אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
פיגועי הטרור האחרונים ב- 13.11.2015 בפריז, היו מן הקשים שידעה אירופה כולה. יש המפליגים לטעון שהמדובר באירוע הביטחוני החמור ביותר שידעה היבשת מאז תום מלחמת העולם השנייה. כוחות הביטחון הצרפתיים, החלו במצוד אחר המפגעים, והצליחו לחסל ברובו את תא הטרור שהיה אחראי להם. במקביל, נשיא הרפובליקה נאם בפרלמנט הצרפתי וקרא לוותר על מספר חירויות אזרחיות בכדי לתת מענה אפקטיבי במלחמה בטרור.
פעולות אלה - הגם שהן מתבצעות בכיוון הנכון - אינן מהוות מענה הולם לאיום של ארגון המדינה האסלאמית (דעאש) על אירופה בכלל ועל צרפת בפרט. לשם מיגור פעולות הארגון, יש לצאת למבצע צבאי קרקעי משולב בלב עיראק וסוריה, שיכלול את מדינות אירופה, רוסיה וארה"ב, ושיחייב השארת כוחות כיבוש לאורך זמן, עד שתיווצר תשתית מקומית נאותה, על המחיר הכלכלי העצום שהדבר ידרוש; ועל חוסר המוכנות לשאת קרבנות של חיילים.
צרפת שהפסיביות היא, בדרך כלל, לחם חוקה, מדברת, אם כן, "מהשפה אל החוץ" על מבצע צבאי, מעבר לתקיפות האוויר המסיביות שהיא מבצעת. במקביל, ארה"ב הזדרזה להצהיר כי לא תשלח חיילים לפעולה שכזאת. ללא חיילים אמריקניים, אין לצבא הצרפתי יכולת מבצעית לפעול לבדו בזירה, כך שצפוי כי ארצות המערב ימשיכו בלוחמה היחידה שצרפת שותפה מלאה בה - התקפות אווירית כנגד מעוזי דעאש. כל המומחים הצבאיים תמימי דעים שהפצצות אלה, לא יכריעו את המערכה.
לגבי צרפת גופה, רק שינויי חקיקה משמעותיים וסגירת הגבולות יוכלו להפחית משמעותית פעולות טרור נוספות על אדמתה.
צרפת שבעברה הרחוק ידעה מנהיגות מדינית וצבאית פורצת דרך, כדוגמת המלך לואי ה14, וכנפוליאון בונפארט, חסרה כיום את עוז הרוח של אישים אלה ואחרים, שהפכו את צרפת למעצמה, כמו גם את הצבא שעמד לרשותם.
[בתמונה: "נפוליאון חוצה את האלפים", ציור של ז'אק-לואי דוד; הציור הוא נחלת הכלל]
בתום מלחמת העולם הראשונה, יצאה צרפת ככוח הצבאי החזק באירופה. הניצחון על גרמניה היה ניצחון צבאי מרשים. אבל ניצחון זה גבה מצרפת מחיר גבוה מאוד במספר ההרוגים והפצועים בקרב הצבא הצרפתי - 1,300,000 צעירים צרפתים איבדו את חייהם - ובהרס של חלק מהמדינה, שהפך לעיי חרבות. למרבה האירוניה, גרמניה - למרות תבוסתה - כמעט ולא ניזוקה ממאורעות המלחמה, היות והיא לא התנהלה בשטחה (אך שילמה ב- 2,000,000 חללים).
בשנות השלושים של המאה הקודמת, המשיכה צרפת להוות מעצמה צבאית, אולם רוח הלחימה הלאומית - שהייתה מלאה בעבר בפטריוטיות ובתאוות נקם כנגד האויב הגרמני - הפכה להיות פסיבית, תבוסתנית ועצלה לאחר חתימת חוזה ורסאי. פסיביות זו - ביחד עם ההתפכחות ממדיניות ה"התקפה בכל מחיר" שאפיינה את צרפת בתחילת המלחמה - הובילה את הצבא הצרפתי על מפקדיו לחשיבה שבלונית לא יצירתית בעליל. קברניטי הצבא נשארו שבויים בתפיסת המגננה שהכריעה, בסופו של דבר, את מלחמת העולם הראשונה לטובתם. הגנרל פטן, שהיה אחד מאדריכלי הדוקטרינה הזו, היה אחראי בפועל על מדיניות הביטחון הצרפתית על לתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.
לאחר פרישת פטן החליפו אותו גנרלים שרמתם הצבאי נמוכה משלו ורוח הלחימה הייתה מהם והלאה. כזה היה בעיקר רמטכ"ל צבא צרפת בתחילת מלחמת העולם השנייה, מוריס גמלן (בתמונה משמאל), שאחראי יותר מכל אדם אחר לתבוסת בעלות הברית בתחילת המלחמה ולאבדן אירופה כולה.
אחד הסממנים המובהקים של תאוריית המגננה - שבה דבקה צרפת עד למלחמה - היה הקמת קו ביצורים בלתי עביר בינה לבין גרמניה. בשנת 1935, הסתיימה בנייתו של קו מז'ינו, שנקרא על שמו של שר ההגנה הצרפתי שבזמנו הוחלט על הקמתו. הקו נבנה מאזור באזל בשוויץ לאורך של 140 ק"מ. היות והמדובר היה במערכת של בונקרים מבוצרים תת קרקעיים, עלותו הכלכלית של הקו הרקיע שחקים, ובנייתו הופסקה, בין היתר בשל התנגדות המדינות הניטראליות אז: בלגיה ושוויץ.
חרף היותו קצר מדי, השפעת הקו הייתה הרסנית. התודעה הביטחונית הצרפתית עברה לתפיסה פאסיבית: בשנת 1936ביטל היטלר כי הסכמות חוזה ורסאי, הכניס צבא לחבל הריין, והחל לבצר אותו (קו זיגפריד).
הצבא הצרפתי באותה עת, היה חזק פי כמה מהצבא הגרמני, שהיה עוד בראשית בניין הכוח שלו. לו רצו, יכולים היו הצרפתים להכניע את הגרמנים ללא כל קושי. אולם גמלן טען באוזני הפוליטיקאים כי לצורך לחימה בגרמנים יהיה צורך בגיוס כללי. במקום להחליפו, המדינאים הצרפתים נבהלו ואישרו לו לא לעשות דבר.
בשלוש השנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1939, נמשך קו החשיבה הפסיבי. צרפת בנתה מערכת הגנתית רופפת בקטעים שקו מז'ינו לא נבנה בהם, למרות שהיה ברור שצבא גרמני יוכל לפרוץ ביום פקודה דרך אזורים אלה. גם במירוץ החמוש מול גרמניה המתעצמת, נקטה צרפת קו רופס. גרמניה ייצרה אלפי טנקים המצוידים באמצעי קשר, והצרפתים זלזלו בכך במופגן. גם התעצמות חיל האוויר הגרמני לא השפיעה על הממסד הביטחוני הצרפתי. בשני המקרים הללו, צרפת קידשה את הפסיביות הביטחונית למעלה של דוקטרינה.
בזירה המדינית, צרפת לא עמדה על דעתה באופן עצמאי ואפשרה לבריטניה להקריב את אוסטריה ואת צ'כוסלובקיה (את האחרונה במסכם מינכן הידוע לשמצה). הברית בינה לבין בריטניה וארה"ב, שנראתה בתחילה נצחית, נפרמה עד מהרה: ארה"ב נסוגה למדיניות של בדלות (כמו בימינו אלה), בעוד שבריטניה חשבה יותר על איזון הכוחות באירופה מאשר על הברית עם צרפת, ולכן, אפשרה את צמיחת גרמניה על חשבון צרפת.
היטלר, שהבין את המתרחש, איים על פולין לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה. צרפת וגם בריטניה לא הצליחו לשכנע את הפולנים שייתנו לרוסים להכניס את הצבא האדום לשטחם (הם, הפולנים, ידעו כמובן למה...). על רקע זה נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בין גרמניה לברית המועצות, שאפשר את פלישת היטלר לפולין, מבלי להסתכן בלחימה בשתי חזיתות, גם כנגד הצבא האדום.
[להרחבה בנושא הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, לחצו כאן]
לאחר שכבר הוכרזה מלחמה, הזמן, שבו כל הצבא הגרמני היה עסוק בפולין, היה ההזדמנות הגדולה של צרפת לתקוף, להקל את הלחץ הצבאי על פולין כמתחייב מבריתם איתה, ולהכריע במהירות את גרמניה. אולם הצרפתים ישבו בחיבוק ידיים בעת שהגרמנים סיימו לכבוש את פולין, להעביר את כוחותיהם מערבה ולפתוח במתקפה.
הפלישה לפולין לא העירה למצער את קובעי המדיניות הצרפתים, וכך אפשרו את המהלך הצבאי הגרמני לכיבוש צרפת, שבא בעקבותיו. הגרמנים מוטטו את צרפת תוך זמן קצר, למרות שצרפת נחשבה למעצמה צבאית החזקה באירופה, וחימושה היה טוב משל הגרמנים. הגרמנים פגשו מדינה מוחלשת מבית: מנהיגים שהיו בסכסוך מתמשך, על רקע ניסיונם לשרוד; וגנרלים שגילו חוסר נכונות בולט ללחום, גם שהיה כבר ברור ששעון החול אוזל במהירות.
לאחר המלחמה התחילו הקולוניות הצרפתיות להתמרד, תחילה בווייטנאם, מרד שהביא לנסיגתה של צרפת מהאזור ב-1954, ולאחר מכן באלג'יריה, שזכתה לבסוף בעצמאות ב-1962. עד היום נמנית צרפת עם המדינות המעטות שמחזיקות מושבות (גיאנה הצרפתית, קלדוניה החדשה). המלחמה באלג'יריה גם הביאה ב-1958 לנפילת הרפובליקה הרביעית, שהייתה דמוקרטיה פרלמנטרית חלשה ופגיעה, והחלפתה ברפובליקה החמישית המבוססת על משטר נשיאותי ריכוזי וחזק.
בתוך כל אלה ראוי גם להזכיר את ההרפתקה הצרפתית-אנגלית-ישראלית במבצע סיני, ב- 1956, שבו ניסו בריטניה וצרפת להתנהג כמעצמות עולמיות, אולם אולצו להתקפל בביזיון על ידי האמריקנים והרוסים, בעלות הבית בסדר החדש שלאחר מלחמת העולם השנייה.
במאי 1968 התקיימה בצרפת שביתה כללית ומהומות שהובילו הסטודנטים (ראו בתמונה למטה), בדרישה לחירויות רבות יותר ונגד מדיניות משטר דה גול. מחאות אלו הביאו להחלשת דה גול, שהתפטר לבסוף באפריל 1969.
כך, למרות שצרפת הינה מעצמה צבאית עם נשק גרעיני, ועם קולוניות מעבר לים, הרוח של מלחמת העולם השנייה קיימת באופן רציף בתודעה הצרפתית. דעיכת חשיבות הצבא והקטנתו, הרוחות האנטי מלחמתיות המפעמות באירופה והליברליזם השולט בה, כל אלה מקשים על צרפת לשקם את רוח הלחימה שלה. המצב הכלכלי בוודאי אינו מאפשר השקעות מסיביות בבניית צבא, כך שנותרה התלות בבעלי הברית.
לכל האמור לעיל יש חריג גדול אחד: אפריקה. שם, הכללים שונים לחלוטין! לצרפת יש היסטוריה של התערבויות צבאיות באפריקה (ראו המפה למטה), שם הייתה מעצמה קולוניאלית במשך עשורים, ועדיין יש לה בה אינטרסים כלכליים רבים ומחויבות רבת משמעות. היא עדיין מחזיקה כמה בסיסים צבאיים ומאות חיילים ברחבי היבשת, בין היתר בסנגל, חוף השנהב, צ'אד וגאבון. פרנסואה הולנד ניסה לצמצם עם תחילת כהונתו את הנוכחות הצרפתית באפריקה, אולם מתקפות המורדים האסלמיסטים במאלי שינו את המגמה בינואר 2013, וצרפת יצאה למתקפה לסיוע לכוחות מאלי, בתמיכת ארצות הברית ובריטניה.
צרפת יכולה לפעול באפריקה ללא מפריע, בלי ליפול למלכודת הרגילה של המדינות המערביות האחרות, הסובלות ממה שמכונה שלטון האמהות: קרובי משפחה, גם כאלה המקבלים את החלטתם של ילדיהם להצטרף לכוחות המזוינים של מדינה, מגיבים לעתים קרובות בתדהמה ובזעם (שלא לדבר על תגובות התקשורת) כאשר ילדיהם נשלחים למקומות לחימה שבהם הם עלולים להיהרג, במקום לראות בכך סיכון מקצועי.
הסיבה לכך היא לגיון הזרים המפורסם שלה, שהוא צבא שכירים המורכב ברובו מנתינים זרים, ושאבדותיו אינן מעיקות עם האמהות בצרפת. אבל, הלגיון עסוק ברובו באפריקה, והמזרח התיכון יהיה סיפור אחר עבור צרפת.
הפוליטיקאים הצרפתיים עסוקים גם כיום בסכסוכים על רקע מפלגתי ואישי. אין מנהיג שיוכל להנהיג את הרפובליקה בקו ברור ותקיף כנגד הטרור. נאומו של נשיא צרפת אמנם הוגדר כחריג בחומרתו, וגם העובדה שהימ"ם הצרפתי החל לפעול נגד קבוצות החמושים בתוך הבירה מצביעות על שינוי, אולם לצרפת של היום אין כוח צבאי משמעותי שיאפשר לה לצאת לבדה לפעולה קרקעית מול המדינה האסלאמית. היות וארה"ב לא מעוניינת להיות שותפה למהלך צבאי קרקעי, ממשיכה צרפת בפעולה היחידה האפשרית מבחינתה - תקיפות אוויריות.
גם ההחלטות של קברניטי הביטחון הצרפתיים בסוגיות של מודיעין, סגירת גבולות, הפחתת זכויות הפרט ודרכים נוספות כדי להילחם בטרור נתקלות במחלוקות קשות בתוך צרפת. הרוח הצרפתית האיתנה של זמנים עברו חלפה לה, וצרפת נותרה עם הנהגה פוליטית וצבאית השבויה בסד של אילוצים.
בחלק אחר של העולם, יפן, שהבינה שהסתמכות על ארצות הברית - מול התוקפנות הסינית הגוברת - היא כעל "משענת קנה רצוץ", החלה - לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה - לבנות צבא, והיא תהפוך בקרוב למעצמה גרעינית חמושה.
צרפת רחוקה מאוד מהתובנות הללו: רפיסות ורפיון מצד אלה שאינם רוצים, וחוסר יכולת מצד אלה שרוצים, בצד חוסר נכונות כלכלית לממן בניית צבא חדש - כל אלה ימשיכו להוות מכשול רציני בדרך לניצחון המקווה - שעודנו רחוק - על דעא"ש.
