[לתמונת המקור לחץ כאן. הצלם: © AFP 2016/ JİM HOLLANDER]

המאמר הזה מוקדש באהבה רבה לחברי, שלומי מלכא, שסיים בימים אלה את התואר שלו, ושהנושא קרוב לליבו...

ה'רומן' המתרקם לכאורה בין רוסיה לישראל, על רקע התיאום הביטחוני ההדוק ביניהן, יוצר תהיות בלב רבים: האם אנו עדים לתפנית באסטרטגיה הישראלית המסורתית, שראתה בהישענות על ארצות הברית את תכלית הכל? האם יש פה ניסיון לאותת למשטר האמריקני שנאמנות מחייבת הדדיות רבה יותר מצידו?

ובכן, בעולם דינאמי המשתנה במהירות, רוב הדברים מתרחשים במקרה. כך לטעמי קרה גם כאן!

אז נתחיל מהסוף: כל מי שמכיר את היקפי השותפות הישראלית-אמריקנית ותחומיה, מבין כי לפחות מבחינת ישראל, אין תחליף לקשר עם ארצות הברית. מצב זה לא השתנה!

מה שהשתנה היא המציאות שמולה ניצבים האמריקנים:

• עד לפני חודשים ספורים, הייתה ישראל סוג של נטל עבור הממשל: האינטרסים האמריקניים הצבאיים באזור הלכו ונעלמו עם פינוי עיראק; ועימם האינטרסים הכלכליים, בשל העצמאות האנרגטית שלה זכתה ארצות הברית עקב גילוי הטכנולוגיות החדשות לניצול מאגרי פצלי השמן העצומים שברשותה. היא לא תלויה עוד בנפט הערבי!
• יתרה מכך. עתה, עושים הסעודים ככל שביכותם לוודא שהאמריקנים ימשיכו לקנות נפט. זאת, בדרך של שמירה על רמת מחירים נמוכה מסף הכדאיות האמריקנית, להתחיל להפיק את מאגריהם בבית.
• כתחליף למעורבותם הישירה באזור, עברו האמריקנים להסתמך על השיטה שעבדה עבורם מצוין, עד שהסתבכו בעיראק: הפרד ומשול בין מעצמות אזוריות, שהסכסוך ביניהן גורם להם להתחרות על ידידותה של מעצמת העל. אבל התכנית הזו יכולה להצליח, רק אם אין מעצמה עולמית אחרת שמעוניינת להיכנס לוואקום שהותירו האמריקנים...
• אבל הייתה עולמית מעצמה כזאת... הרוסים ראו הזדמנות וקפצו עליה, ומרגע שהם נכנסו לזירה, התהפך באחת מעמדה של ישראל מול האמריקנים: שוב ניצב נשק אמריקני מול נשק רוסי. שוב מעין "מלחמה קרה". שוב צורך לחפש בסיס בטוח במזרח התיכון, שהפך מאוד לא מסביר פנים לאמריקנים; ש"הרוויחו ביושר" את הבוז וחוסר האמון שחשים כלפיהם ידידותיהן הערביות; ושהמשענת היחידה שנותרה להם, תורכיה, מושכת אותם באף להרפתקאות מסוכנות מול פוטין, בעל כורחם.

כך הפכה ה"פילגש", שקודם התייחסו אליה כמובנת מאליה, לחשובה פתאום. כך נאלץ אובמה - למרות תיעובו מנתניהו, ולמרות שפרשנים התחרו ביניהם בתיאור ה"זובור" שיחטוף ממנו אחרי הבחירות בישראל - להזמין שוב לוושינגטון את האיש, שביזה אותו ושהתריס נגדו בקונגרס, לקבל אותו במאור פנים יחסי; ולדבר איתו על הגדלת הסיוע הביטחוני לישראל.

לרוסיה אין עניין אסטרטגי בישראל. היא ממוקדת ב:

• נמלי הים שתפסה בסוריה, המבטיחים עבורה מעבר פתוח במיצרי הבוספורוס (שהשארתם פתוחים עבורה היא שאלה של חיים ומוות);
• בעסקי המיליארדים שלה עם איראן;
• בערעור האחיזה האמריקנית במצרים;
• ובהחלשת כל הגורמים המסכנים את האינטרסים הללו (דאעש למשל).

מפגש האינטרסים עם ישראל הוא זמני ותו לא. הוא ממוקד בצורך ששתי המדינות תתייחסנה בהבנה, האחת לאינטרסים של רעותה; וגם, כמובן, ברצון הטבעי להרגיז את האמריקנים.

לכך ניתן להוסיף את הסימפטיה למדינה שקלטה מליון רוסים בעשורים האחרונים. אלה אוהדים את רוסיה מאוד, רואים בה מולדת שנייה, מטפסים בהדרגה בסולם המעמדות הישראלי, ורבים מהם כבר התמקמו במקום של כבוד באליטה הישראלית.

ישראל מרוויחה ברגע זה מכל העולמות

• האמריקנים רואים איך ה"פילגש" שלהם - המעצבנת והמובנת כל כך מאליה - הולכת "לשחק קלפים עם השכן החדש", ומוטרדים. זאת גם כיוון שתמיד מרגיז, שמישהו אחר עושה שימוש בצעצוע שלך; אבל בעיקר כי ה"פילגש" יודעת יותר מידי בשביל להניח לה להעמיק את הידידות עם אותו "שכן חדש"; גם האינטימיות בין אנשי מודיעין ואוויר בצה"ל עם הרוסים, קשה לעיכול בטווח הקצר, ומדאיגה בטווח הארוך, כי לאינטימיות כזו יש את הדינמיקה שלה. אולם ברגע זה, האמריקנים מבינים שקירבה הנוכחית האינטימיות היא הכרח על מנת למנוע תבערה אזורית. הסכסוך הטורקי-רוסי הוא דוגמה מצוינת לכך.

• ב"הפוך על הפוך", נתניהו זכה להערצה / ליראה הערבית (שדומה להערצה / ליראה שהם רוחשים לפוטין) בגין התנהלותו מול אובמה. ההתרסה הישראלית נגד אמריקה נתפסה כמעשה רב עוצמה; והעובדה שישראל אינה מהססת לעשות שימוש בצבאה להשגת מטרותיה האסטרטגיות (דימוי שגוי, אבל אנחנו חיים הרי בעולם של דימויים...) הופך את ידידותה לנכס עבור הציר הסוני ה"מתון", שמחפש בנרות בעלות ברית מול הציר השיעי המתחזק והולך. זאת, למרות ה"רעשים" שמנסים הפלסטינים להכניס למערכת. על רקע זה יש לראות גם את הסכמת אבו דאבי להקמת הנציגות הישראלית לאו"ם, ובהבטחתה שלא לדרוש את סגירתה בעתיד במקרים של מתיחות עם הפלסטינים.

• גם בזירה הצפונית זכתה, כפי הנראה ישראל להפוגה ארוכה. לרוסים היושבים מצפון, אין כל עניין במלחמה אזורית בין בעלי בריתם (חיזבאללה) למדינה ידידה אחרת, שרק תפגע במאמציהם לייצב את האזור ולבסס את הישגיהם. ככל שישיבתם בחומס ובלטקיה תהפוך עניין של קבע (וכך יהיה), קטנים הסיכויים למלחמה בצפון.

• והפלסטינים? גם אם ימשיכו במסע הדקירות ככל שיוכלו, הם אינם רלוונטים ברגע זה במערך הקיים במזרח התיכון. אבל בכך אין חדש. בגיאופוליטיקה שלנו, מעולם לא סיכנה מדינה שכנה את קיומה של ישראל. תמיד היו אלה המעצמות האזוריות והעולמיות...

והעתיד? בעולם דינאמי משתנה במהירות, גם דברים טובים, לצערנו, הם זמניים...