[בתמונה: משבר אוקטובר בקוויבק: חיילים ברחובות הערים]

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן]

מבוא 

באוקטובר 1970, התרחש בקנדה משבר אלים, המשבר הרציני היחיד בהיסטוריה המודרנית של קנדה, המכונה "משבר אוקטובר 1970" (או "אוקטובר השחור", על ידי התנועה לשחרור קוויבק). המשבר פרץ על רקע שאיפות הבדלנות המתחזקות של מחוז קוויבק, דובר הצרפתית. במועד זה, חטפה מחתרת טרוריסטית זעירה, ה- [F.L.Q. , La Front De Liberation Du Quebec [1 את הנציג המסחרי הבריטי ג'יימס קרוס (James Cross) וחמישה ימים לאחר מכן, את אחד השרים בממשלת קוויבק פייר לאפורט (Pierre Laporte), שאותו היא רצחה, מיד לאחר מכן (Weaver, 1992, ע' 24; Breton, 1988, ע' 75).

מטרתו של פרק זה הינה, לבדוק את התפתחות אירועי אוקטובר 1970 בקוויבק (Quebec), ולנסות לבחון מה ניתן ללמוד מהם לגבי המציאות הישראלית, בהשוואה לאירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל.

קנדה - רקע כללי

הויקינגים היו האירופאים הראשונים שהגיעו לחוף המזרחי של קנדה עוד במאה העשירית. האירופי הראשון, שחדר לתוך הארץ פנימה וחקר אותה, היה הצרפתי ז'ק קרטייה (Jacques Cartier ), ב- 1534[2]. אחריו, בראשית המאה השבע-עשרה המשיך צרפתי אחר, שנפליין (Samuel De Champlain), בחקר האיזור שסביב נהר סנט-לורנס. הוא סיפח אותו לצרפת והקים את קויבק סיטי[3]. ב- 1627, הוקמה שם המושבה "צרפת החדשה", (Nouvelle France ) שמנתה כ- 3,000 מתיישבים צרפתים. ב- 1663, הכריז מלך צרפת, לואי ה- 14, על קנדה כמחוז של צרפת. בתקופה זאת, הופיע שחקן מדינתי חדש בזירה – השחקן הבריטי, שייסד ב-1670 את חברת מפרץ  הדסון (Hudson's Bay Company  ) והביא להגירה בריטית לאזור. ההתיישבות הצרפתית, אותה ניהלה "החברה לצרפת החדשה" (Compagnie De La Nouvelle France) באמצע המאה ה- 17' למטרת סחר בפרוות, התנהלה תוך מאבק באינדיאנים המקומיים, במתיישבים הבריטים, וב"חברת מפרץ הדסון" הבריטית מדרום לנהר סנט-לורנס. במשך זמן מה, התקיימו שתי התרבויות, האנגלית והצרפתית, יחד בשלום. עד אשר, חיילים בריטים כבשו מבצר צרפתי בנובה-סקושה ב - 1745, והחל המאבק על השליטה בארץ החדשה. נקודת המיפנה היתה בעת מלחמת שבע-השנים  (1763-1756) באירופה,שבה לחמו צרפת ובריטניה זו בזו. וכוחות בריטים כבשו את Quebec City ואת .Montreal

ב- 1763, העבירה צרפת, בחוזה השלום, את קנדה לידי בריטניה. בתחילת המאה ה- 19', לאחר המהפיכה האמריקאית, הגיעה הגירה של כ- 50,000 מתיישבים בריטים מארצות הברית, והגירה גדולה של מתיישבים מאירופה, בעיקר, מבריטניה. מצב זה הפך את צאצאי המתיישבים הצרפתים למיעוט. בשנת 1867, העניקה בריטניה מעמד של דומיניון לארבעה מחוזות במזרח קנדה. לאחר מכן, הצטרפו אליהם מחוזות אחרים.

קנדה זכתה בעצמאות מלאה ב- 1931, אך עודנה חברה, מרצון, בחבר העמים הבריטי. בראשה עומדת, להלכה, מלכת בריטניה, המיוצגת על ידי מושל כללי. זהו תפקיד חסר סמכות, והשלטון, בפועל, נתון בידי ממשלת קנדה (ע"ע קנדה , האנצקלופדיה העברית, כרך כ"ט , עמודים 836-861).

חבל קויבק ותביעותיו

חבל קוויבק ממוקם בדרום מזרח קנדה (ראה תרשים מס' 1).  הוא משתרע על פני 1,700,000 קילומטרים מרובעים, גדול פי שלוש מצרפת ופי חמש מיפאן. החבל משופע במקורות מים. הגדול שבהם הוא נהר ה- סיינט לורנס (Saint Lawrence River), החוצה את החבל  ממערב למזרח, לאורך 1,000 ק"מ, לפני שהוא נשפך לאוקיאנוס האטלנטי. רוב ריכוז האוכלוסיה בחבל מרוכז לאורך נהר זה, (www.gouv.qc.ca), אשר משופע במשאבי טבע ובערים תעשיתיות (ביגר גדעון, סימון דני וקרטין אמנון(עור')(2003), אטלס מסע אחר למדינות העולם, תל-אביב: מסע אחר, עמוד 366-367 )

תרשים מס' 1: מיקומו של חבל קוויבק בקנדה

בקנדה יש מיעוט גדול של דוברי צרפתית, המהווה, כמעט, 30% מן האוכלוסייה ויושב, בעיקר, במחוז קויבק. העיר מונטריאול, בת יותר משלושה מליון תושבים, שוכנת במחוז זה. היא הגדולה בערי קנדה, והעיר דוברת הצרפתית, השנייה בגודלה בעולם, אחרי פריס. רוב דוברי הצרפתית משתייכים לדת הקתולית, בעוד שרוב הקנדים, דוברי האנגלית, הם פרוטסטנטים.

האינטראקציה בין קנדים, דוברי אנגלית, לבין בני התרבות הצרפתית, הינה גורם מתמיד של מתח, עד היום. המאבק ל"קויבק חופשית", נתמך, בזמנו, על ידי נשיא צרפת, גנרל שארל דה-גול . מאבק זה הביא למהומות חברתיות, שהתחזקו, בעיקר למן סוף שנות ה- 60', ואשר העלו על פני השטח את התסכול המצטבר, שחשו בני קויבק, דוברי הצרפתית, נגד קנדה דוברת האנגלית. תביעותיהם של בני מחוז זה לקבל אוטונומיה, או אף לפרוש מקנדה ולהכריז על מדינה עצמאית, התחזקו. פייר אליוט טרודו (Pierre Elliott Trudeau), שהיה ראש ממשלת קנדה, בין השנים 1979-1968, הביא, ב- 1969, להסדרה של יחסי הקנדים דוברי הצרפתית ודוברי האנגלית, ולחקיקת חוק השפות הרשמיות, שהעניק לצרפתית מעמד שווה לאנגלית.

ארגון ה- Front de Liberation du Quebec ,שנודע כ-F.L.Q. , הוקם בשנות ה- 60' על ידי  קבוצת צעירים בדלניים והתבסס, בעיקר, על תושבי מונטריאול.  ה- F.L.Q. היתה קבוצה לא מוכרת של צעירים קנדיים צרפתים. הם פיזרו הצהרות מרקיסיסטיות אנרכיסטיות ודגלו בהפרדת קויבק מקנדה, ובמיסוד חברת פועלים (Worker's society). בשנת 1963, התארגנו ואומנו על ידי  מהפכן בלגי, בשם ג'ורג' שוטרס (Georges Schoeters), שגיבורו היה המהפכן הקובני צ'ה גוארה .Che Guevara  ב-7 באוקטובר 1963, נידון Schoeters לשתי תקופות מאסר, של חמש שנים כל אחת, בשל פשעים פוליטיים; שני פעילים נוספים מהארגון, לפחות, קיבלו אימוני גרילה ומיומנויות בהתנקשות באישי ציבור, על ידי פעילים פלסטינים מירדן. במשך השנים צמחו תאים שונים מהארגון, כמו: The Viger Cell   , The Dieppe Cell, The Saint-Denis Cell, The Nelson Cell, The Louis Riel Cell, The Liberation Cell ו- The Chenier Cell. שני התאים האחרונים היו אלו, שהיו מעורבים באירוע הדרמאטי, שנודע כ"משבר 1970" בקנדה.

בין 1970-1963 ביצע ה- F.L.Q. כ- 200 פעילויות חתרניות, כולל הנחת פצצות, שהביאו לשלושה מקרי מוות; ושני מקרי מוות, נוספים, כתוצאה מירי בנשק חם. מטרות הפיגועים כללו עסקים בבעלות אנגלית, בנקים, את אוניברסיטתMcGill , ובתים של דוברי אנגלית בולטים, באיזור העשיר של מונטריאול.

ב- 1963, נשפטו שני חברי הארגון ל- 12 שנות מאסר, לאחר שהורשעו בביצוע פשעים נגד המדינה. פצצה שהניחו, גרמה למותו של חייל מה- Canadian Army Recruitment Center. עד לשנת 1970, הגיע מספר חברי F.L.Q., ששהו במאסר, ל- 23 אנשים, כולל ארבעה שהואשמו ברצח.

כקבוצה מרכסיסטית, התנגד ה- F.L.Q. לדומיננטיות של ארצות הברית במערב בכלל, ובקנדה בפרט, כאשר אחד התאים אף התיימר לאיים בשיגור פצצה לעבר פסל החירות, בניו יורק. בשנת 1966, הוכן על ידי הארגון מסמך סודי בן 8 עמודים, שנקרא: Revolutionary Strategy and the Role of the Avant-Garde. המסמך פרס את מדיניות הארגון ואת ההיסטוריה המוצלחת של הנחת הפצצות, האלימות ושוד הבנקים; ואת האמונה בהתקוממות ובמהפיכה. המסמך, שנודע כ-La Cognee , הופץ כאזהרה לציבור על שעתיד לבוא (marianopolis, 2004א').

כרונולוגיה של משבר אוקטובר^[4]

אירועים  טרם פרוץ המשבר:

אחד האירועים הקשים, שקדם למשבר אוקטובר 1970, היה פיצוץ בבורסת מונטריאול בפברואר 1969, שהביא לפציעתם של 27 אנשים.

קדמו לאירועי אוקטובר גם שורה של התנגשויות אלימות בין לאומנים קוויבקים לבין מהגרים איטלקים, בקיץ ובסתיו של 1969, סביב משבר בתי הספר בפרבר של מונטריאול, בשם St.-Leonard (Weaver, 1992, ע' 24; Breton, 1988, ע' 75).

ב- 26 בפברואר 1970, במהלך פטרול משטרתי, נעצרה משאית ובה שני אנשים חשודים. במשאית נמצאו נשק וקופסה גדולה, שיכולה היתה להכיל אדם גדול מימדים. בכיס מכנסיו של אחד האנשים (מי שבקרוב יחטוף את חבר המשלחת הכלכלית הבריטית,  ג'ימס קרוס) נמצאה הודעה מוכנה לתקשורת, כי הקונסול הישראלי למסחר, משה גולן, נחטף. החשודים הואשמו בהחזקת נשק ובקשירת קשר לחטיפה.

ב- 21 ביוני 1970, בעקבות מידע מודיעיני, פשטה המשטרה על בית במחוז  Prevost. בפשיטה נעצרו ארבעה גברים ושתי נשים חשודים. כן, נמצאו 150 עלונים, שהודיעו, כי הקונסול הכללי האמריקאי במונטריאול, הריסון בורגס (Harrison Burgas) נחטף. החטיפה תוכננה ל- 4 ביולי. סכום הכופר היה זהה לסכום, שידרשו החוטפים באירועי אוקטובר. כתבי אישום נגד החשודים היו בתהליך הגשה, בפרוץ משבר אוקטובר (marianopolis, 2004א').

פירוט אירועי משבר אוקטובר 

5 באוקטובר, 1970: חבר המשלחת הכלכלית הבריטית, James Cross, נחטף, בשעה 8:15, על ידי שני אנשים חמושים. בשעה 15:00, התקבלה רשימת תביעות וכופר מהארגון, שזוהה כתא השיחרור (Liberation Cell) של ה- F.L.Q.. הארגון דרש את שיחרורם של 23 אסירים פוליטיים; כופר של 500,000$ במטילי זהב; שידור פומבי של מניפסט ה- F.L.Q., פרסום  שמות משתפי הפעולה עם המשטרה; מטוס, שיביא את החטוף למקום מבטחים בקובה או באלג'יריה; והפסקה של כל פעולות החיפוש המשטרתיות.

ב- 6 באוקטובר 1970, הצהיר ראש הממשלה דאז, פייר אליוט טרודו, כי כל החלטה, בנוגע לדרישות החוטפים, תתקבל, במשותף, על ידי הממשלה הפדרלית וממשלת קוויבק. ראש ממשלת קוויבק דאז, רוברט בוראסה (Robert Bourassa), אישר את העמדה הקשוחה של הממשלה הפדרלית. מסרים שונים הגיעו מהארגון לשחרור קוויבק, באמצעות תחנת הרדיו. הם לוו באיומים לרצח קרוס, אם הדרישות לא ייענו. מספר עיתונים פירסמו את מניפסט הארגון, אף, שהוא לא פורסם עדיין, במלואו, בעיתונות האנגלית של קנדה.

7 באוקטובר, 1970: פשיטה משטרתית על חברי הארגון הביאה למעצרם של שלושים חשודים. שר המשפטים של קוויבק, ג'רום שוסט (Jerome Shocette), הצהיר על נכונות למשא ומתן, בכל רגע. החוטפים, מצידם, המשיכו לשדר איומים על חיי קרוס.

8 אוקטובר, 1970: ניתנה רשות לשידור המניפסט ברשת הטלויזיה הצרפתית הלאומית,  בניסיון להפחית את המתח. מצד הארגון, הועבר אולטימטום, שלא זכה תהודה.

9 באוקטובר, 1970: בעתונות החלו להישמע טיעונים בעד ויתורים או כניעה לקידום שיחרורו של קרוס. לעמדה זאת ניתן ביטוי מצד המוציא לאור של  העיתון  Le Devoir.

החוטפים סיפקו הוכחה לכך שקרוס עדיין חי, לפי דרישתו של שר המשפטים. אולטימטום  נוסף הוזרם לעיתונות, אחד מיני רבים לבוא.

10 באוקטובר, 1970: ראש ממשלת קוויבק דאז, רוברט בוראסה, חזר מביקור בניו יורק, בה ניסה לגייס השקעות הון לטובת קוויבק, שכן המשבר לא ניתפס בראשיתו כקשה דיו, בכדי לבטל את הביקור. ראש מפלגת הקוויבקים ((Parti Quebecois העביר, מעל דפי העיתונות  פנייה אל החוטפים, בה ביקש לנטוש את דרך האלימות. שר המשפטים הודיע, כי הוא מוכן לתת רשות מעבר לחוטפים, אם ישחררו את קרוס, ללא פגע. מנגד, נדחתה תביעתם לשחרור האסירים הפוליטיים. בשש אחר הצהריים, עברה שעת האולטימטום האחרון.

 באותה עת, נחטף שר העבודה, פייר לאפורט, על ידי תא אחר בארגון, ה- Chenier Cell. מאותו יום, קיבל "משבר אוקטובר" משנה חשיבות בתשומת הלב הציבורית.

11 באוקטובר, 1970:  נערכו מספר פשיטות משטרתיות נוספות. פורסמה אזהרה של חוטפי לאפורט, כי הוא יומת, אם לא יתמלאו כל שש הדרישות. ניכר היה, שחוטפי לאפורט תוקפניים ומסוכנים  יותר מחוטפי Cross.   במכתב אישי, שהגיע  מלאפורט, הוא פנה אל ראש ממשלת קוויבק, שהיה חברו הטוב, לחוס על חייו ולהיכנע לדרישות החוטפים.

הושגה הסכמה בין הרמה הפדרלית למקומית, שהמטרה המרכזית היא שיחרור שני החטופים בשלום. רשויות קוויבק הוצפו בבקשות להגנה מצד אזרחים.

12 באוקטובר, 1970: פורסמה הצהרה פייסנית של הארגון, על פיה, ישוחררו שני החטופים,  אם ישוחררו עשרים ושלושה אסירים פוליטיים; ואם תינתן לחוטפים רשות מעבר אל מחוץ למדינה.

13 באוקטובר, 1970: הוחל בשיחות בסיוע שני מנהלי משא ומתן. השיחות הסתיימו, בערבו של יום, ללא תוצאות. באותו יום, יצא, לראשונה, ראש הממשלה, טרודו, בהצהרה מפורשת, ואמר, כי אין להיכנע לגורמים המאיימים על חיי התושבים. היה בכך רמז לנכונותו למחיר של אבדן החטופים, כדי לשמור על החוק והסדר.

14 באוקטובר, 1970: הגיעה הצהרה משותפת לשני תאי הארגון. דובר ממשלת קוויבק מסר, כי נשקלת הכנסת 6,000 חיילים לחבל. במקביל הופצו שמועות, כי קיימת מחלוקת בתוך הממשלה לגבי אופן הטיפול במשבר. בערב, פורסמה עצומה, חתומה על ידי שישה-עשר בעלי תפקידים בכירים בקוויבק, הקוראת לממשלת קוויבק לנהל משא ומתן, בניגוד ולמרות ההנחיות הפדרליות, שכן, זוהי "בראש ובראשונה דרמה של קוויבק" (www.marianopolis.edu/quebechistory/doc/octobercrisis ). באותו יום, היה החבל מוצף בשמועות על התערבות צבאית, והיה חשש מהטלת פצצות ע"י הצבא. התקיימו מסיבות עיתונאים רבות. ישיבת קבינט מיוחדת נערכה, כדי לדון באפשרות של נקיטה בכוח צבאי.

15 באוקטובר, 1970: ראש ממשלת קוויבק פרסם אולטימטום לחוטפים לשחרר את בני הערובה. לאחר שלא נתקבלה תגובה מהארגון, הצהיר ראש הממשלה טרודו על כך, שהוא נאלץ לנקוט  בפעולה הצבאית. ממשלת קויבק ביקשה את התערבות הצבא Wikipedia2004), הערך "משבר אוקטובר" (. בנאום בבית הנבחרים הצהיר טרודו, כי האחריות על חייהם של שני החטופים מעיקה עליו, והוא אינו שוכח אותם. אולם, אין לו ברירה, אלא להפעיל כוח צבאי. ראוי לציין, כי שלוש מפלגות האופוזיציה, כולל Parti Quebecois, לא גילו התנגדות להחלטה.

הממשל המרכזי, בראשות ראש הממשלה, פייר אליוט טרודו, הגיב  בנחרצות. הוא הכריז על מצב חירום, והפעיל חקיקת חירום (The War Measures Act ). תקנות אלו הוציאו את ה- F.L.Q. מחוץ לחוק, והקנו למשטרה סמכויות חדשות ומוגברות למאסר, חיפוש, תפיסה ומעצר. במסגרתן, ניתן היה לאסור אדם, שהיה חשוד בחברות בארגון או בתמיכה בו, ולשפטו לחמש שנות מאסר מכסימום. כמו-כן, ניתן היה לעצור אדם כזה, ללא שיחרור בערבות, עד 90 יום. באותה עת, נעצר כל אדם שהיה חבר בארגון או שתמך בו באסיפות ציבוריות, או שחתם על עצומות תמיכה (Weaver, 1992, ע' 24; Breton, 1988, ע' 75).

18-16 באוקטובר, 1970: 48 שעות מפרסום התקנות לשעת חירום, נעצרו 250 אנשים. ביניהם, מנהיגי הלייבור, אמנים וסופרים. רק 36 מתוך העצורים היו חברי המפלגה הקוויבקית (Parti Quebecois) . עד ל- 31 באוקטובר, הגיע מספר העצורים ליותר מ- 400 איש, ועד ל-20 באוקטובר נערכו יותר מ- 1600 פשיטות על ידי המשטרה. משפחות לא קיבלו אינפורמציה לגבי העצורים, למרות הצהרת שר המישפטים, שהמשפחות יודעו. למרות המשטר הצבאי, לא הצליחה הצנזורה במאת האחוזים: שבע אוניברסיטאות פירסמו את המניפסט; והתקיימו  כנסי מחאה באוניברסיטאות כנגד הנקיטה באמצעים צבאיים, תוך הקראת המניפסט. בסופו של דבר, שוחררו 408 עצורים, בלי כתבי אישום. שני אנשים בלבד נישפטו.

17 באוקטובר, 1970: תא השיחרור, שהחזיק בקרוס, פירסם מסמך הדוחה את מועד הריגתו. חברי התא  דרשו שוב את מילוי דרישותיהם והצהירו, כי קרוס יוצא להורג, רק אם המשטרה "הפשיסטית" תחשוף אותם או תתערב באירוע (www.marianopolis.edu/quebechustory/doc/octobercrisis ). מלבד המטרה של מתן אינפורמציה לרשויות ולציבור על מצבו של קרוס, רצה התא לאותת לתא החבר, שהחזיק בחטוף השני, לאפורט, להצטרף לעמדתו. אולם, התאים פעלו בניפרד ובאופן עצמאי. הרשויות לא נתנו פרסום למסמך זה, עד דצמבר.

18 באוקטובר, 1970: גופתו של לאפורט נמצאה בתא מיטען של מכונית, ליד נמל התעופה סיינט הוברט (Saint Huberdeau). הובהר, כי הוא נירצח ב- 17 באוקטובר, כתגמול על הנקיטה בכוח צבאי. תחושות הלם וזעם התעוררו בציבור, בעקבות הרצח.

28-23 באוקטובר, 1970: התקיימו בחירות לראשות עיריית מונטריאול. בעקבות ביצוע צוי חיפוש, נעצרו עוד שלושה מראשי הארגון  והעצורים, מכוח תקנות לשעת חירום, קיבלו, בפעם הראשונה, ייעוץ משפטי. מכתב בן 3 עמודים התקבל מתא השיחרור של חוטפי קרוס,  כתשובה לבקשתה של אשתו לקבל חדשות על בעלה. היא פנתה, בשידור רדיו, אל בעלה ואל הארגון. ועדה של האיגוד לזכויות האזרח של קוויבק התחילה לבקר את העצורים שנעצרו תחת התקנות לשעת חירום.

2 בנובמבר, 1970: ממשלת קנדה וממשלת קוויבק הציעו, ביחד, פרס של 150,000$ עבור מידע , שיביא למציאת החוטפים. האירוע החשוב של היום היה החלפתן של התקנות המקוריות לשעת חירום בתקנות ציבוריות חדשות, ה- The New Public Order Temporary Measures, 1970. תקנות חדשות אלה עברו את אישור בית הנבחרים, והיו תקפות עד 30 באפריל, 1971. הן הוציאו מחוץ לחוק את הארגון לשחרור קוויבק, ואיפשרו תקופות מאסר של עד 5 שנים על חברות בארגון ועל סיוע לחוטפים. כמו-כן,  התקנות איפשרו להחזיק אדם במעצר, ללא אישום, במשך שלושה ימים. ניתן היה להאריך את שלושת הימים לשבעה ימים, לפי בקשת התובע הכללי של קוויבק. העצורים יכלו לקבל ייעוץ משפטי מיידי, מה שנמנע מהם, בתקנות הקודמות. תוצאות סקרי דעת קהל, בשבועות שלאחר מכן, הראו תמיכה בתקנות ובעמדת ראש הממשלה טרודו וראש ממשלת קוויבק. נשיא האגודה לזכויות האזרח הודיע, כי בביקור הוועדה בקרב מחצית מ- 118 האסירים, לא  עונה אף לא אחד מהם.

5 בנובמבר, 1970: התקיימו מספר העמדות לדין בבית המשפט. הבולטות ביניהן היו של אישים ממנהיגי מפלגת הלייבור, עורך דין של ה- F.L.Q., ואישים מהמנהיגות האינטלקטואלית של הארגון. עד ל- 13 בנובמבר הואשמו 46 אנשים באשמות, הגורסות ביצוע קשר לביצוע חטיפה.

7-6 בנובמבר, 1970: בפשיטת משטרה על מקום מחבואם של אנשי תא Chenier, נעצר אחד מהבכירים בתא, אך רוב חברי התא הצליחו להימלט. התחילה חקירת נסיבות מותו של לאפורט.

9 בנובמבר, 1970: שר המשפטים הקוויבקי ביקש מהצבא להישאר בקוויבק עוד 30 יום. הוא טען, שארגון ה- F.L.Q.  מהווה, עדיין, איום על חיי התושבים. על פי טענתו של שר ההגנה הפדרלי, דונלד מקדולנד (Donald McDonald ) מספר החיילים שנפרסו באוטווה, במונטריאול ובקוויבק, הגיע ל- 7,500 חיילים, עד ל- 9 בנובמבר. לאחר תאריך זה, ירד המספר ב- 25%.

21 בנובמבר, 1970: מכתב מתאריך 15 בנובמבר אישר, כי קרוס עדיין חי.

3 בדצמבר, 1970: קרוס שוחרר, בעקבות פעולה משטרתית, מבית בצפון מונטריאול. במשא ומתן, שהתנהל  עם החוטפים, הם הסכימו לשיחרורו תמורת קבלת רשות מעבר לקובה.

4 בדצמבר, 1970: שר המשפטים הפדרלי הודיע, כי אלו שהוגלו לקובה, יישארו שם, כל חייהם.

23 בדצמבר, 1970: ראש הממשלה טרודו, הודיע, כי כל כוחות הצבא יסוגו מקוויבק, עד ל- 4 בינואר 1971.

5 בינואר, 1971: בעקבות ממצאי חקירת נסיבות מותו של לאפורט, הורשעו 7 מחברי הארגון בחטיפה וברצח.

(marianopolis, 2004א').

התפתחויות פוליטיות בקוויבק לאחר משבר אוקטובר 

ב- 1976, זכתה בבחירות המחוזיות בקוויבק המפלגה Party Quibec, שדגלה בבדלנות. מאז, התפרצו ושככו, חליפות, המהומות בנושא זה. ב- 1980, נדחתה גישת הבדלנים במשאל עם על סוגיית השלטון העצמי הצרפתי. 60% מן הקולות היו בעד הישארות החבל בקנדה. באוקטובר 1995, היו התוצאות קרובות מאוד. בין קנדה לבין פיצול הפרידו רק כמה אלפי קולות בוחרים[5]. כביטוי לשאיפות הבדלנות של קויבק,  וכרצון הממשלה לתת הכרה לקויבק כמחוז אוטונומי, נחקקו בה חוקים המחייבים את השימוש בשפה הצרפתית ומגבילים את לימוד השפה האנגלית, אף ש- 20% מתושבי המחוז הם דוברי אנגלית ( אינצקלופדיה יבנה, כרך 13, ערך קנדה, עמ' 148-151 ; אינציקלופדיה y-net, 2004, ערך קוויבק, htpp://livingbridge.org.il/history/aboutcanada.html).

גופי הביטחון בקנדה[6] 

המשטרה הקנדית: נחלקת לשתי משטרות:

המשטרה הפדרלית (Federal Police), המכונה Royal Canadian Mountain Police (RCNP). יעודה של משטרה פדרלית הוא לחימה בהלבנת הון, סמים ובעיקר מלחמה בפשיעה המאורגנת,מאפיה איטלקית, או כל פשיעה שהיא חוצת גבולות של מחוזות. זוהי משטרה קטנה, מצומצמת בכוחותיה, עומד בראשה מפכ"ל, והיא כפופה למשרד לביטחון פנים של קנדה (Internal Security). 

המשטרה המקומית": בחלק מהמקומות היא מכונה ה- 'District Police' ובחלק אחר היא מכונה'Provincial Police' . המשטרה המקומית אחראית לכל המלחמה בפשיעה ובהפרות הסדר הציבורי בתחום הפרובינציה או המחוז. 

השרות החשאי-  Canadian Secret Intelligence Service (CSIS) כפוף גם הוא למשרד לביטחון פנים של קנדה. 

כוחות הצבא הכפופים למשרד ההגנה. 

דיון: ניתוח האירוע ומשמעויות

למה הוכרז מצב חירום?

התחילת הספר שאלנו, כיצד מבחינים קברניטים בין אירועי סדר ציבורי "רגילים" לבין כאלה המסכנים את הביטחון הלאומי? מצאנו, כי התשובה הינה סובייקטיבית, היא אינה נעוצה, תמיד, בעוצמת האירועים, אלא בסכנה הסובייקטיבית ובתחושת האיום על הסדר הקיים, שחשים האזרחים ומנהיגיהם.

ראש ממשלת קנדה דאז, טרודו, טען כי נהיר היה  לו, שהיה זה בלתי אפשרי לטפל באירוע, ללא נקיטת פעולות חירום. שכן, החוק הפלילי, כפי שהוא, אינו מספיק כדי לטפל בתופעת של  "טרור שיטתי" (Systematic Terror)[7].

הקורא הישראלי, החי במציאות הישראלית של תחילת שנת 2004, בה נכתבות שורות אלה, תמה, בוודאי, מעוצמת התגובה של הממשל הקנדי. הפעלת חוקי חירום, בעקבות שני מקרי חטיפה ומספר אירועי טרור, בקנה מידה מיזערי, יכולה להיראות לנו תגובה קיצונית בחריפותה. אולם, מסתבר, כי הכל יחסי. את תגובתה של ממשלת קוויבק והיענותה של הממשלה הפדרלית לנקוט בצעדי חירום, יש לבחון לפי הקונטקסט של התרבות הפוליטית הפנימית בקנדה ושל הקונטקסט האיזורי-בינלאומי. 

אשר לתרבות הפוליטית הקנדית, קנדה הינה מדינה ללא קונפליקט צבאי עם מדינת אוייב, ותושביה, מעולם לא עמדו בסכנה קיומית, תיאורטית או מעשית כבישראל. אירועי אוקטובר זיעזעו את עולמם ואת ביטחונם של הקנדים. במציאות השלווה של קנדה, היה באירועי אוקטובר, 1970, לאיים על הסדר החברתי הקיים. באוקטובר 1970, ראו תושבי הערים הגדולות בקנדה, לראשונה, חיילים חמושים ברחובותיהם. התחושה היתה של סכנה וחרדה גדולה. היה זה בלתי ניתפס, במדינה כמו קנדה, שארגון  מנסה לקדם מטרותיו באלימות. אפשר לראות בכך שבירתו של קוד מוסרי- פוליטי. ככל שהדבר לא נתפס, בעיניים ישראליות, דומה היה, שקנדה נקלעת למלחמת אזרחים (cbs on air, 2004; Weaver, 1992, ע' 24; Breton, 1988, ע' 75).

אשר לקונטקסט האיזורי בינלאומי, האירועים נתפסו, בזירה הבינלאומית, כבעיה קנדית פנימית, וממשלת קנדה היתה משוחררת מלחצים בינלאומיים, כאלה ואחרים, שיכלו להעיב על אופן קבלת ההחלטות שלה.

התמיכה הסוחפת שקיבל ראש הממשלה, טרודו, בבית הניבחרים, לצעדי החירום שנקט, מעידה, כניראה, שבמציאות הקנדית, זה היה הדבר הנכון לעשותו. היו שהאשימו את טרודו בשלילת חירויות הפרט (Cbs on air, 2004) . אולם, קיים חומר רב המצדיק את הצעדים הללו. לדוגמה, באתר נטען, כי מאחר ולא היה ידוע מספר חברי ה-F.L.Q.  ומספר האזרחים התומכים בו, היתה תחושה של חוסר שליטה ופחד. לרשויות לא היה צל של מושג לאן ההתפתחויות יכולות להגיע. במשך שנים, ניסה  ה- F.L.Q. ליצור תדמית של ארגון חזק וגדול, שיש לו שלוחות בכל שכבות האוכלוסיה. בעת פרוץ האירועים, היתה תדמית זו בעוכריו. התחושה, הן בקרב אנשי ציבור והן בקרב אזרחים היתה, שהמשטרה אינה מסוגלת לטפל, לבדה, באנשי המחתרת ובתאים הרבים (Cbs on air, 2004).

דוגמה לתחושות הללו היתה האימרה של אחד ממנהיגי הליברלים הרדיקאליים בקוויבק, שתמך ב-FLQ, Michel Chartrand, שמבהירה את החרדה והחשש של התושבים, באותם ימים:

אנחנו בדרך לניצחון, כיוון שקיימים יותר אנשים, המוכנים לירות בחברי פרלמנט, מאשר שוטרים (שיכולים למנוע זאת מהם).

(wikipedia, 2004, ערך FLQ):

דוגמה נוספת, הממחישה את הדברים הינה מכתב, שנישלח אל ראש ממשלת קנדה דאז, טרודו, מראש ממשלת קוויבק דאז,בורסה, בתאריך 16.10.70.  בורסה כתב, כי:

ממשלת קוויבק בטוחה, שהחוק, במתכונתו הנוכחית, אינו מאפשר להתמודד עם האירועים באופן הולם. אני מבקש, שסמכויות חירום יוענקו מהר ככל האפשר, כדי שניתן יהיה לנקוט בצעדים אפקטיביים יותר. ממשלת קוויבק משוכנעת, שסמכויות כאלה הינן חיוניות, להתמודד עם מצב החירום הנוכחי. לא רק ששני אנשים שלא עשו מאומה עומדים בסכנת מוות, אנו עומדים בפני ניסיון של המיעוט לחסל את הסדר החברתי (ההדגשה שלי, המחברת), על ידי נקיטת צעדים פליליים.

(marianopolis, 2004ב')

כל אותה העת, כפי שכבר צויין, הפעלת חקיקת החירום היתה שנוייה במחלוקת, כאשר עיקר הביקורת הגיעה ממנהיגי המפלגה הליברלית ומעיתון Le Devoir (ראה באתר Marianopolis). ניתן להצדיק את פעולת הממשל גם במבחן הזמן. הטראומה הלאומית מאירועי 1970 הינה כה עמוקה, שמאז ועד כתיבת שורות אלה, שוב לא עמד הסדר החברתי בקנדה בסכנה .

חוקי חירום והפעלתם

הפעלת סמכויות החירום בקנדה הביאה לפריסת הצבא, לראשונה בהיסטוריה של קנדה, בתוך ערי קוויבק, ובתוכם, מונטריאול. בסיכום כולל, נעצרו, במסגרת חוקי החירום, במעצר מינהלי, 497 בני אדם, מהם, רק 62 הועמדו לדין, ומתוך אלו, רק פחות משליש הורשעו. (Weaver, 1992, ע' 24; Breton, 1988, ע' 75). 

אם נשווה את חוקי החירום הקנדיים, שהופעלו במהלך אירועי אוקטובר 1970, מול חוקי החירום של ישראל שלא הופעלו, במהלך אירועי אוקטובר 2000, נמצא כי הקנדיים חמורים יותר בהתחשב בעוצמת האירועים, שקרו בקנדה בלבד, לעומת אירועי אוקטובר 2000, שהתרחשו במקביל לטרור שהופעל על ידי הרשות הפלסטינית.

למה הופעל הצבא?

ראש ממשלת קנדה, אליוט טרודו, עשה בדבריו הפרדה בין סמכויות המשטרה והצבא. במשטר דמוקרטי, טען טרודו, המשטרה הינה בעלת סמכויות לטיפול באירועים "רגילים" שבמסגרת החוק הפלילי. כאשר קיימת סכנה לביטחון הלאומי, לשלומם הפיזי של אזרחים ולשלום המשטר הדמוקרטי, יש מקום לנקיטה בצעדי חירום ולהפעלת הצבא (canadaonline.about.com)

ואכן, עוצמת האירועים וסדר הגודל של הפעולות שנדרשו היו, כנראה, מעבר לכוחה של המשטרה הקנדית המקומית.

המחשה למצב זה הינה מכתבו של מפקד משטרת מונטריאול דאז, M.St.Pierre, בתאריך 15.10.70, לחברי ממשלת קוויבק. מכתב זה מבהיר את התחושה, שהמשטרה מתקרבת לקצה גבול היכולת שלה לפעול:

איום זה, שנכפה על החברה על ידי קונספירציה, שהופעלה במהלך 11 הימים האחרונים; הקושי שבחקירת ארגון, המפוצל לתאים קטנים, שאינם מקיימים קשרים ביניהם; והכמות הבלתי אפשרית של בדיקות וחקירות, שנכפו עלינו, שואב וממשיך לשאוב את משאבי המשטרה שלנו ומותח ומביא אותם עד לקצה היכולת. (לכן), הסיוע מהממשלה הפדראלית הוא חיוני לשם השלמת תפקידנו (marianopolis, 2004ב').

בפרק השלישי, בספר זה, גם למדנו, כי, כיוון שהמשטרה היא המופקדת על שלום האזרחים כפרטים, והיא פועלת מטעמם, אין היא יכולה לפעול ללא הלגיטימציה שהם אמורים להעניק לה. לגיטימציה זו אובדת, כאשר המשטרה נתפסת על ידי המיעוט כעושת דברו של הרוב.

עיון במניפסט שפרסם ה- F.L.Q. מלמד, שזו, אכן, היתה התחושה כלפי המשטרה. הוא יצא בהתקפה קשה על משטרת מונטריאול, והאשים אותה, כי היא האשמה באירועים בשל האלימות שבה היא נוקטת (marianopolis, 2004ב'):

And the Montreal policemen, those strongarms of the system, should understand these reasons- they should have been able to see we live in a terrorized society because, without their force, without their violence, nothing could work on October 7.

הגיבוי שניתן למשטרה ולממשלת קוויבק על ידי ממשלת קנדה היה מוחלט. בנאום, שנשא ראש הממשלה, Trudeau (canadaonline, 2004) באמצעי התקשורת, ב- 16.10.70, הסביר, כי הפעיל את התקנות לשעת חירום כדי לאפשר למשטרה לקבל את מלוא הכח והסמכויות הנדרשות. הצבא נתן גיבוי למשטרה ואיפשר לה לעצור את כל החשודים ולשמור על שקט ברחובות. ללא תקנות אלו, לא יכולה היתה המשטרה לעצור את החשודים, מבלי להקפיד על זכויות העצורים. Trudeau מתייחס בדבריו לשאלת תפקידה של המשטרה בחברה דמוקרטית וטוען, כי  למשטרה אין סמכות להפעיל תגובה חזקה ואינטנסיבית, ואף לא להחליט, האם להעמיד מטוס לרשות חוטפים לצאת את קנדה. התמודדות עם דרישות החוטפים והחלטה באם להיכנע לדרישות, זוהי החלטה של הממשלה הפדרלית ולא של המשטרה.

חפץ (2002, ע' 45) מבחין בין טיפול בעבירות סדר ציבורי רגילות, שהן באחריות המשטרה לבין אירועים כגון התקוממות ערביי ישראל במחוז צפון של משטרת ישראל, המהווים סכנה לביטחון הלאומי. הוא קובע  שלושה הבדלים: גורם הזמן, הגוף האחראי לטיפול בסוג האירוע ועוצמת התגובה (שם, עמ' 45-43).

מסקנות

מה בין אירועי אוקטובר 1970 בקוויבק לאירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל?

ניתוח ההבדלים בין שני האירועים מעלה לפיתחנו את שאלת יעוד המשטרה ואת סוגיית תפקידה בביטחון הפנים של מדינות בעולם המערבי. פנחס יחזקאלי (2002, עמ' 47-48) מעלה דילמה בסיסית באשר לתפיסת יעוד המשטרה וחלוקת הזמן והאמצעים המשטרתיים, בעיקר בין תחומי ביטחון הפנים לבין אכיפת החוק.

 בארועי 2000 בישראל החל מרי, כי המשטרה הרגה 7 פלשתינאים ביום שישי בהר הבית, לעומת קוויבק שבו הטרורוריסטים הם שביצעו פעולה אלימה של חטיפה.

היה שוני מהותי גם באופן שבו טיפלו השלטונות באירועי אוקטובר 1970, בקוויבק, מול האופן, שבו טופלו אירועי אוקטובר 2000 בישראל. ניראה כי באירועי אוקטובר בקנדה ברור היה לממשלה הפדרלית, כמו גם לממשלת קוויבק, כי המשטרה איננה הגוף המתאים מבחינת המשאבים והיעוד לטיפול באירוע יוצא דופן, המערער על הסדר החברתי. לעומת זאת, בארועי אוקטובר 2000 בישראל לא נקרא הצבא להתערב ולגבות את המשטרה.

בקנדה ניתנה תגובה נחרצת, לא פרופורציונית, לכאורה, לאירועים, שחיסלה כל אפשרות להתפשטותם. לעומת זאת, בישראל, לא הוכרז מצב חירום, לא הופעל הצבא, ותגובת הדרג הפוליטי היתה הססנית. מהיום השלישי לאירועים, כאשר הומחשו לו ההשלכות הפוליטיות של האירועים, נטש הדרג המדיני את העמדה התקיפה של מניעה, בכל מחיר, של חסימת ציר תנועה עיקרי (כביש וואדי ערה) ואימץ מדיניות של מיזעור נזקים פוליטיים ופיוס המיעוט הערבי (הצהרת ראש הממשלה, כי "ניתן לקבל סגירה של ציר כמו ואדי ערה ליום או ליומיים, אם המטרה היא למנוע שפיכות דמים" ("וועדת אור", 2003 כרך א', ע' 257); מינוי וועדת בדיקה; מינוי וועדת חקירה תחתיה, בעקבות לחץ; וכדומה).

שוני נוסף,מהותי, הינו ברמת המעורבות של כלל האוכלוסיה באירועים. בעוד שבישראל התפתח מעין מרי עממי, לא השתתפו תושביה הצרפתיים של קוויבק באירועים, כקבוצה אתנית, למרות המעצרים ללא משפט של קרוב ל- 500 עצורים, כולל מנהיגים פוליטיים, בתוקף תקנות חירום.

אופן הטיפול באירוע היה, ללא ספק, אחד הגורמים החשובים, לכך שאירוע זה נשאר בודד בהיסטוריה של קנדה. האם הצליח הטיפול באירועי אוקטובר 2000, למנוע הישנות של אירועים כגון אלה? ימים יגידו...

חשוב לציין שוני מהותי, הן במציאות הפנימית והן במציאות הבינלאומית, בתוכה פועלות קנדה וישראל:

באשר למציאות הפנימית, בשני המקרים, מדובר, אמנם, במיעוט, בעל שאיפות לאומיות ברורות, אולם, בעוד שלמיעוט הקנדי צרפתי יש זיקה למדינת אם – צרפת, הממוקמת ביבשת אחרת, הרחק מגבולותיו, והוא מטפח, בחלקו, תחושות בדלניות, של יצירת מדינה עצמאית, הרי שהמיעוט הערבי בישראל מטפח זיקה לאומית לעם, המצוי על גבולות הקו הירוק, והוא שואף, ברובו, לשינוי הישות המדינית הקיימת של ישראל ובניית ישות אחרת תחתיה.

לכך יש גם להוסיף את סוגיית הלגיטימציה הפנימית. ההסכמה הרחבה בבית הניבחרים הקנדי, ותוצאות סקר דעת הקהל מעידים על הלגיטימציה הרחבה שהיתה למהלכי הממשלה מבית. אולם, ספק אם במדינת ישראל היה מתהווה קונצנזוס ציבורי להפעלת מצב חירום ולהכנסת צבא למגזר הערבי.

באשר למציאות הבינלאומית, שבתוכה מתפקדות שתי המדינות, קנדה היא מדינה גדולה, בעלת לגיטימציה ותדמית לא אלימה בקהיליה הבינלאומית, ומעמדה הבינלאומי שונה תכלית שינוי מזה של ישראל. קנדה, מגובה בקרדיט בינלאומי כמדינה דמוקרטית נאורה, עם היסטוריה ליברלית, חשה את מלוא הלגיטימציה להגן על עצמה מפני מערערי הסדר החברתי . בעוד אירועי אוקטובר 1970 נתפסו כעניין קנדי פנימי, הרי האירועים בישראל קשורים לסכסוך הישראלי פלסטיני, שסיומו אינו נראה באופק, ובו יש מעורבות רבה לארצות הברית, לאירופה ולמדינות ערב. ישראל נתונה, כל העת, תחת לחץ בינלאומי וחשש מתמיד לאבדן הלגיטימציה שלה כמדינה יהודית. לא רק בעמדות המנהיגים, בזירה הבינלאומית, צריכה ישראל להתחשב, אלא גם בדעת הקהל העולמית, כגורם המניע את ההנהגה, במדינות המערביות.

לכל אלה יש השלכות מובנות, על השיקולים המביאים לנקיטה בצעדי חירום, להפעלת צבא באירועי פנים.

הבדל בולט בין שני האירועים, היה המסקנות שהסיק הממשל בעקבותיהם. הממשל הקנדי התיחס לאירועי אוקטובר 1970 כאירוע מעצב, ואימץ, בעקבותיהם, רפורמה מרחיקת לכת, של הליכה לקראת המיעוט הצרפתי, המהווה כ- 30%-25% מאוכלוסיית המדינה, והפיכת קנדה למדינה דו לאומית, שבה, לשפה ולתרבות הצרפתית,  ערך שווה לשפה ולתרבות האנגלית; לעומת זאת, בישראל, למרות האפשרות להפוך את דו"ח וועדת אור לכלי של פיוס, לא ננקטו כל צעדים להקטנת המתח הלאומי של ערביי ישראל, ופיתרון נוסח זה הקנדי, למיעוט המונה כמעט 20% מהאוכלוסיה הישראלית, אינו ריאלי במציאות הישראלית.

מקורות

• אינצקלופדיה יבנה, כרך 13, ערך "קנדה", הוצאת יבנה ת"א והוצאת לארוס פריס.
• אינציקלופדיה y-net (2004), www.ynet.co.il, ערך טרודו פייר אליוט,  מעודכן לפברואר 2004.
• אינצירקלופדיה wikipedia, ערך Paul Rosse, וערך FLQ,         htpp://en2.wikipedia.org/wiki/Octobercrisis, , מעודכן לפברואר 2004.
• ביגר גדעון, סימון דני וקרטין אמנון (עור')(2003), אטלס מסע אחר למדינות העולם, תל-אביב: מסע אחר, עמוד 366-367
• המניפסט של ה- F.L.Q.:
• http://www.cbc.ca/onair/shows/blackoctober/en-manifesto.htm.
• "וועדת אור" (2003), דין וחשבון, ועדת החקירה הממלכתית  לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים באוקטובר 2000, ירושלים.
• חפץ אסף (2002), האחריות לטיפול בבטחון פנים: סוגיית האחריות והסמכות, אצל: יחזקאלי פנחס, קנטי דפנה (עורכים) (2002), עיונים בבטחון לאומי: בטחון פנים בדמוקרטיה הישראלית, גיליון 3, עמ' 46-39.
• יחזקאלי פנחס (2002), מבוא ללימודי משטרה ושיטור,גלילות: המכללה לבטחון לאומי וגלי צה"ל, אוניברסיטה משודרת
• מפת קנדה: www.travelnet.co.il/canada/index.htm
• נאום ראש הממשלה, Trudeau, באמצעי התקשורת, 16/10/70: canadaonline.about.com.
• נתונים על חבל קוויבק: www.gouv.qc.ca/Vision/Territoire, Territoire_en.html
• "עמדת הקומוניסטים בקנדה בשאלת קוויבק" מתוך עיתון ערכים, גיליון141, 1994
• Cbs on air (2004), חיילים קנדיים חמושים נראו, לראשונה, בחוצות מונטריאול: www.cbs.ca/onair/shows/blackoctober.
• livingbridge (2004), ההתפתחויות הפוליטיות בקוויבק אחרי משבר אוקטובר, 1970: htpp://livingbridge.org.il/history/aboutcanada.html).
• marianopolis (2004א'), אירועי אוקטובר והאירועים שקדמו להם: www.marianopolis.edu/quebechustory/doc/octobercrisis
• marianopolis (2004ב'), מכתבו של ראש ממשלת קוויבק לראש ממשלת קנדה: htpp://www2.marianopolis.edu/quebechistory/docs/October/letters.htm
• Breton R. (1988), From Ethnic to Civic Nationalism: English Canada and Quebec, Ethnic and Racial Studies, vol. 11, pp. 85-102. 
• Weaver R.Kent. (1992), Political Institutions and Canada's Constitutional Crisis, In: Weaver R. Kent (ed.), The Collapse of Canada?, The Brookings Institution, Washington,  D.C., pp. 7-75.

 הערות 

[1]    עוד על ה- FLQ, כולל פירוט המניפסט (מתורגם לאנגלית), מ- 1971, שקרא לתושבי קוויבק להתמרד, ראה באתר האינטרנט: http://www.cbc.ca/onair/shows/blackoctober/en-manifesto.htm

[2]   עיין ערך "קרטייה ז'אק"  באנציקלופדיה העברית, כרך ל', ע' 136.

[3]   עיין ערך "קוויבק" באנציקלופדיה העברית, כרך כ"ט, ע' 241.

[4]       אירועים אלו ואירועי אוקטובר, שיפורטו בדפים הבאים, מפורטים, בהרחבה, באתר האינטרנטwww.marianopolis.edu/quebechistory/doc/octobercrisis.

[5]    עוד על הדעות בעד ההינתקות מקנדה ונגדה ראה ב"עמדת הקומוניסטים בקנדה בשאלת קוויבק" מתוך עיתון ערכים, גיליון141, 1994

[6]     חומר על מבנה כוחות הביטחון ומשטרת קנדה ניתן ממשטרת ישראל, מראש האינטרפול של משטרת ישראל, העובד מול נציגי משטרות זרות בארץ.

[7] נאום טרודו מתאריך 16.10.70, ראה ב- canadaonline.about.com