כבודה וכבוד המשפחה, ולכן הם נקמו בכל עמו של חמור.

יעקב, מלא פחד, דרש מבניו ומכל בני המשפחה והקהל שהיה אתו למהר ולברוח לעיר לוז – בית אל, המקום בו יעקב חש שאלהים יגן עליו. להפתעת כולם, לאחר שיצאו משכם, "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (לה, ה).

גם בימינו – עולם כמנהגו נוהג ואינו משתנה. זוכרים את הפצצת הכור בעיראק ועוד לפני זה את מלחמת ששת הימים – לעומת ההססנות שהייתה נחלתם של מפקדי צבא בכירים בישראל בהזדמנויות שונות, שפורשה בעולם כחולשה.  

[בתמונה: הכור העיראקי 'אוסיראק' (תמוז) בשעת בנייתו "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב"... כמה שונה הנחרצות של מפקדי הצבא אז, מול ההססנות שהם מכלים היום... התמונה הועלתה לויקיפדיה ע"י מקור לא ידוע ומוצגת בשימוש הוגן]
[בתמונה: הכור העיראקי 'אוסיראק' (תמוז) בשעת בנייתו "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב"... כמה שונה הנחרצות של מפקדי הצבא אז, מול ההססנות שהם מכלים היום... התמונה הועלתה לויקיפדיה ע"י מקור לא ידוע ומוצגת בשימוש הוגן]

הססנות מתפרשת כחולשה, ותקיפה מוצלחת מוערכת גם על ידי מי שהתנגד לה

יעקב היה הססן מטבעו, הססנות שלבן פירש כחולשה ולכן בחר להמשיך לנצל את יעקב, עד אשר בפעם האחת שיעקב אזר אומץ, וגם זאת בהשפעת מלאך אלוהים, החליט לצאת מחרן עם כל בני משפחתו כשהוא לוקח אתו את עובדיו ורכושו, בהסתר מלבן, ואפילו לבן נאלץ להעריכו. אך יעקב נשאר הססן, כי כנראה זה היה טיבו. מסיבה זו לא סלח יעקב לשמעון ולוי עד מותו על התנהגותם. הוא הוכיח אותם על התנהגותם בברכתו בפרשת ויחי (מט, ה-ז): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". אמנם כן, שבטי שמעון ולוי לא זכו בנחלות עצמאיות לאורך זמן לאחר עליית בני ישראל ממצרים ארצה, וצאצאיהם התפזרו בין שאר השבטים.

יעקב ומשפחתו ממשיכים במסעותיהם בארץ. כשהם בבית-אל, שהייתה תחנתו הראשונה של יעקב בדרכו מהארץ לארם, אלוהים מברך אותו על שובו לארץ וחוזר על הבטחותיו לאברהם, ליצחק ולהבטחותיו הקודמות ליעקב. בביקור זה אנו לומדים, שבשובו של יעקב לארץ הגיעה אליו דבורה, שהייתה מינקת רבקה, כדי להיות עמו.

ככל הנראה רבקה, שהייתה צעירה ממנה, כבר לא הייתה בחיים ולכן לא קיבלה את פניו של יעקב וכשנפטרה חששה עדיין מנקמתו של עשו, שאם לא כן הייתה מוצאת דרך להודיע זאת ליעקב כפי שהבטיחה לו שיישאר אצל אחיה לבן "עַד-שׁוּב אַף־אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם" (כז, מה); אך דבורה יצאה לקראתו והצטרפה אליו במסעותיו בארץ והגיעה עמו עד לעיר לוז ששמה האחר היה בית-אל, המקום בו נגלה אלהים ליעקב בברחו מעשו.

דבורה נפטרה בבית-אל ונקברה שם מתחת לעץ אלון, שיעקב כינה בשם אַלּוֹן בָּכוּת. מכאן אנו לומדים שיעקב כיבד והעריך את דבורה, שיתכן אף שהייתה בסוד העניינים כאשר קיבל את ברכת יצחק ונשלח לארם כדי להינצל מידי עֵשָׂו.

[בתמונה: בית אל כיום... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dvirraz. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה: בית אל כיום... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dvirraz. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לידת בנימין ופטירת רחל

בהמשך מסעותיו קרה אסון נוסף. רחל, שהייתה בהריון אותה עת, ילדה את בנה השני ונפטרה בסמוך לאחר הלידה. היה זה הצעיר בבניו של יעקב. רחל הספיקה לתת לו שם – בֶּן־אוֹנִי, אך יעקב העדיף לקרוא את שמו בנימין. רחל, האם הצעירה מבין האמהות, לא נקברה במערת המכפלה בחברון, אלא במקום בו נפטרה בדרך לאפרת – בית לחם. על קברה הוצבה מצבה כדי שתיזכר וייזכר מקום קבורתה. אם אינני טועה, זוהי המצבה הראשונה בתנ"ך שהוקמה על קבר. מצבות הוקמו לציון אירועים או פולחן דתי, אך לא מצאתי שלפני כן הוקמה מצבה על קברו של אדם.

בפרשה זו אנו לומדים גם על שני מקצועות: מינקת ומילדת. המינקת דבורה שהייתה המינקת של רבקה, והמיילדת של רחל, ששמה לא נמסר.

כאן מחזיר אותנו הכתוב לשובו של יעקב מפדן ארם, "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר־לוֹ אֱלֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב. לֹא־יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" (לה, ט-י). היה זה לפני הולדת בנימין, כדי שגם רחל תשמע את הברכות כדי לעודד את רוחה. אלהים מזכיר ליעקב ששמו המועדף הוא ישראל, ומכאן הכינוי "בני ישראל".

[בתמונה: קבר רחל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Patrick Gray לאתר flickr]
[בתמונה: קבר רחל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Patrick Gray לאתר flickr]

פרשת ראובן ובלהה

לאחר לידת בנימין ופטירת רחל, ממשיך יעקב עם כל משפחתו את מסעו בארץ, אך אז, בנו הבכור ראובן – שהוא גם בנה הבכור של לאה – הכעיס את יעקב. הוא שכב עם בלהה, שפחתה של רחל, אותה בלהה שהיתה פילגש אביו ואמם של שנים מאחיו. הדבר נודע ליעקב: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (לה, כב). יתכן שבמעשהו זה התכוון ראובן להודיע שהוא ממשיכו של אביו, כדי לשמור לעצמו את זכות הבכורה וההנהגה, גם כלפי בני יעקב מרחל, מזלפה ומבלהה, מחשש שהבכורה תינתן ליוסף, בנה הבכור של רחל שנפטרה. כך ינהג אבשלום (בנם של דוד ומעכה), ששכב עם פילגשי דוד המלך אביו, ובכך הודיע שהוא ממשיכו של דוד ולא בן אחר של דוד (שלמה) שהיה בנו מאשה אחרת (בת שבע). כך גם ינהג אדוניה (בן חגית), שביקש לשאת לאשה את אבישג השונמית שהייתה פילגשו של דוד אביו, ולהודיע בכך שגם לו חלק במלכות דוד, וכפי שישכב אבנר בן נר, בן דודו של שאול, עם רצפה בת איה, פילגש שאול, כביטוי להיותו ממשיכו של שאול במלכותו.

יעקב לא סלח לראובן עד מותו, וכשם שלא סלח לשמעון וללוי, וגם אותו יוכיח בברכתו בפרשת ויחי, אליו יפנה במלים אלה: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (מט, ג-ד).

[בתמונה: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה"..." תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי annafill28 לאתר FIXABAY]
[בתמונה: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה"..." תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי annafill28 לאתר FIXABAY]

מעשהו זה של ראובן הכעיס את יעקב עד כדי כך שיעקב נטל ממנו את הבכורה והעבירה ליוסף – בנה הבכור של רחל – כפי שנכתב בדברי הימים א' (ה, א-ב):

"וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר־ִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר, וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן־יִשְׂרָאֵל, וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה, כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ, וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף".

רבקה, ככל הנראה, כבר לא היתה בין החיים, אך יצחק עדיין חי. יצחק התגורר בקרית ארבע – חברון, מקום בו התגוררה שרה לפני פטירתה. עם זאת, לא מסופר לנו שיעקב פגש את אביו לאחר שחזר ארצה, או שניסה לפוגשו, לאחר שלא נפגשו עשרים שנה. אמנם יצחק לקה בעיוורון כבר שנים רבות, אך בכל זאת – התחמקותו של יעקב מלפגוש את אביו – אם התחמק – מוזרה. עם זאת, כאשר נפטר יצחק, דאג יעקב להעביר לעשו את הידיעה על פטירת אביהם יצחק, וכפי שנכתב בפרשה – שניהם, יעקב ועשו קברו את יצחק במערת המכפלה, בה כבר נקברה רבקה (מט, לא). מזה אנו לומדים, שיעקב היה בקשר כלשהו עם אנשים שהכירו את יצחק, שלולא כן לא היה יודע שנפטר והיכן נקברה רבקה. בתנ"ך אין אנו מוצאים היכן נקברו זלפה ובלהה. יש להניח שלא נקברו במערת המכפלה, אף כי בניהן נמנים על בני יעקב בזכויות מלאות, וכולם היו ראשוני השבטים. 

הפרשה מסתיימת בסקירה מפורטת של צאצאיו של עֵשָׂו והמקומות בהם התגוררו. מעתה – התורה אינה מספרת עוד על צאצאיו האחרים של אברהם, אלא מתמקדת ביעקב ובצאצאיו. 

[בתמונה: כריכת ספרו של פרופ' דוד א' פרנקל, 'תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל', שראו אור בהוצאת ראובן מס, ירושלים, ב- 2022]
[בתמונה: כריכת ספרו של פרופ' דוד א' פרנקל, 'תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל', שראו אור בהוצאת ראובן מס, ירושלים, ב- 2022]

[לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *