נפגע עבירה או קרבן עבירה (Victim of crime) מוגדר בחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001, כמי שנפגע במישרין מעבירה, וכן בן משפחה של מי שהעבירה גרמה למותו, למעט החשוד, הנאשם או הנידון;
מעמדו של הקורבן לעבירות פליליות במדינת ישראל הוא מעמד של עד מטעם התביעה, ובמשך שנים רבות, קולו כמעט ולא נשמע. בפועל קורבנות העבירה הם בניה החורגים של מערכת אכיפת החוק, הם חשים מנוצלים מרוקנים...ונעזבים...לאחר שהשתמשו בהם להוכחת העבירה במלחמה בין המשטרה לעבריין. הנאשם זכאי לסניגור ציבורי ולשיקום והקורבן שלא מכירים במעמדו המשפטי אין מי שידאג לו ולמימוש זכויותיו.
מערכות אכיפת החוק ברוב מדינות העולם המערבי מבוססות על מערכת משפטית המגבילה את ההליכים המשפטיים הפליליים לוויכוח בין המדינה לעבריין. לפי שיטה זאת המדינה נוטלת את האחריות לענישתם ולשפיטתם של עבריינים בודדים ומגיבה באמצעות מערכת אכיפת החוק. מטרתה העיקרית של שיטה זאת היא הענשת העבריין שביצע את העבירה, הרתעתו והרתעת עבריינים פוטנציאליים אחרים מלבצע עבירות דומות.
חוק זכויות נפגעי עבירה נשא עמו בשורה חדשה באשר למקומו של קרבן העבירה בהליך הפלילי. כבר מעצם צירוף המילים "זכויות" ו"נפגעי עבירה" - צירוף שהיה שמור עד למועד חקיקת החוק לחשודים ולנאשמים בלבד, ניבטת תפיסה חדשה ביסודה, ולפיה נפגעי העבירה שצורכיהם או רגשותיהם לא זכו להתעניינות מצד מערכת אכיפת החוק - כל עוד לא היה לצרכים ולרגשות אלו קשר לחקירת העבירה או להעמדת הפוגע לדין - יזכו, הודות לחוק, לקבל מהרשויות השונות בזכות את שניתן להם קודם לכן בחסד, או לא ניתן להם בכלל .
עד לקבלת החוק נתפס נפגע העבירה כאמצעי הוכחה, עד.
אולם מיהו באמת אותו נפגע? הנפגע הוא האדם שנפגע גופו, נפגעה נפשו ואולי אף נפגעו חייו. הוא האדם שהוכה, נאנס או הושפל, והוא האדם, אשר הוביל, למעשה, לפתיחת ההליך המתנהל בין המדינה והנאשם. קשה להבין, לפיכך, כיצד יתכן שעד לאחרונה נתפס הנפגע כעד ככל העדים, ראיה ככל יתר הראיות, כלי שנעשה בו שימוש בעת הצורך ומשהתייתר הצורך הוא מושם בצד ונאמר לו 'ההליך הנובע מהפגיעה בך אינו מעניינך'? ואמנם, עם קבלתו של החוק (ולמעשה, מאז מועדי תחולתו ההדרגתית) זרקורי ההליך הפלילי שהופנו אל הנאשם לבדו, מופנים גם אל נפגע העבירה. על זרקורים אלו להיות פעילים לא רק בעת החקירה ומסירת העדות אלא לאורך ההליך הפלילי כולו ובנסיבות מסוימות אף לאחר סיומו.
ברמה ההצהרתית, מיועד החוק למסד לראשונה את מחויבותה של המדינה להגן לא רק על זכויות החשוד, הנאשם והנידון אלא גם על זכויות הקורבן.
הדו"ח השלישי של נציבות הביקורת על הפרקליטות - שפורסם בדצמבר 2015, ושבמרכזו זכויות נפגעי עבירה - מצביע על כך שפרקליטים אינם ממלאים את חובותיהם כלפי הנפגעים. מתוך 1,851 נפגעים שנסקרו בדו"ח, 88% לא עודכנו בשלבי ההליך הפלילי. עוד קובע הדו"ח כי 71% מהנפגעים בעבירות מין ואלימות לא יודעו באפשרות שייחתם הסדר טיעון עם הנאשמים ובפרטיו. 92% מקורבנות הפשעים החמורים אף לא עודכנו שנחתם הסדר.
