תקציר: בני ישראל אינם ערב רב. הם עם השב לאדמתו. הם בניו של עם הנושאים באופן מסודר ומאורגן את כלל רכושו, החומרי והרוחני, במהלך נדודיהם במדבר ועלייתם חזרה לארצם. פרופ' דוד א' פרנקל על פרשת תְּרוּמָה

[לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן]

עודכן ב- 15 בפברואר 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

פרשה זו מתמקדת בהוראות מפורטות להקמת המשכן ועשיית כליו. את ההוראות מוסר אלוהים למשה ומצווה עליו להעבירן לבני ישראל. בפרשה זו טרם נאמר לנו מתי יעביר משה הוראות אלה לבני ישראל לביצוען, אך מקריאת סדר הדברים ודרך הצגתם, עלו במוחי הרהורים.

משמעות המשכן

בני ישראל מתנהלים במדבר בדרכם לארצם. הם זכו להתגלות אלהים בצורה דרמטית בהר סיני, שם גם קיבלו באמצעות משה מערכת חוקים מסודרת, כאשר את מערכת השפיטה למד משה מיתרו. הם חשים את קרבתם לאלהים, אלא שמצפה להם דרך ארוכה עד כניסתם לארצם.

הם עומדים להתרחק מהר סיני ומתחילים לחשוש שמא נדודיהם, המרחיקים אותם מהר סיני, ירחיקו גם את אלהים מהם או אותם מאלהים. 

בשלב זה מגיעות ההוראות להקמת המשכן, שהוא יהיה המקדש בו ישכון אלוהים, שילווה אותם בכל נדודיהם עד אשר יגיעו לארצם, שאז המשכן יהפוך למקדש קבע. באופן זה יפוגו חששותיהם, כי ירגישו את קרבתו של אלוהים ואת קרבתם לאלוהים באופן מתמיד ורצוף.

משה ממתין להזדמנות בה יורה להקים את המשכן, אולי בטרם יתחיל שלב הנדודים הבא, אך עליו להרגיע את העם כבר עתה.

עקרון התרומה וסוגיה

בטרם יפרט אלהים את התוכנית ההנדסית של המשכן ופרטיו וכן את פרטי הכלים שבו ואת אופן בנייתם, מודיע הוא שאף כי בני ישראל הם אלה הצריכים לשאת בהוצאות להקמת המקדש – אין לאכוף עליהם את כיסוי ההוצאות כמס, וכן אין לקצוב את חלקו של כל אחד בכיסוי ההוצאות. ההוראה שניתנה למשה היא, שיש להשאיר את גובה התשלום וצורתו לשיקולו האישי של כל אחד, מאחר שהמדובר בתרומה ולא בהיטל.

בכך מושגת מטרה כפולה:

- האחת: לא מוטל מס או היטל שעל כל אחד חובה להעלות;

- והשניה: המקדש נבנה מתרומות. משמעותה של תרומה, שכל אחד רשאי לקבוע לעצמו לא רק מה יהיה גובהה אלא אם בכלל יסכים לתתה. אלהים מורה למשה: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי" (כה, ב). בכך תמנענה טרוניות ותלונות, הן לעניין המטרה לשמה ניתנה התרומה ושיעורה, והן לעניין הרמתה.

לאחר קביעת עקרון יסוד זה, מובא פירוט מה יכולה להיות תרומה. התרומות יכולות להיות במתכות ("זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת"), בבדים ובאריגים ("וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים") – סוגים של צמר צבוע, אריגים עדינים ושער עזים, בסוגי קירות ("וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים"), בשמנים, הן למאור והן למשחה ולקטורת ("שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים") וכן "אַבְנֵי- שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" - למילוי משבצות (בהתאם לפירוט שיהיה בפרק כח , בפרשת תצווה). מכל אלה יש להקים מקדש לפי ההוראה שנתן אלהים למשה:

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח). אלהים ישכון בְּתוֹכָם, לא בתוכו. אלהים שוכן בכל מקום ללא גבולות. הצורך במקדש, אותו מקדיש העם לאלהים הוא, כדי שבני העם ירגישו את קיומו ונוכחותו, ולא כדי שאלהים ישכון בתוכו.

תבניתו של המשכן

אף כי המקדש ייבנה בפועל בידי בני העם,  אלהים הוא הקובע את תוכניתו ואת תוכנו. תוכניתו היא התוכנית המאושרת. אלהים מראה את תבניתו למשה וקובע: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (כה, ט). זו אינה הצעה. זוהי תוכנית שאין לשנותה.

בטרם יפרט אלהים את בניית המשכן, מקדים הוא לקבוע את תוכנו. חשיבותו של התוכן עולה על חשיבותו של המשכן הגשמי. הקדושה היא בתוכן. המסגרת החיצונית נועדה רק כדי לשמור על המשכן...

מכאן, עובר אלהים בתיאור הפרטים.

הארון

הפריט החשוב ביותר הוא הארון, בו יישמרו כתבי העדות שאלהים יתן למשה "וְנָתַתָּ אֶל־הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיך" (כה, טז). כבר למדנו בפרשת משפטים שאלהים יתן בידי משה, כשיהיה על הר סיני, "אֶת־לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (כד, יב).

הפרשה מתארת את מבנה הארון לפרטי פרטים, כולל מידות מדויקות, ציפויו, ידיות וטבעות נשיאתו, וכן מתארת את הכפורת – הכיסוי שיכסה את הארון.

השולחן 

לאחר תיאור מפורט של הארון וכיסויו, ממשיכה הפרשה בתיאור השולחן והקמתו. אין זה שולחן אוכל אלא שולחן עליו יונחו כלים ריקים ו"לחם פנים" "וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן, זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְנָתַתָּ עַל־הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (כה, כט-ל).

לחם הפנים ייקרא גם "לֶחֶם הַתָּמִיד" (במדבר ד, ז) ויהיה על השולחן מונח תמיד לפני אלהים (כה, ל), כלומר השולחן יהיה תמיד ערוך.

המנורה 

הפריט השלישי הוא המנורה. המנורה היא מנורת בת שבעה קנים, כלומר מנורה שיש להדליק בה נרות בשבעה קנים. המנורה כולה יצוקה מזהב טהור כגוש אחד ואינה מורכבת מחוליות או חלקים.

"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה. וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה. כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ" (כה, לא–לז).

גם "מַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר, כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה" (כה, לח-לט). סמל המנורה שליווה את עם ישראל במהלך כל הדורות והונצח כסמלה של מדינת ישראל נקבע כבר אז, וכדי שלא יהיו ויכוחים כיצד תיראה המנורה על צורותיה ואביזריה, תבניתה כבר הונצחה כפי שאלהים מודיע למשה: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (כה, מ).

המשכן

בתום תיאור התוכן – הארון, השולחן והמנורה, הגיע שלב הפירוט של המסגרת – בניית המקדש – המשכן. המשכן הוא המחיצה החיצונית שאין לה משמעות ללא התוכן. מכיוון שהמשכן לא ייבנה במקום קבע כל עוד בני ישראל לא יגיעו לארצם, אלא ינדוד יחד איתם – הוא מכונה גם אוהל - "אֶל-מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל". (כו, ט), שמשמעותו משכן נודד. כך אנו קוראים גם בספר במדבר (כד, ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". יתכן שהמשכן הוא המקור למונח שכינה – שהיא ההתגלות האלוהית המלווה את עם ישראל בכל מקום.

כתמיד, ההוראות כאן, והפעם בדבר בניית המשכן, מאד מפורטות – החומרים,  הצבעים, היריעות והקרשים מהם יוקם המשכן וכן המידות. הכניסה למשכן היא מצד מזרח. הקרשים, שהם קירות המשכן, יהיו זהים במידותיהם לכיוון דרום – "וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה" (כו, יח) ולכיוון צפון – "וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ" (כו, כ).

בצד מערב יהיה קיר קצר יותר – "וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים" (כו, כב) ובצד המזרח לא יוקם קיר – הכניסה למשכן תהיה ממזרחו. פתח הכניסה יהיה מכוסה ביריעות מסך שתהיינה ארוכות מאורך הקירות: "ועָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם, וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת" (כו, לו-לז).

הפרוכת והכפורת   

בתוך המשכן יש לעשות מחיצה מבד – הנקראת פרוכת – "וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת [...] וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (כו, לא-לג), "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (כו, לד).

הפרוכת היא המחיצה בין החלק הגדול של המשכן, המיועד לעם כולו, ולעומתה – הכפורת היא הכיסוי על ארון העדות שבקודש הקודשים. לפני הפרוכת יהיו השולחן שיוצב ליד הקיר הצפוני והמנורה שתוצב ליד הקיר הדרומי, כך שהנכנס למשכן ימצא את השולחן לימינו ואת המנורה לשמאלו.

הפרוכת, כאמור, תבדיל בין הקודש לבין האזור שייקרא "קודש הקודשים", בו יוצב הארון – שכינויו הוא 'ארון העדות' – והוא יכוסה בכפורת.

המזבח

לאחר פירוט מלא ומדויק של המשכן, נותר להשלים את בניית המזבח להקרבת הקורבנות. המזבח יימצא מחוץ למשכן – בחצר המשכן, מה שיחייב גם לתחום את חצר המשכן. פרק כז מפרט את ממדי המזבח, את צורתו הריבועית, והוא ייבנה מקרשים ויצופה בנחושת שתהיה גם החומר ממנו ייעשו כלי המזבח. לסיום הפרשה מובהר שהמבנה מתוכנן כך שניתן יהיה לניידו.  האדמה תהיה רצפתו, כמו באוהל. חיזוקו לקרקע, בכל מקום אליו יגיעו ויחנו, יהיה ביתדות והיריעות תשמשנה קירות וגדרות לחצר. אורך החצר הוא מאה אמה ורחבה חמישים אמה.

שוב ניכרת החכמה העצומה ותובנת המנהיגות – תיאור מדוקדק  של כל פרט מפרטי המשכן והמזבח.  מבנה עם כל כך הרבה פרטים, עלול להביא למחלוקות ומריבות, מה  שעלול לגרום לא רק למריבות אלא לעיכוב הבנייה. כל אלה נמנעו, מאחר שהתוכנית כולה – על כל פרטיה  נקבעה מראש כהוראת אלהים ואין לשנותה.

במהלך הנדודים במדבר, יעתיקו בני ישראל את המשכן על גדרותיו ומכלול המבנים והציוד שבו, ממקום למקום. כל זאת נוסף על רכושם האישי. בני ישראל – גם בנדודיהם במדבר – אינם ערב רב. הם בניו של עם, הנושאים אתם את כלל מבניו ורכושו, החומרי והרוחני, בצורה מסודרת ומאורגנת במהלך נדודיהם ומסעם לעלייתם חזרה לארצם. הם מדינה השבה לאדמתה.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת תרומה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תרומה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/2/19.