תקציר: מצוות הנחת תפילין נלמדת מהלשון המקראית, הן בפרשתנו והן מתוך הפסוקים המצויים בספר דברים. ברם, לפי פשט הפסוקים אין כוונתם לחפצים ממשיים, אלא למטאפורה של זכירה. ברם, בעת הקדומה היה נוהג לקשור חפצים שונים לגוף כאותות של הזדהות וזיכרון, ובעיקר המדובר היה על קמיעות מסוגים שונים...

[לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן]

עודכן ב- 16 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

לקראת סופה של פרשת בא, אנו מוצאים את הפסוקים אשר עוסקים במצוות התפילין:

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה", "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם" [1]. 

כבר מעיון ראשון אנו רואים שבמקרא השם תפילין איננו בנמצא, והשם הוא טוטפות. בדברים הבאים לא נעסוק בהיבט ההלכתי של התפילין אלא בתולדתם, אבל פטור בלי כלום אי אפשר, ולהלן מבוא הלכתי קצר.

תפילין מהן?

תפילין הן תשמיש קדושה העשוי מעור ומכיל קלף עליו רשומות ארבע פרשיות מהתורה, ומשמש לקיומה של מצוות הנחת תפילין.

על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג, ונשים פטורות מהמצווה. מצוות הנחת תפילין חלה בעיקרה במשך כל היום, אך כיום נהוג להניחן רק במהלך תפילת שחרית, ולעיתים בתפילת מנחה בימי צום. התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות תפילין של יד ותפילין של ראש.

ההלכה קובעת שהמניח את תפילין צריך להקפיד באופן מיוחד שלא לפגוע בקדושתן כל עוד הוא מניחן. הקפדה זו הביאה לנוהג לפיו מתחילים להניח תפילין רק סמוך לגיל בר המצווה, בניגוד למצוות אחרות, אליהן מחנכים ילדים מגיל צעיר. בכך הפכו התפילין לאחד הסמלים העיקריים של טקס בר המצווה.

מתי החלו להניח תפילין? לכאורה שאלה טריוויאלית, היות שעל פי התפיסה המסורתית ביהדות, מקור מצוות התפילין ופרטי ההלכות הקובעות את צורתם, הוא במסורת שעברה לאורך הדורות בלא שינוי מאז מתן תורה בסיני [2]. יש מקום לשער כי חפץ בשם תפילה היה קיים כבר בתקופת המקרא. בתעודה אוגריתית, מוזכרת תפילה המונחת על הראש בין עיניו של המניח [3].

בתעודה ארמית של יהודי מיב, מתחילת המאה השלישית לפני הספירה, מוזכרת תפילה של כסף. כך או אחרת ברור שמצוות תפילין נהגה בישראל בתקופה שלפני התנאים, היות והן נמצאו בקומראן וגם הוזכרו באיגרת אריסטיאס [4] (ראו תמו ה למטה):" ועל כן רק אחר הקרבת ראשית המאכלות והמשקים לאלוהים הוא מתיר הנאתם: ועוד נתן לנו אות זיכרון בכנפות בגדינו וכן ציוונו לקבוע בשערים ובפתחים את הפרשיות למען נזכור מציאות אלוהים: ואף ציווה בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד: והוא מראה אל נכון כי כל פעולה צריכה להיעשות בצדק ולזכור את תכונת עצמנו ויותר מכל יראת אלוהים"[5].

התפילין גם נזכרות בברית החדשה בבשורה על פי מתי: "וְעֹשִׂים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם כִּי מַרְחִיבִים אֶת תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת צִיצִיּוֹתֵיהֶם" [6].

ממקורות אלה וממקורות נוספים שלא הובאו כאן מקוצר היריעה עולה כי מצוות תפילין הייתה מקובלת ביהדות על כיתותיה השונות: פרושים, אנשי כת מדבר יהודה, ויתכן שאף כת הבייתוסיים [7].

לפי עדויות אחרות, גם העם הפשוט קיים את מצוות תפילין והד לדבר אנו מוצאים במסכת גיטין, שבה נאמר כי ארבעים סאה של תפילין נמצאו בראשי הרוגי העיר ביתר [8]. על פי הממצא הארכיאולוגי נמצאו שרידים של תפילין במערות שבהן הסתתרו לוחמי בר כוכבא, בוואדי מרבעאת ובנחל צאלים.

ככלל, תפילין נחשבו לאחת המצוות החשובות ביותר, ששונאי ישראל גזרו על אי קיומן: "פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק ראהו קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו אמר לו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים"[9].

עדויות מתקופת התלמוד מעידות על קיום מצוות תפילין בבבל: "אמר רב חננאל אמר רב תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני אמר אביי מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני ואמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני וצריך שיגיע חריץ למקום התפר"[10]. 

גם אב הכנסייה הירונימוס [11], מעיד על קיום מצוות תפילין ביהדות הודו, פרס ובבל בימיו.

אולם כנגד עדויות אלו, קיימים מקורות אחרים האומרים כי היו יהודים שלא הקפידו על הנחת תפילין, וביניהם – עמי ארצות:

"תנו רבנן (שנו חכמים), איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית דברי ר' אליעזר, רבי יהושע אומר כל שאינו מניח תפילין" [12], ופושעי ישראל:" פושעי ישראל בגופן מאי ניהו(מי הם)? אמר רב קרקפתא(קרקפת) דלא(שלא) מנח תפלין"[13].

ההתרשלות האמורה במצוות תפילין מוסברת בכך שישראל לא מסרו נפשם לקיימה בזמן גזירות המלכות כנגד קיום מצצות היהדות: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם" [14]. הרציונל בדבריו של רבי שמעון בן אלעזר מעניין, ואכן יש עדויות האומרות שעצם הנחת התפילין אינה אלא מעשה של חסידות גרידא:" אמר רב ששת תיתי לי (תבוא עלי ברכה) דקיימית (שקיימתי) מצות תפילין"[15].

בספרות הגאונים, שהחלה במאה השישית לספירה, והסתיימה במחציתה של המאה ה – 11 לספירה, יש עדויות על הזנחתה של מצוות תפילין, ואף הובאה התנגדות הלכתית לכך שכל אחד יניח תפילין, היות והנחה זו מצריכה גוף נקי, וקשה לאדם לשמור עצמו בטהרה [16].

הד לעובדה שמצוות תפילין הייתה רופפת בציבור אבל לשמוע בדבריו של ר' משה מקוצי [17], שהחזיר בתשובה רבים מיהודי ספרד, בשנת 1236, והם שבו לשמור מצוות תפילין ציצית ומזוזה. במאות השנים האחרונות כמו גם בתקופתנו אנו, מנהג התפילין מזוהה עם טקס חגיגת הבר מצווה, והנחתם היא דבר מקובל ונפוץ בקרב שומרי המסורת.

אחרית דבר

מצוות הנחת תפילין נלמדת מהלשון המקראית, הן בפרשת בא והן מתוך הפסוקים המצויים בספר דברים. ברם, לפי פשט הפסוקים אין כוונתם לחפצים ממשיים, אלא למטאפורה של זכירה. ברם, בעת הקדומה היה נוהג לקשור חפצים שונים לגוף כאותות של הזדהות וזיכרון, ובעיקר המדובר היה על קמיעות מסוגים שונים.

למרות שלכאורה יש דמיון רב בין קמעות אלה לתפילין, הרי שאין אלה פני הדברים, ותפילין לא שימשו כקמיע להגנה נגד מזיקים.

מתי החלו להניח תפילין? על פי המסורת המדובר בציווי עתיק שמקורו במתן תורה. בניגוד לכך לפי חלק מהחוקרים, בימי בית שני הודגש הצורך להפוך את המטאפורה של הכתובים לדבר ממשי, שמאמצעותו יהיה ניתן לקשור את דברי התורה לגוף האדם פיזית. חז"ל קבעו שהפרשיות של התורה הקיימות בתוך התפילין יהיו טקסים הרחוקים מהיבט מאגי, וכך הם ביטלו את הזיקה החיצונית בין הקמיעות לתפילין.

האם ניתן לקבוע בוודאות מתי החלו להניח תפילין? קשה לענות על כך באופן וודאי. כיום מצוות התפילין הינה סמל מוחשי יהודי, אותו פוגשים לראשונה בדרך כלל בטקס בר המצווה, ובניגוד לעבר, מצוות התפילין כיום נפוצה ונשמרת על ידי חלקים גדולים של העם היהודי. 

[לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וארא;
• אוסף המאמרים על פרשת בא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 10/1/19.

[1] שמות, פרק י"ג, פסוקים: ט' – י', ט"ז, בהתאמה. מצוות התפילין מוזכרת פעמים נוספות בספר דברים, פרק ו', פסוק ח', ובפרק י"א, פסוק י"ח.

[2] רמב"ן, שמות, פרק י"ג, פסוק ט"ז.

[3] אנציקלופדיה מקראית, כרך ח', מוסד ביאליק, ירושלים, 1982, עמודים: 887 – 894 (להלן אנציקלופדיה מקראית, ח').

[4] איגרת אריסטיאס, היא חיבור יהודי-הלניסטי, אשר נכתב בשפה היוונית במצרים, ככל הנראה באמצע תקופת בית שני, במאה השנייה לפני הספירה.

[5] אגרת אריסטיאס, מתוך הספרים החיצוניים, מהדורת אברהם כהנא, מסדה, ת"א, 1956, פסוקים: קנ"ח – קנ"ט.

[6] מתי, פרק כ"ג, פסוק ה'.

[7] ראה – בבלי, שבת, דף ק"ח, עמוד א'.

[8] בבלי, גיטין, דף נ"ז, עמוד ב' – דף נ"ח, עמוד א'.

[9] בבלי, שבת, דף מ"ט, עמוד א'.

[10] בבלי, מנחות, דף ל"ה, עמוד א'. תיתורא – החלק שמתחת לבית ובולט סביבו.

[11] הירונימוס ,הוא אב כנסייה, שנמנה בין עמודי התווך של הכנסייה הלטינית. הוא נולד בסטרידו, בערך בשנת 345. הוא הלך לעולמו ב-30 בספטמבר 420, בבית לחם, שם הוא חי בשלושים השנים האחרונות של חייו. עמד בקשר עם יהודים והעמיק את ידיעותיו בעברית ובמקרא; וכן הוציא לאור את מרבית יצירתו. גולת הכותרת של יצירתו היא תרגומו של התנ"ך, ישירות מהמקור העברי והיווני, ללטינית - הוא הוולגאטה.

[12] בבלי, ברכות, דף מ"ז, עמוד ב'.

[13] בבלי, ראש השנה, דף י"ז, עמוד א'.

[14] בבלי, שבת, דף ק"ל, עמוד א'.

[15] שם, דף קי"ח, עמוד ב'.

[16] אנציקלופדיה מקראית, ח', עמוד 888.

[17] רבי משה בן יעקב מקוּצִי היה מבעלי התוספות במאה ה-13, מחבר ספר מצוות גדול(סמ"ג), ספר הלכה המבאר את יסודות תרי"ג מצוות לפי התלמוד והפוסקים. הספר נכתב בשנת 1250 והודפס לראשונה בשנת 1488.