תקציר: היה זה אלברט איינשטיין שקבע בראיון לשבועון יהודי ב-1920, כי "היהודי הנוטש את אמונתו נמצא במצב דומה של חילזון שנוטש את קונכייתו: הוא עדיין חילזון". לצערנו, לא מעט חלזונות כאלה, חסרי קונכיה, פועלים בעולמנו, בעיקר מאז נובמבר 2022, וביתר תוקף אחרי טבח ה- 7 באוקטובר 2023. לתופעה הזו של שנאה עצמית יש שם: 'אוטו-אנטישמיות', ולמושג הזה אקדיש את המאמר הנוכחי.

עודכן ב- 17 במאי 2023

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

היה זה אלברט איינשטיין שקבע בראיון לשבועון יהודי ב-1920, כי "היהודי הנוטש את אמונתו נמצא במצב דומה של חילזון שנוטש את קונכייתו: הוא עדיין חילזון".

לצערנו, לא מעט חלזונות כאלה, חסרי קונכיה, פועלים בעולמנו, בעיקר מאז נובמבר 2022, וביתר תוקף אחרי טבח ה- 7 באוקטובר 2023. לתופעה הזו של שנאה עצמית יש שם: 'אוטו-אנטישמיות', ולמושג הזה אקדיש את המאמר הנוכחי.

.

אוטו אנטישמיות מהי? המשגה

התופעה של משכילים יהודים - ששונאים את עמם ופועלים נגדו - ליוותה תמיד את העם היהודי. היא החלה להיחקר בתחילת המאה ה- 20.

נגדיר אוטו-אנטישמיות (Self-hating Jew או "Self-loathing Jew") כשנאה עצמית של יהודים, שפיתחו רגשות או עמדות שליליות כלפי זהותו, התרבות, הדת או הקהילה היהודית שלו (סילוף שכלי ונפשי ע"פ כצנלסון). לרוב, משתמשים בהגדרה, 'אוטואנטישמי', כלפי יהודים שפעולותיהם או התבטאויותיהם נתפסות בעיני המבקרים כמופנות נגד העם היהודי כולו.
מטבע הדברים, הכינוי הזה שנוי במחלוקת, ומשמש, בין היתר, ככינוי גנאי לאלה המתויגים כ'אוטו אנטישמיים' (ראו בהמשך). 

דוגמאות להתנהגות המוגדרת כאוטו-אנטישמיות:

• הבעת דעות שליליות על מנהגים, מסורות או היסטוריה יהודית;
• ביקורת על מדינת ישראל או מדיניותה, באופן הנתפס כחריף או לא הוגן מדי.
• דחיית היבטים של זהות או תרבות יהודית, כגון בחירה שלא לקיים חגים יהודיים או להשתתף באירועים יהודיים קהילתיים.

מייק פינליי, ממחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת סארי בדרום מזרח אנגליה ציין בעבר כי "ההאשמה לפיה אדם בחר להתנתק מן המגזר שלו יכולה להיות ניסיון רטורי להשתיק גורם זה, על מנת להציג אנשים מסוימים באור שלילי ככל האפשר, ובפרט כדי לייצג עמדות פוליטיות כחלק מהותי מן הזהות המגזרית." פינליי מציין גם כן כי "הקונספט של "יהודי בעל שנאה עצמית" ממחיש את החשיבות בהכרה כי לעיתים קרובות מתפתחים מושגים פסיכולוגיים בהקשרים פוליטיים ספציפיים אשר משמשים אנשים מסוימים כאמצעי להעניק לדעותיהם כביכול לגיטימיות מחוץ למסגרת המחלוקת הפוליטית." (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות).

ההיסטוריון האמריקני סאנדר גילמן דחה את הרעיון כי כל או רוב היהודים המבקרים את מדיניותה של מדינת ישראל הם בעלי שנאה עצמית. לפי השקפתו במידה ואדם יהודי פועל כנגד המדינה היהודית מתוך אמונה כי היהודים, כקבוצה, אינם ראויים להגדרה עצמית לאומית אז לדעתו המונח יהיה ישים. מצד שני, אם אדם יהודי מתנגד רק למדיניות ספציפית בלבד ולא לעצם קיומה של מדינת ישראל, אין להסיק כי הוא בעל שנאה עצמית משום שייתכן שישנה בעתיד את השקפותיו בהתאם לשינויים שיחולו במדיניותם ומעשיהם של הצד הפלסטיני והצד הישראלי. אף על פי כן, במידה והשקפותיו של האדם מקובעים, לטענת גילמן, ניתן יהיה באופן הגיוני לכנותו בעל "שנאה עצמית".

ההיסטוריה של האוטו אנטישמיות

הפילוסוף יעקב גולומב, בהקדמה לספרו של פול רייטר 'On the Origins of Jewish Self-Hatred', מציין כי הראשון שטבע את המונח "שנאה יהודית עצמית" היה אנטון קו בספרו "Juden und Deutsche", שראה אור בברלין בשנת 1921.

בהמשך אימץ את המונח תאודור לסינג, אשר שלוש שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, פרסם ספר שעורר הדים רבים בשם "השנאה העצמית היהודית" (Der jüdische Selbsthaß; ראו תמונת כריכה משמאל), בו ניסה להסביר את תופעת השנאה העצמית היהודית, שבה משכילים יהודים אנטישמיים הסיתו כלפי העם היהודי וראו ביהדות את מקור הרוע בעולם (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות).

דוגמה נפוצה ומקובלת לתופעת האוטואנטישמיות היא המקרה של אוטו ויינינגר, פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי אשר התנצר ופרסם דברי גזענות אנטישמיים ששירתו לימים את האידאולוגיה הנאצית בגרמניה (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות; סג"ל, 2023).

לדברי ההיסטוריון האמריקני סנדר גילמן, המקור של רעיון השנאה העצמית היהודית נבע מהמתח בין יהודי גרמניה ליהודים המהגרים ממזרח אירופה (ה'אוסט-יודן'; ראו תמונה למטה) בשלהי המאה ה-19. היהודים הגרמנים הפנימו את הסטריאוטיפים השליליים שייחסו האנטישמים ליהודי המזרח וליהודים בכלל, והואשמו בתורם בשנאה עצמית (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות).

המקרה הקיצוי ביותר של האוטו-אנטישמיות הייתה ב'משטרה הירוקה' בגטו ורשה

יחידה 13 בגטו ורשה או "המשטרה הירוקה" או "המשרד למלחמה בספסרות ובמפקיעי המחירים" (Urząd do Walki z Lichwą i Spekulacją; או ביידיש: "דאָס דרײַצענטל) היה ארגון שיטור יהודי שפעל בגטו ורשה ומנה בסביבות 400-300 איש, בתמיכת האס דה - סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית והגסטפו. הארגון הוקם על ידי אברהם גנצוויך (Abraham Gancwajch; ראו תמונה למטה) ופעל מחודש דצמבר 1940 עד שפורק ביולי 1941. לארגון היה כוח משטרה ומדי השוטרים חברי הארגון, היו דומים למדיהם של אנשי המשטרה היהודית, ושונים במספר הבדלים קטנים.

גנצווייך טען, שיש להשלים עם העובדה שהגרמנים ינצחו במלחמה ולפיכך, על היהודים להתאים את עצמם ואת אֹורַח החיים היהודי לעקרונות "הסדר החדש" באירופה. לכן, שיתוף פעולה עם הגרמנים הוא לא רק מטרה בפני עצמה, אלא גם פעולה יוצאת דופן חשובה, שביטאה את תפיסתו הרעיונית. בשל פעילותו הרבה, נוצרה סביבו הילה של גואל ומושיע ועסקן ציבורי, שקשריו עם הגרמנים משרתים מטרות חשובות כדי להטיב עם האוכלוסייה היהודית. אבל, מעט מאוד אנשי ציבור הזדהו איתו ועם פעולותיו.

החיובי, לכאורה, שב'אוטו-אנטישמיות'

קו, לסינג ורייטר ראו דווקא את ה'אוטו-אנטישמיות' כתהליך חיובי, שמסייע לאוחזים בה להתגבר על הדיסוננס הקוגניטיבי והמתחים הנפשיים הפנימיים שנבעו מהתבוללות היהודים בארצות דוברות הגרמנית בשלהי המאה ה-19 [לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן].

בעיניהם, ה'אוטו-אנטישמיות' אפשרה את פרץ היצירתיות המקורית בקרבם; ומבחינה זו היא הייתה, מעין עידון תרבותי ואישי של האנטישמיות ודרך להתגבר עליה (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות).

הפסיכולוג פרופ' שלמה שרן הגדיר אמנם את ה'אוטו-אנטישמיות' כדה-לגיטימציה וכביזוי של היהודים כעם, אך מוצא אותה גם במעגל רחב יותר: תשוקה בלתי נורמלית ל"נורמליות", ורצון לדחות את הגרסאות המוכרות לחיים יהודיים; כשהמטרה אינה לשפר את הקיום היהודי אלא לשים לו קץ. "ככל שישראל דבקה בציפיות ובדרישות של אחרים כדי להיות נורמלית, היא נעשית פחות נורמלית", אומר שרן. כדי שתתפתח שנאה עצמית, הוא אומר, יש צורך ברצון להיטמעות בקרב העמים האחרים, ורצון כזה קיים היום במידה זו או אחרת אצל כל היהודים. אולם "התנאי המספיק לשנאה עצמית הוא לא לסבול את היותנו שונים, את היותנו אנחנו" (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות).

ה'אוטו-אנטישמיות' ככינוי גנאי

כאמור, הכינוי 'אוטו-אנטישמיות' שנוי במחלוקת, ומשמש, בין היתר, ככינוי גנאי לאלה המתויגים כ'אוטו אנטישמיים' (ראו בהמשך). 

כך למשל, נעשה בו שימוש בעיתונים כמו ה- Jewish Week וה'גרוסלם פוסט' כביקורת על סופרים יהודיים ופעילים פוליטיים ממוצא יהודי, המבקרים את הציונות ואת מדינת ישראל או את מדיניותה של ממשלת ישראל, יהודים שבחרו להתרחק ממורשתם היהודית, וכן נעשה שימוש בכינוי הגנאי כנגד אנטי-ציונים, פוסט-ציונים וכנגד ההיסטוריונים החדשים. בעבר גם נעשה שימוש בכינוי "אוטואנטישמי" ככינוי גנאי כנגד יהודים רפורמים (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות).

יש הרואים בחלק מארגוני השמאל הרדיקלי בישראל ארגונים אוטו-אנטישמים או מסייעים להפצת האנטישמיות. גם נורמן פינקלשטיין - מבקר חריף של ישראל שתומך בחמאס וחזבאללה, שכתב את הספר "תעשיית השואה" -הואשם בהיותו אוטו-אנטישמי. (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות).

העיתונאי דן מרגלית עשה ב-2009 שימוש במושג "יהודי-שונא-יהודים" בהתייחסות אל ריצ'רד גולדסטון, על רקע מסקנות צוות הבדיקה של האו"ם למבצע עופרת יצוקה. נתן זהבי השתמש באותו מונח בתוכנית "זהבי עצבני" בהתייחסות להתבטאות של אלי ישי מ-2002.

מייקל דש, מייקל לרנר, ונועם חומסקי ציינו כי חלק מהמחזיקים בדעות פרו-ישראליות משתמשים במונח בצורה שנועדה לפגוע באמינותם של יריביהם הפוליטיים על מנת להשתיק כל יהודי שאינו מסכים עם השקפותיהם הפוליטיות לגבי מדיניותה של מדינת ישראל. הפרופסור הישראלי ופעיל זכויות האדם ישראל שחק ציין בעבר כי לדעתו "זהו ביטוי נאצי. הנאצים כינו גרמנים אשר הגנו על זכויות היהודים - גרמנים בעלי שנאה עצמית."

אראל סגל על אוטו אנטישמיות

כך למשל, כתב אראל סג"ל באתר מידה (סג"ל, 2023):

"אוטו-אנטישמיות, השנאה-העצמית היהודית, מלווה את היהודים שנים ארוכות. כי מה רוצה היהודי בחייו אם לא להיות "נורמלי", ללכת בין הגויים, ליהנות משלל פלאי גולה? אלא שאז באים אותם יהודים מעצבנים, ומחריבים, בדיוק כפי שטענו תמיד הגויים, את הכל..." (סג"ל, 2023).

בואו נודה על האמת, אין כמעט יהודי שאינו חש לעיתים שנאה עצמית. אמנם אנשי ימין שמלכתחילה מגדירים עצמם כבעלי דעות לאומיות – דהיינו, יהודים המעמידים את הזהות הלאומית כחשובה ביותר לעומת אנשי שמאל המעמידים את האוניברסאליות במעמד גבוה מזהותם הלאומית – סובלים מהתופעה פחות. משום שעיקר השנאה העצמית היהודית היא שנאת היהודי ללאום היהודי על מאפייניו האמיתיים והמדומיינים (סג"ל, 2023).

"... יחד עם זאת, יש להודות כי במהות המהפכה הציונית תססה גם שנאה עצמית רעילה (סג"ל, 2023).

קריאה בכתבי אבות הציונות, הן המעשית והן הרוחנית, הן מימין והן משמאל, חושפת ביקורת קשה, אכזרית, לעיתים קרובות סטריאוטיפית, על היהודי הגלותי. שלילת הגולה, פרזיטיות, דת העבודה שתתקן את היהודי החי מעסקי אוויר ושנור, וכו' (סג"ל, 2023).

צריך גם להודות כי הייתה ויש אמת בביקורת. אף אני לפעמים מתגלה לעצמי כמו אוטו-אנטישמי קטן. 'יהודונים' אני מסוגל לפלוט כלפי אנשי ג'יי-סטריט. 'שנוררים' על חרדים וכו' (סג"ל, 2023).

כן, כולנו שונאים או בזים לכולנו במידה כזו או אחרת. החילוני לדתי, הדתי לחרדי, החרדי לדתי, במעגל שאין לו סוף. מסייעת לכך העובדה שהזהות היהודית היא חמקמקה, לובשת ופושטת צורה (סג"ל, 2023).

אלא שהזהות הזו היא גם עול שאין לברוח ממנו, עור שלא ניתן להשיל. היטיב להגדיר זאת אלברט איינשטיין ב-1920, באמרו לשבועון יהודי כי "היהודי הנוטש את אמונתו נמצא במצב דומה של חילזון שנוטש את קונכייתו – הוא עדיין חילזון" (סג"ל, 2023).

[למאמר המלא של סג"ל באתר 'מידה', לחצו כאן]

ההיסטוריה היהודית רצופה ניסיונות נואשים להשיל מעלינו את הקיום היהודי, לשים לו קץ. זה לא עבד באירופה, שם זה נגמר באושוויץ וטרבלינקה. וגם היום – למרות הרצון להיטמע בין העמים כעם רגיל, רצון הקיים אצל היהודי הרואה עצמו בראש ובראשונה חופשי, מערבי ומודרני – הדבר אינו צולח. וכך היהודי מגלה שלמרות הבוז ליהדותו, נכונותו להתפשר על אדמתו, עומדים מולו כוחות, בין אם אסלאם רצחני או אנטישמיות אירופית, השונאים אותו עד לשד עצמותיו שנאה מטפיזית.

בייאושו מכישלונו, את מי נותר לו להאשים? את מי שבזהותם ובחזותם מסמלים עבורו את היהודי הקלאסי. הדתיים, הימניים. בני עמו שאינם מנגבים מעליהם את הייצוג המוחשי של יהדותם ולאומיותם ומתעקשים לקלקל עבורו ולמנוע ממנו את הנורמליזציה הנאצלת. כך נולדת אוטו-אנטישמיות.

אך הפרדוקס הנצחי הוא שככל שמתאמץ היהודי האוטו-אנטישמי להשיל את זהותו הלאומית והדתית, כך הגוי האנטישמי בז לו יותר.

ברל כצנלסון על ה'אוטו-אנטישמים'

ב- 1 במאי 1936 נשא ברל כצנלסון - ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית - נאום שהציף את תופעת האוטו אנטישמיות בהקשר ישראלי. הנאום אף פורסם בעיתון 'דבר', ב־4 במאי 1936 (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות):

"... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...

... ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלסטינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט" (ברל כצנלסון / ויקיפדיה: אוטואנטישמיות).

מה בין תנועת המחאה ל'אוטו-אנטישמיות'? האם יש בה רגשות או עמדות שליליות כלפי הזהות, התרבות, הדת או הקהילה היהודית? הכל בעיני המתבונן...

[לאוסף המאמרים על אוטו אנטישמיות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על אוטו אנטישמיות, ייצור ידע, 13/8/24.
• אוסף המאמרים על אוטו אנטישמיות.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• אוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי';
• הרחבת המושג 'פרדוקס'.

מקורות והעשרה

• ויקיפדיה: אוטואנטישמיות.
• Wikipedia: Self-hating Jew
• אראל סג"ל (2023), מריח כמו אוטו-אנטישמיות, מידה, 28/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2020), דיסוננס קוגניטיבי והשלכותיו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 12/1/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.