תקציר: שניים הם הנושאים העיקריים בפרשת בא: שלוש המכות האחרונות שהונחתו על מצרים ויציאת מצרים. בין לבין, אנו לומדים על ההכנות ליציאת מצרים ועל חילופי רכוש; ולאחר המכה האחרונה, אנו לומדים על היציאה ממצרים. גולת מצרים באה לקיצה. כל בני ישראל יצאו ממנה, כאשר כולם בני חורין.  

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן]

עודכן ב- 18 בינואר 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

שניים הם הנושאים העיקריים בפרשת בא: שלוש המכות האחרונות שהונחתו על מצרים ויציאת מצרים.

בין לבין, אנו לומדים על ההכנות ליציאת מצרים ועל חילופי רכוש; ולאחר המכה האחרונה, אנו לומדים על היציאה ממצרים. גולת מצרים באה לקיצה. כל בני ישראל יצאו ממנה, כאשר כולם בני חורין.  

מכות ארבה וחושך

תחילתה של פרשת בא היא המשך ישיר לפרשת וארא, שהסתיימה בסיפור המכה השביעית – הברד – שגם אחריה "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [...]. (ט, לה).

לאחר מכת הברד אלוהים אינו אומר למשה "לך לפרעה" אלא מצווה עליו: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה!". המשמעות מניסוח זה היא שמשה אכן סיים את מחזור שבע פגישותיו עם פרעה, אך אינו נמצא במקום מרוחק, שהרי אז היה אלוהים מצווה עליו: לך לפרעה, אלא נמצא בקרבת מקום. מסיבה זו אלוהים מצווה עליו לחזור למקום הקרוב בו כבר היה – לארמונו של פרעה.

אין בכך הפתעה, כי היה זה "[...] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה" (ט, לה), אלא שכאן עדים אנו ליצירת נושא חדש בד בבד – הטמעת הזכרון הלאומי. טרם הליכתם של משה ואהרן לפרעה כדי להזהירו מפני המכה השמינית – הָאַרְבֶּה, אלוהים מבהיר למשה, מה שלא אמר עד כה, כי מכות מצרים הן גם אותות שיש לספרן מאב לבן, ובכך ליצור רציפות בין הדור של בני ישראל שישב במצרים ובין עם ישראל לדורותיו בעתיד – כהמשך לאומי ישיר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה" (י, א-ב). זוהי קריאת פתיחה לקראת מה שמצפה לנו בהמשך הפרשה.

ארבה...

משה ואהרן באים לפרעה ודורשים ממנו פעם נוספת שיאפשר לכל בני ישראל לצאת, כשהפעם הם מאיימים בהנחתת מכת אַרְבֶּה על מצרים, אם יסרב.

אנשי פרעה מפצירים בו שייענה לבקשה, אך פרעה מתעקש שלא להיענות לבקשתם של משה ואהרן במלואה. הוא מוכן להתיר את יציאת הגברים בלבד, למדבר, לעבוד את ה', ובלבד שהנשים והטף וכל צאנם ורכושם יישארו במצרים. לכך לא הסכימו משה ואהרן.

מכת הארבה נוחתת על מצרים, ושוב מבקש פרעה ממשה ואהרן שיסירו את המכה כשהוא מציג עצמו כמתחרט ומודה: "חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם' וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה" (י, טז-יז). משה ואהרן נענים לבקשתו אך מיד עם הסרת המכה, "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (י, כ). בשלב זה הגיעה זמנה של המכה התשיעית – הַחֹשֶׁךְ. כמו לפני המכות השלישית והששית, גם כעת, לפני המכה התשיעית, באה המכה ללא אזהרה. בכך תסתיים קבוצה שלישית של מכות.

חושך...

מכת החושך שניחתה על המצרים ללא אזהרה נמשכה שלושה ימים רצופים, אך פסחה על מקום מושבם של בני ישראל.

פרעה מנסה לסגת מעמדתו הנוקשה ומודיע למשה שכל בני ישראל, כולל הנשים והילדים, יוכלו לצאת למדבר לעבוד את אלהים, אך, וכאן הוסיף תנאי מגביל – עליהם להשאיר במצרים את צאנם ובקרם כדי להבטיח שיחזרו למצרים לאחר שיסיימו את טקסי פולחנם.

על כך השיב לו משה בצורה נחרצת: "גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְגַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה, כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא־נֵדַע מַה־נַּעֲבֹד אֶת־יְהוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" (י, כה-כז). תגובת פרעה היתה צפויה מאחר שלכך כיוון אלהים: "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם" (י, כז).

משה מזהיר את פרעה לפני מכה נוספת ואחרונה – מכת בכורות – ומזהיר כי מכה זו תביא ל"צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף [...]וְיָרְדוּ כָל־עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲוּוּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי־כֵן אֵצא" (יא, ו; ח). פרעה לא נרתע גם לאחר איום זה "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא־שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (יא, י). הוא מסרב לאפשר יציאתם של כל בני ישראל ורכושם.

הכנות ליציאת מצרים

בשלב זה מורה אלהים למשה לראשונה, שיפנה לעם ויתחיל להכינו לקראת יציאת מצרים, לפני שתפול על המצרים מכת בְְּּכוֹרוֹת שתביא ליציאתם של בני ישראל ממצרים.

במעמד האחרון של משה ואהרן בפני פרעה, לאחר הסרת מכת החושך, גירש אותם פרעה מלפניו. או אז משה מודיע לכל בני ישראל: "כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם, וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (יא, ד-ה).

כעת מתחילה, למעשה, מסכת יציאת מצרים. משה ואהרן מודיעים לבני ישראל להתכונן ליציאת מצרים ולראשונה מכריזים שתוטל על מצרים מכה – מכת בְְּּכוֹרוֹת.

עד כה – בכל ארבע עשרה הפרשות, מפרשת בראשית עד לפרשת בא, הוטלו על בני ישראל שלש מצוות בלבד: שתי מצוות "עשה" ומצווה אחת שהיא מצוות "לא תעשה" וכולן בספר בראשית. שתי מצוות ה"עשה" הן: א) מצוות פריה ורביה, שהיא כלל אנושית (פרשת בראשית), ו-ב) מצוות מילה (פרשת לך לך), המיוחדת לצאצאיו של אברהם, ומצוות "לא תעשה" אחת – איסור אכילת גיד הנשה (פרשת וישלח) המיוחדת לבני ישראל. לעומתן, בפרשת בא אנו לומדים על לא פחות מעשרים מצוות ואיסורים – צוויי "עשה" וצוויי "לא תעשה", לרבות קביעת החודש ומצוות הפסח בפירוט מלא – מהם חמישה עשר צווים לפסח – הצווים שנועדו ל"פסח מצרים" – ההכנות במצרים לקראת הפסח ביציאת מצרים, וכן הצווים שנועדו להיות מצוות "פסח לדורות", לרבות חגיגת הפסח במשך שבעה ימים, בהם לא ייאכל חמץ, וכל הלכות הפסח האחרות הנוהגות עד ימינו. נוסף למצוות אלה – בפרשתנו נמצא המקור למצוות של הנחת תפילין ושל פדיון הבכור. מעל כל אלה חוזרת הפרשה על חובת העברת סיפור יציאת מצרים כזכרון לאומי לכל הדורות, מאב לבן עד סוף כל הדורות: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (יג, ח), "וְהָיָה כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה־זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (יג, יד). אלהים קישר גם את הפסח למכת הבכורות, שכפי שנראה להלן היתה התפנית החשובה שהביאה ליציאת מצרים: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם. חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (יב, יד).

שלושה עקרונות יסוד, מאפיינים מהותיים, קיימים ביהדות ובעם היהודי

בנייר עמדה שכתבתי בשנת 2014 בנושא: ישראל, העם היהודי והיהדות, שפירסם המכון לאסטרטגיה ציונית (http://izs.org.il/papers/Judaism_Frankel.pdf) כתבתי, בעמ' 6:

"[...] שלושה עקרונות יסוד, מאפיינים מהותיים, קיימים ביהדות ובעם היהודי, ואלה הם:

א) המונותיאיזם הטהור;

ב) הרציפות ההיסטורית יחד עם הזיכרון הלאומי;

ג) היותה של ירושלים וארץ ישראל שמסביבה, מרכז האומה.

אליהם נוספו עקרונות משנה שהם מסוג הסממנים, כגון השפה, השבת והמיתולוגיה. [...]. העיקרון השני הוא הרציפות ההיסטורית והזיכרון הלאומי. את העקרון הזה קבעו אבות האומה כעקרון לאומי חשוב. סדר הפסח הוא הדוגמה הבולטת ביותר. כל בית ישראל חוגג, בדרך זו או אחרת, את חג הפסח ובמיוחד את ליל הסדר. בליל הסדר אנו קוראים את ה"הגדה", שמשמעותה "והגדת לבנך". בסדר פסח אנו מספרים ביציאת מצרים. סיפור נפלא זה של יציאת מצרים שהביאה להקמת האומה היהודית, מסופר כבר אלפי שנים מדי שנה בכל משפחה יהודית. אין זה רק סיפור היסטורי, אלא זהו אירוע משמעותי ויסודי שעיקרו הוא: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר, זהו אירוע המהווה זיכרון לאומי, אותו חייבים לחלוק גם אנחנו וגם ילדינו, וגם צאצאיהם עד לסוף כל הדורות. ההמשכיות אינה רק ביולוגית אלא גם ערכית ולאומית. ללא המשכיות ערכית ולאומית אין כל ערך להמשכיות הביולוגית. יהודים בכל הדורות ובכל התפוצות, חגגו וחוגגים את חג הפסח. גם אלו שאינם מקפידים על כשרות או על כשרות מיוחדת לפסח, יחגגו את ליל הסדר ובצורה זו או אחרת יזכירו את יציאת מצרים. חג הפסח הוא, למעשה, חג העצמאות הראשון של העם היהודי [...]."

המקור לכך הוא בפרשת בא, בה אנו עוסקים כעת

התורה לא הסתפקה במתן הוראה כללית לפיה על כל אחד מבני ישראל לספר את מעשה יציאת מצרים, אלא – כדי שאכן הוראה זו תקוים – מפרטת הפרשה את כל ההוראות הדרושות – בניסוחים של צוויי עשה ושל צוויי לא תעשה, המכוונים לכל אדם בכל מעמד וגיל ובכל מקום. צווים אלה כוללים הוראות להתנהגות בבית ובחוץ, למאכלים ולכלי בית. כל זאת באופן שלא יוכל אדם לצאת ידי חובה בסיפור מעשה יציאת מצרים במשפטים קצרים, אלא עליו להסביר לילדיו והם לילדיהם, וכך מדור לדור, גם במעשים, את פשר התנהגותם ומשמעותה.

מחבר "ספר החינוך" כתב: "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (מצווה טז), וכך גם אצל אריסטו: "לא היודע נגרות הוא נגר, אלא העושה בעץ; לא היודע מהו צדק הוא צדיק, אלא העושה מעשי צדק". ראו "אתיקה" (בתרגום ליבס), ספר ב פרק ד, עמ' 45.

לאחר תשע מכות, נסתיימו השיחות בין פרעה למשה ואהרן, ללא תוצאה. כתוצאה מכך, החלו ההכנות לקראת היציאה ממצרים, שתבוא מיד לאחר שתונחת על המצרים המכה העשירית – מכת בכורות, עליה כבר נמסר לבני ישראל.

חילופי רכוש בין בני ישראל למצרים

אנו לומדים שבני ישראל, במהלך ההכנות, שואלים מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ובגדים, כפי שהציעו להם משה ואהרן, לקראת יציאתם ממצרים. לכאורה אין לכך כל קשר ליציאת מצרים, אך בדיקה הסוגייה מבהירה את הקשר.

בפרשת לך לך קראנו שכבר בעת כריתת הברית בין הבתרים – הודיע אלהים לאברם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד).

לאחר מכן, במפגש משה עם אלהים בסיפור הסנה שבפרשת שמות, בו מטיל אלהים על משה את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, חוזרת ההבטחה שניתנה בברית בין הבתרים אף כי בניסוח שונה: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם, וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג, יט-כב).

בפעם שלישית אנו למדים על כך מהוראתו של אלהים למשה, ערב מכת בכורות, לקראת היציאה ממצרים: "דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם. גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (יא, ב-ג). ואכן, מיד לאחר מכת בכורות, כאשר פרעה התחנן באותו לילה למשה ולאהרן: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם, גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (יב, לא-לב), יצאו מיד בני ישראל מבלי להתמהמה: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם", והכתוב מוסיף: "וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וַיהוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם" (יב, לד-לו).

למה הם עשו זאת?

ישנם כאלה המגנים את בני ישראל על התנהגותם זאת, וישנם כאלה (כמו פילון האלכסנדרוני, בספרו "חיי משה") הרואים בכך ביטוי לעובדה שבני ישראל רצו להחזיר לעצמם את השכר תמורת עבודתם במצרים.

יוסף בן מתתיהו (בספרו קדמוניות היהודים, ספר שני, יד; ראו תמונה משמאל), התייחס לכך באופן שלילי כי למרות שראה בכך מתנות שהמצרים נתנו לבני ישראל, הוא מציין כי לאחר מכן התחרטו כאשר התברר להם שבני ישראל יצאו ממצרים ולא מתכוננים לחזור.

עם זאת, אין להתעלם מכך שנושא זה הועלה עוד בברית בין הבתרים וחזר שלש פעמים בקשר ליציאת מצרים – מכאן שאין זו עובדה צדדית או רכילות גרידא.

בני ישראל היו בעלי מקרקעין ורכוש בארץ גושן. הם לא נדרשו למכור את רכושם למלך בעת הרעב הגדול. הם יוצאים כעת ממצרים, ומשאירים אחריהם את כל נכסי המקרקעין שלהם. בספרו "מדינת היהודים", מזכיר הרצל בפרק "היתרונות שבהגירת היהודים", את האפשרות של משבר כלכלי וירידת ערך נכסי היהודים בעולם עם עלייתם לארץ. כאשר גורשו היהודים מספרד – הם יצאו מחוסרי כל, מאחר שכל נכסי המקרקעין שלהם הוחרמו. כך גם קרה לרבים מבין אלה ששרדו את השואה, שהצליחו לברוח מהתופת האירופית אך הפסידו את פרטי רכושם, מכיון שהנאצים ותושבים מקומיים "רכשו" אותם בפרוטות או שהופקע ונגזל מידם. אילו היו בני ישראל במצרים מעמידים את רכושם למכירה, לא היו מקבלים מאומה, מה גם שלא היה סיפק בידם לעשות זאת בליל היציאה ממצרים. חרף זאת, הם שאלו משכניהם בארץ גושן רכוש נייד – כלי כסף וזהב ובגדים, באופן שהמשאילים יוכלו לתפוס חזקה ברכוש המקרקעין שנשאר, כי כל המקרקעים שהיו בבעלותם של בני ישראל היו בארץ גושן, שהרי בני ישראל לא ישבו באזורים אחרים בארץ מצרים. באופן זה לא יפסידו בני ישראל את ערך רכושם, והמצרים לא הפסידו את ערך המטלטלים שהשאילו. היו כאן, למעשה, חילופי רכוש.

לפני היציאה ממצרים נותן משה הוראות אחרונות, לרבות הכנת צידה לדרך – הוראות חירום לקראת חגיגת "פסח מצרים" שיחגגו עם היציאה ממצרים.

מכת בכורות

כדי שבני ישראל לא ייפגעו ממכת הבכורות, הורה להם משה לסמן את מזוזות בתיהם כדי שניתן יהיה לזהותם, וכן הוטל איסור יציאה – סגר – מפתחי הבתים עד הבוקר. הוראות מבצע סודי – דוגמת "הוראות פיקוד עליון צבאי – סודי ביותר". היו אלה הוראות מפורטות, וכדי למנוע פגיעות ונזקים בקרב בני ישראל, למניעת דיון עליהן והדלפתן, ומה שיותר חשוב – למניעת הדלפה, התארגנויות והפגנה - הן ניתנו בדקות האחרונות, ואכן – המבצע הצליח.

"יהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (יב, כט), והפעם נכנע פרעה "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל־הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן־הָאָרֶץ, כִּי אָמְרוּ: כֻּלָּנוּ מֵתִים" (יב, לא-לג).

בכך התמלאה הבטחתו של אלהים למשה שניתנה בסוף פרשת שמות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו, א).

אכן, לולא הוראת הגירוש, רבים מבני ישראל היו מעדיפים להמשיך להישאר במצרים, למרות חיי העבדות שהיו מנת חלקם. כפי שכתבתי בהרהוריי על פרשת שמות: בכל דור קם משה, אך לא בכל דור מקשיבים לו. הפעם לא היתה לבני ישראל ברירה – הם גורשו ממצרים.

יציאת מצרים

לאחר שבע פעמים בהן נדחו קריאותיו של משה לפרעה "שלח את עמי", יצאו כל בני ישראל ממצרים. הם יצאו מהעיר רעמסס שבמצרים והגיעו לעיר סוכות, שהיתה עיר גבול, בה חצו את גבול מצרים ודרכה יצאו ממצרים. לאחר שחצו כולם את גבול מצרים, נאלצו בני ישראל להסתפק ב"עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (יב, לט).

לא ניתן לנו כאן מספר מדויק של בני ישראל שיצאו ממצרים, אלא רק שמספרם היה "כְּשֵׁש־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (יב, לז) – כלומר כשש מאות אלף גברים, עליהם נוספו נשים וילדים מבלי לציין את מספרם ו"גַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (יב, לח). אירוע ענק, שאין ולא היה לו שני בעולמנו.

בכך מסתיימת פרשת בא. כל בני ישראל יצאו ממצרים, וכולם בני חורין. נסתיימה גולת מצרים. כעת עליהם לחזור לארצם – הארץ המובטחת, אותה זנחו במשך תקופה של למעלה ממאתיים שנה.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וארא;
• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים;
• אוסף המאמרים על פרשת שמות;
• אוסף המאמרים על פרשת בא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וארא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), מאמרי פסח ויציאת מצרים ב'ייצור ידע', יצור ידע, 30/3/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 10/1/19.