[בתמונה: יצחק רבין כאלוף פיקוד הצפון, 1957: הצורך לקיים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני שיח כן ונוקב של אחריות משותפת. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על יצחק רבין ומורשת רבין באתרנו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על יחסי הדרג הצבאי עם הדרג המדיני. למאמר האחר, לחצו כאן:

• גרשון הכהן: אחריות משותפת ביחסי הגומלין בין הרמטכ"ל לממשלת ישראל

*  *  *

ב- 17 באוגוסט 2015 פרסם יגיל לוי בהארץ מאמר, תחת השם: 'ההתרסה של אייזנקוט'. במאמר טען לוי כי פרסום המסמך הקרוי אסטרטגיית צהל - הנושא את חותם הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט - מהווה תקדים של התרסה של הצבא כלפי הדרג המדיני.

בין יתר  טענותיו, תקף לוי את אמירת הרמטכ"ל כי הנחיות הדרג המדיני מחייבות ברור ושיח שוטף בין הדרג הצבאי הבכיר לדרג המדיני. בביקורתו קבע לוי,כי משמעות ההכתבה שלפיה על הדרג המדיני לקבוע את הנחותיו, לאחר היוועצות עם הצבא, היא סטייה מעקרון מכונן, שעל פיו אמור הדרג המדיני לקבל את החלטותיו באורח אוטונומי.

[לכתבה המלאה של יגיל לוי ב'הארץ', לחצו כאן]

לפנינו סוגיה מרכזית לניהול עניניי המדינה והוקדשו לה אין ספור דיונים ומחקרים. אחד מהם הוא מחקרו של אל"מ (מיל') עימנואל גלוסקא בספרו "אשכול תן פקודה" (ראו תמונת הכריכה משמאל).

בספרו תאר וביקר את מערכת יחסי הגומלין שהתנהלו עד מלחמת ששת הימים, בין הרמטכ"ל יצחק רבין ואלופי המטה הכללי, לבין אשכול שכיהן באותה עת כראש הממשלה ושר הביטחון. מתוך אימוץ פרדיגמה אינסטרומנטלית להסדרת יחסי דרג מדיני-צבאי, מתח גלוסקא ביקורת על הרמטכ"ל ואלופיו, שלהבנתו ניצלו לרעה את רפיונו של ראש הממשלה.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של עמי גלוסקא" 'אשכול, תן פקודה!', שראה אור ב- 2004, בהוצאת משרד הביטחון. אנו מאמינים שאנחנו עושים בצילום שימוש הוגן]

אלא, שקיימות במדע המדינה גם גישות אחרות, המציעות תיאור אחר למערכת היחסים הרצויה בין הדרגים:

אחת מהגישות מיוצגת על ידי דאגלס בלאנד הקורא לגיבוש תפיסת אחריות משותפת בין הדרגים. התבוננות, מנקודת מבט זו במערכת יחסי הגומלין שהתנהלו בין אשכול לרמטכ"ל ואלופיו - גם על בסיס העובדות שמציג מחקרו של גלוסקא - הופכת לשיר הלל לראש הממשלה אשכול ולרמטכ"ל רבין.

[להרחבת המושג: 'פרדיגמה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

[בתמונה: מלחמת ששת הימים - האם הרמטכ"ל יצחק רבין ואלופיו ניצלו לרעה את רפיונו של ראש הממשלה? צילום: אגף דוברות והסברה במשרד הביטחון. הצלם אינו ידוע]

לאמירה זו הסבר פשוט: לגמרי נכון כי מבחינת החוק וסדרי ממשל, מקור הסמכות לכל החלטה על בנין הצבא והפעלתו מצוי באופן בלעדי ואוטונומי בידי הדרג המדיני. באשר במדינה דמוקרטית, רק הדרג המדיני נבחר על ידי העם. על כן, הסמכות המלאה להכוונת פעולות הצבא מצויה רק בידי הדרג המדיני. בממד זה מדובר ביחס חד כיווני ולא סימטרי. אלא שכמו בכל תופעה מורכבת, גם בענייננו קיימים ממדים נוספים, המחייבים התייחסות מעשית. בצמוד לממד החוקי, קיים גם הממד הקוגניטיבי, והוא על פי רוב לא מציית דווקא לסדר ההיררכי.

נוח לנו לספר כי בסדר ההיררכי יש מי שמוסמך להחליט מה נכון לעשות, ויש מי שמציית ומתמקד בשאלות של איך וכיצד. אלא, שפעמים רבות, דווקא מי שיודע "איך" יכול להציע מה ראוי ונכון לבקש ממנו, וכן להפך. במפגש המחייב כנות ושותפות בין בעל המיומנות התפעולית לבין בעל הסמכות להחליט ולכוון, הדיון אינו מתהווה מתוך ציות לסדר היררכי.

התופעה דומה במידה רבה לברור המתקיים בין יזם לבין ארכיטקט, (דוב תמרי ושמעון נוה מדברים על כך מזה שני עשורים). אם הארכיטקט אינו יותר ממתווך ניהולי בין היזם לבין הפועלים, אפשר לוותר עליו. הזיקה בין היזם לבין הארכיטקט רחוקה מלהיות אינסטרומנטלית גרידא. כך גם לגבי הזיקה שבין הדרג המדיני לצבאי.

[להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן]

בהגיון זה של פרדיגמת האחריות המשותפת פעלו רבין ואשכול ב- 1967. לפיכך, אין להתפלא מדוע כאשר הוצגו מסקנות ועדת אגרנט לממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר, בחורף 1974, היה זה שר העבודה יצחק רבין שהתנגד להן באומרו:

"לעתיד יגיד לעצמו כל רמטכ"ל, 'אני מניח את כל החומר המצוי ברשותי על שולחן הממשלה בצרוף המלצתי'... אם אין אחריות משותפת בין שני הדרגים, אני כרמטכ"ל, הואיל וכל האחריות תוטל עלי ועל הצבא, אנהל לבדי את מדיניות החוץ והביטחון של המדינה, משום שאם אין אחריות משותפת לתוצאות, אין גם סמכות משותפת לקבלת החלטות." (פנקס שרות עמוד 414).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של יצחק רבין, 'פנקס שירות', שראה אור ב- 1979 בספריית מעריב. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

רבין כמובן לא חתר תחת הסדר החוקי-היררכי, הקובע לדרג המדיני סמכות בלעדית בהכוונה ובהחלטות. מרום ניסיונו המעשי, הצביע על חיוניות הממד הקוגניטיבי, המחייב לקיים בין הדרגים שיח כן ונוקב של אחריות משותפת.

במקום הזה, נכון לפי הבנתי למקם את תפקידו של מסמך אייזנקוט. למסמך משמעויות רבות ביצירת תשתית ידע מכוונת לפעולת הצבא, מן הרמטכ"ל אל הדרגים הכפופים לו.

כלפי הדרג המדיני המסמך רחוק מלהיות התרסה, כטענת יגיל לוי, ממש אחרת: המסמך הוא הזמנה לשיח ברור רציני מתוך אחריות משותפת.

[לקובץ המאמרים על יצחק רבין ומורשת רבין באתרנו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• לוי יגיל (2015), ההתרסה של אייזנקוט, הארץ, 17/8/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדיגמה, התנפצות פרדיגמות ואפקט פלאנק, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/11/23.