[תמונת הדף הראשון של אתר ערוץ 7, המתאר את האירוע]
אירוע הירי בכלא רימונים, ב- 23/2/14, הוא אחד הבעייתיים בתולדות שירות בתי הסוהר, ושינה את תפיסת התפקיד שלו. בפעם הראשונה בתולדות הארגון, ירה אסיר בנשק חם, לאחר שהבריחו לתוככי הכלא, לעבר סוהרים ואסירים בתוך כתלי בית הסוהר. בסוף האירוע נורה האסיר למוות ונפצעו באורח קשה עד קל אסירים וסוהרים.
עד לאותו היום שירות בתי הסוהר ראה בבריחת אסיר את האיום העיקרי של הארגון. מאותו היום ואילך כל תפיסת האיומים של השירות אמורה להשתנות.
השר לביטחון הפנים דאז, חבר הכנסת יצחק אהרונוביץ, מינה ועדת בדיקה חיצונית לחקירת האירוע, בראשותו של דר גיא רוטקופף, מנכ"ל משרד המשפטים לשעבר (להלן, וועדת רוטקופף). חברי הוועדה האחרים היו תת גונדר בדימוס דבי שגיא, לשעבר, רמ"ל הדרכה בשב"ס; תת אלוף במילואים מיקי בראל, לשעבר, קצין משטרה צבאית ראשי; גונדר בדימוס יצחק גבאי, לשעבר ממ"ז צפון בשב"ס; עו"ד ד"ר רותי קמיני, מרצה בתחום המשפט הפלילי; וגנ"מ שלמה טהרני, מזכיר הוועדה. דו"ח הוועדה הוגש ביוני 2014. הוא כלל, הן המלצות מערכתיות והן אישיות.
במקביל, במקביל הוקם צח"מ בראשות רפ"ק יגאל חסדאי, בליווי צמוד של קצין אח"מ מרכז דאז נצ"מ מוטי אדרעי (ממשטרת ישראל). הצח"ם לווה על ידי הפרקליטה הבכירה עו"ד רביד שיפמן; ופרקליטת מחוז ת"א בפועל דאז, עו"ד נאוה שילר. בנוסף, מינה נציב שב"ס ועדת בדיקה פנימית לתחקור והפקת לקחים באופן מיידי.
פרטי האירוע
האסיר סמואל שיינביין נשפט וישב בכלא בגין רצח שביצע בארצות הברית. רצח זה הוגדר אז כאחד האכזריים ביותר שביצעו קטינים באמריקה:
[בתמונה: כתבת מעריב שעסקה ברצח שביצע שיינביין בארצות הברית]
בעת שלווה שיינביין מתאו על ידי שני סוהרים - לשם העברתו מאגף 5 בו שהה לאגף אחר - נמלט לעבר תא השירותים הנמצא במעלה גרם מדרגות, בסמוך למשרדי מנהלת האגף והעובדים הסוציאליים. הוא נעל את עצמו בתא השירותים וירה מתוכו לעבר סוהרים שדלקו אחריו וניסו לפתוח את דלת התא.
כתוצאה מהירי נפגע הסוהר רס"ל הלאל ביסאן, והסוהרים נסוגו וירדו מקומת המשרדים. האסיר שב וירה לעבר הסוהרים במורד גרם המדרגות. כתוצאה מירי זה נפגע סוהר נוסף בידו, רס"ב ג'קי שואעי. מאוחר יותר נכנס מישר אנדרי ולוביק לעמדת היומן, וחילץ משם את מנהלת האגף וסוהר נוסף. הקצין חזר מספר פעמים פנימה על מנת לחפש את הסוהר ביסאן, מאחר שלא היה מודע לכך שהוא יצא מהאגף בשלב מוקדם יותר של האירוע. עת עמד מחוץ לדלת החיצונית של האגף, האסיר ירד במורד גרם המדרגות וירה בקצין דרך סורגי הדלת החיצונית. הקצין נפגע בצווארו כתוצאה מהירי.
בסמוך לתחילת האירוע הוזעקו למקום יחידות מצדה וימ"מ. נציב שב"ס הגיע לזירה בתוך זמן קצר. בתום שעתיים של התבצרות בקומת משרדי הסגל – במהלכן גם נוהל מו"מ עם האסיר – ירד האסיר מקומת המשרדים אל עבר קומת האגף, כאשר הוא מסרב להשליך את אקדחו או לקשור אותו לרגלו, כפי שהתבקש על ידי כוח מצדה שהיה במקום, וביצע ירי לעבר הכוח. מהירי נפגעו שני לוחמי מצדה.
בתגובה הכוח השיב ירי לעבר האסיר, אשר כתוצאה ממנו נגרם מותו של האסיר. בזירת האירוע ובתיקים שנשא עמו האסיר נמצאו, בין היתר: תרמילי תחמושת, כדורי תחמושת, סכין יפנית, אלה, פנקס רשימות, כלי עבודה שונים, מנעולים, אזיקונים, מפתחות וגז מדמיע של שב"ס. בחיפוש שנערך לאחר האירוע בתאו של האסיר, נמצא ציוד רב בפיר האוורור שבמקלחת, ובין השאר: שעון סלולארי, מכשיר סלולארי, כבל מתאם, שעון פלאפון, מטענים, כלי עבודה, להבי סכינים יפניות, מפתחות שב"ס (מאסטר), מפתחות רכב, חולצת סוהר, דלי עם תחתית כפולה, דמוי משתיק קול, שפורפרות דבק. עוד נמצא כי האסיר יצר חלל מוסתר בארון שבתאו, ושם הסתיר טלפון סלולארי חכם.
מסקנות הוועדה
לא היה לאסיר כל סיוע מבפנים, ביודעין, מצד סוהר או אסיר לאורך כל האירוע. לא היה גם סיוע מתוך פזיזות, אדישות או קלות דעת, אלא פעולות רשלניות ואי קיום הוראות, משך תקופה ארוכה אשר הביאו בסופו של דבר לקרות האירוע. האסיר, שהיה בחופשה מהכלא באותו הזמן, הדביק את האקדח הגנוב מתחת למכוניתה של מפקדת הכלא, וזו הכניסה אותו למתקן ללא ידיעתה עם הגעתה לכלא למחרת. שיינביין, שניצל את מחדלי האבטחה במקום, הכניס את האקדח לדלי פלסטיק שהיה ברשותו ושם מעליו דלי נוסף, וכך הצליח להבריחו אל תוך כותלי המתקן. הסוהרים, שלא טרחו לבדוק את הדליים, אפשרו לו להכניס מלבד האקדח גם מחסניות, כדורים, טלפון חכם ומדים של סוהר. ועדכנית בנושא הנהלים הקיימים.
תפיסה מיושנת ולא אפקטיבית של מנגנוני החיפוש בחצרים, על גוף האסירים ובכל מעגלי האבטחה הקיימים. הוועדה הצביעה על צורך בהסטת משאבים לשילוב אמצעי גילוי טכנולוגיים.
תפיסה דוגמטית וחסרת מעוף של תפקיד המודיעין בשב"ס, תוך הסתכלות רק על האסירים כמקור מידע:
- הגדרת האיום העיקרי כ"בריחת אסיר" ושימת איום משמעותי כ"החדרת נשק חם" ברמה משנית של חשיבות;
- היעדר חשיבה "מחוץ לקופסה" לגביי אסיר "נחבא" – אסירים "חיוביים" היוצאים לחופשות ומשובצים לעבודות – עד כדי חוסר כיסוי מודיעיני כלל;
- הזנחה של הטיפול בדלתות הביטחון בכלא;
- העדר יישום ראוי של הנהלים המחייבים רוטציה בקרב אסירי עבודה ובקרב אסירים בכלל השוהים שנים ארוכות באותו אגף והצורך ליצור נהלי רוטציה ברורים גם בקרב תפקידים אותם נושאים האסירים במסגרת האגף לרבות אסירי חוליית המזון והניקיון.
הרקע למקרה - ניסיון לבצע עסקת טיעון
וועדת רוטקופף (2014) גורסת כי הרקע להחדרת הנשק לכלא היה הרצון לעשות "עסקה" עם הרשויות לצורך ניכוי שליש ממאסרו. לפיכך גנב את הנשק, והחדירו לכלא. בשלב זה יצר קשר עם עו"ד וביקש ממנו להגיע לעסקה עם הרשויות לפיה בתמורה להסגרת נשק מתוככי הכלא יזכה לקוחו לניכוי שליש ממאסרו. ניסיונו של עורך הדין נכשל עקב אי הסכמתו לחשוף את פרטי האסיר והעובדה שהרשויות שב"ס, משטרת ישראל והפרקליטות, אליה פנה עורך הדין, לא השכילו למצות את המהלך עמו. על רקע זה השאירה הוועדה את הנושא הזה לדיון עקרוני, תלת זרועי – פרקליטות – משטרה – שב"ס, בדרך פעולת רשויות האכיפה בנושא "עסקאות" עם אסירים. לטענת הוועדה, זהו נושא חשוב ממדרגה ראשונה אשר כבר היה נושא לחקירה יסודית ברצח השופט עדי אזר ז"ל...הימ"ם או "מצדה"?
אחת ממסקנות וועדת רוטקופף (2014) הייתה לקיים דיון עקרוני במשרד לביטחון הפנים ביחס בין היחידות הלוחמות השונות שתחת אחריותו: מצדה וימ"מ.
כמו בדרך כלל במקרים כאלה, קיימת יריבות בין היחידות הללו, ומאבקי עוצמה מי מהן תבצע את המלאכה. למרות שהאירוע היה בתחומי בית הסוהר, ולמרות שהתמחותה העיקרית של "מצדה" הינו בפעילות בתחומי הכלא, נמסרה האחריות על האירוע לימ"ם. יש בכך פגיעה מוראלית לא פשוטה בלוחמי "מצדה", שמגלים כי ברגע של מבחן, מפקדיהם מעדיפים יחידה חיצונית על פניהם.
זובור זהה הפוך, ספגה הימ"ם בשנותיה הראשונות מסיירת מטכ"ל באירועי קו 300. ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה פלסטינים כבני 18, שבאו מרצועת עזה, חמושים בסכינים, על אוטובוס בקו 300 של אגד, שנסע מתל אביב לאשקלון. במהלך פעולת החטיפה נפצע אחד מנוסעי האוטובוס. החוטפים החזיקו בנוסעי האוטובוס כבני ערובה ודרשו לשחרר תמורתם 500 מחבלים, אנשי פת"ח הכלואים בישראל. הימ"ם היה זה שהגיע ראשון לאוטובוס. תוכנית הפעולה שלו הייתה מוכנה, אולם אלוף הפיקוד, שהאירוע היה תחת אחריותו, העדיף את היחידה הצה"לית. הימ"ם היה צריך לחכות להזדמנות הבאה: לפיגוע באוטובוס האימהות ב-7 במרץ 1988 על מנת להוכיח את עצמו.
