תקציר: תחילת פרשת כִּי תִשָּׂא היא המשך ההוראות לקראת בניית המשכן, אך לאחר מכן התעוררה פרשיה חמורה של "עגל הזהב"; בעקבותיה, שבירת הלוחות ופיסול לוחות חדשים.

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

עודכן ב- 28 בפברואר 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

זהו מאמר שני מתוך שניים, העוסק בפניו הקורנות של משה. למאמר האחר:

• אבי הראל: פניו הקורנים של משה.

*  *  *

תחילת פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא היא המשך ההוראות לקראת בניית המשכן, אך לאחר מכן התעוררה פרשיה חמורה של "עגל הזהב"; בעקבותיה, שבירת הלוחות ופיסול לוחות חדשים.

המשך ההוראות על בניית המשכן

הפרשה פותחת בהמשך ההוראות לבניית המשכן, שניתנו בפרשת תרומה. אך בניגוד לתרומה להוצאות הקמת המקדש, שנקבעה בפרשת תרומה, מוטלת כאן חובת תשלום – כופר – בשיעור של מחצית השקל שכל בן עשרים ומעלה חייב לשלם [לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן]. זו תהיה דרך למניין בני ישראל, וגם בסיס כספי לבניית אהל מועד:

כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ: כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַיהוָה. כֹּל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה. הֶעָשִׁיר לֹא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת־כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם.(ל, יב-טז).

לאחר מכן באה הוראת אלוהים בדבר מינוי בעלי המלאכה – עליהם יטיל משה את עבודות התכנון והבניה של כלי המשכן, עבודות המתכת, עבודות האבן והעצים וכן עבודות התפירה, כפי שתוארו ופורטו בפרשות הקודמות.

אלוהים גם קובע את האומנים עליהם יטיל משה את האחריות לביצוע: האחד הוא בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר משבט יהודה, והשני הוא אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ משבט דן. פרטים אלה מוסר אלוהים למשה, במהלך ארבעים הימים והלילות בהם היה עמו על הר סיני – כמוזכר בסוף פרשת משפטים. כל זאת גם כדי למנוע מחלוקות מי יהיו האומנים שיהיו אחראים לכל העבודות.

לאחר מכן חוזר אלהים על חובת שמירת השבת. על סיומה של פגישה זו אנו קוראים "וַיִּתֵּן אֶל־מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (לא, יח).

משה על הר סיני

לפני עלותו אל ההר, כשיהושע לצידו, משה הודיע לזקני העם: "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם, וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם. מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (כד, יד).

יהושע נותר לבדו, במקום בו נפרד ממנו משה. "וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ, וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים" (כד, יג) – משה החל לעלות לבדו אל הר האלוהים. אמנם בסוף פרשת משפטים כתוב "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר, וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (כד, יח), אך ארבעים יום וארבעים לילה אלה החלו רק לאחר שבעה ימים בהם המתין משה על ההר עד עלותו לאלוהים.

עובדה זו לא נאמרה לזקני העם, אלא נכתבה לידיעת הקורא, כדי לכוונו לאירועים שיפורטו בהמשך פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא. אך בעוד אנו ממתינים לפגישת משה עם בני ישראל לאחר שירד מההר, קרה משהו נורא בתחתית ההר.

לאחר שחלפו למעלה מארבעים ימים – פרק זמן שיתכן שהיה מקובל לתקופת המתנה – מאז נפרדו משה מיהושע ומבני ישראל, ואף יתכן שיהושע הודיע לבני ישראל, לאחר שמשה נפרד ממנו, שתקופת ההיעדרות של משה תהיה ארבעים יום מיום שנפרדו, ולא ידע שמשה לא עלה לפגישתו עם אלוהים אלא רק שבעה ימים לאחר שנפרדו – התבלבל העם וטעה:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ" (לב, א). עד לאותה עת הם לא כפרו במנהיגותו. יתכן חששו שמא לא ישוב, ולכן ביקשו מאהרן – שהיה אחד משני האנשים ככתובת לשאלות ותלונות בעת העדרו של משה – שיעשה להם אלהים (בלשון רבים, ולא אלהים בלשון יחיד) – אשר ילכו לפניהם.

הייתה זו הפרה מפורשת של שני הדיברות הראשונות, עליהם הכריז אלוהים בהר סיני בעת מתן עשרת הדיברות.

עגל הזהב

אהרן לא היה מסוגל לעמוד בפני העם המתמרד, וספק אם נועץ בחור, ששמו לא נזכר בכל סיפור האירוע, אף על פי שמשה מינה אותו שישמש ככתובת לתלונות ולהשגות יחד עם אהרן. 

תגובתו של אהרן אינה חד משמעית. הוא אינו מודיע שיעשה אלוהים, אלא רק מבקש שיביאו אליו את נזמי הזהב שבאזני הנשים, הבנים והבנות. אף על פי שאהרן לא ביקש את הנזמים שהיו באזני הגברים הבוגרים – כל העם התפרק מנזמי הזהב והביאום אל אהרן.

יתכן שאהרן רצה להרוויח זמן, בתקוה שמשה יחזור בינתיים, לכן לא הבטיח שיעשה אלוהים, ויתכן אף שסבר שיהיה קושי לאסוף את נזמי הזהב. אך לאחר שהובאו לו כל נזמי הזהב "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב, ד).

משראה אהרן שהעם אכן האמין שאהרן יצר אלוהים, ניסה להפחית ממעמדו של העגל, בנה מזבח וקרא לכולם: "חַג לַיהוָה מָחָר" (לב, ה), כלומר לא לאלוהים אחר אלא לה', והוא – מי שמונה להיות הכהן הגדול – הוא זה שיקריב את הקורבן. אלא שההמונים לא הבינו זאת כך: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (לב, ו).

משה נגד רצון אלוהים להשמדת העם ויצירת עם חדש

בעת שמשה התכונן לרדת מההר, מבלי שידע על בניית העגל, כועס אלוהים על מהלכם זה של בני ישראל ומורה למשה:

"לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב, ז-ח) והוסיף בכעס רב: "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה, הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (לב, ט-י).

משה עומד כעת בפני מצבים בדומה לאלו שהיו בהם נח ואברהם. אלוהים רוצה להשמיד את עמו, או חלקו, וישאיר בחיים את משה, כדי שיהיה אבי האומה החדשה: 

- כשקיבל נח את הוראת אלוהים על השמדת כל האנושות מלבד נח ובני משפחתו הקרובים – נח לא התווכח.

- כשאלוהים מודיע לאברהם שישמיד את כל תושבי סדום – מתווכח אתו אברהם ובסופו של ויכוח, אלוהים מסכים לפשרה שיהיה רשאי להשמיד את כל אנשי סדום רק אם לא יימצאו בה עשרה אנשים צדיקים. אלה לא נמצאו, כך שכל תושבי סדום ועמורה (למעט לוט ושתי בנותיו) הושמדו.

לעומת נח ואברהם, משה אינו מוכן להתפשר. הוא מעלה שלושה נימוקים מפני מה על אלהים לסלוח (לב, יא-יג):

(א) "לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה". אלהים בכעסו אמר "הָעָם הַזֶּה", אך משה אומר: הרי זה "עַמֶּךָ", אותו עם שאתה בחרת והוצאת ממצרים ולא רק עמי.

(ב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". במלים אחרות: עשה למענך אם לא למען עם ישראל – אל תיתן למצרים להשמיץ אותך ולהוציא עליך שם רע. לכן "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם־עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" ושוב מדגיש שעם ישראל הוא עמו של אלהים ולא רק עמו של משה.

(ג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם". משה טוען כלפי אלהים שאינו רשאי להתכחש להתחייבותו לשלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב.

ואכן התוצאה היא "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (לב, יד).

משה מלמדנו כיצד לשכנע בוויכוח, וזאת בשלשה שלבים: 

א) פנייה אל הרגש,
ב) פנייה להגנת מעמדו וכבודו של המתווכח, ולבסוף –
ג) הבהרת החובה המשפטית.

שבירת הלוחות

לאחר משא ומתן חריף זה, יורד משה מן ההר - "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים, וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹוהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת" (לב, טו-טז).

אך כאשר ראה משה, לאחר רדתו מההר, את אשר ארע, "וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו) מִיָּדָיו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר, ויִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר־עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק, וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לב, יט-כ).

כאשר משה מוכיח את אהרן על התנהגותו, מתחיל אהרן את התנצלותו בכך שהעם בעל אופי רע; ומסביר כי לא נותרה בידו ברירה אלא לאסוף את נזמי הזהב כדי להרוויח זמן, וכי השליך את הזהב לאש ואז בדרך פלא יצאה תבנית של עגל.       

"מִי לַיהוָה אֵלָי"

תגובתו של משה לא איחרה לבוא. הוא עמד בשער המחנה "וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי" (לב, כו). בקריאה דומה ישתמש – כעבור דורות רבים – מתתיהו החשמונאי, אבי המכבים, בהכריזו מלחמה על היוונים והמתייוונים כאשר יקרא: "כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי" (ספר מקבים א, ב, כז – בתרגום כהנא).

כל בני שבט לוי, שבטם של משה ואהרן, נקבצו אליו ומשה הורה להם להרוג את מי שחטא בחטא העגל. באותו יום נהרגו "כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (לב, כח). את החוטאים הראשיים – המסיתים והאחראים הישירים – הרגו בני שבט לוי, אך אין בכך די להסיר את האחריות מכל העם, לרבות אלה שלא מחו נגדם גם אם לא השתתפו באופן פעיל ב"חגיגות העגל".

מכיוון שאלוהים לא הודיע שהוא סולח להם, מודיע משה למחרת היום, שיעלה פעם נוספת לאלוהים בניסיון לכפר על חטאי העם. משה, אכן, שב אל אלהים, מבקש שיסלח לבני ישראל ומוסיף שאם לא יסלח לעם, הוא – משה – אינו רוצה שגורלו יהיה שונה. אף על פי שלא חטא בחטא העגל הוא חלק מן העם ולכן "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָ" (לב, לא-לב).

אלוהים מודיע לו כי אינו מקבל את בקשתו מאחר שבכוונתו למחות מספרו רק את החוטאים, ולא את כל העם "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (לב, לג), ומשה הרי לא חטא לכן לא יימחה. עם זאת, אלהים מודיע שיפקוד על העם את חטאם, מבלי לפרט כיצד, ומורה למשה להמשיך להנחות את בני ישראל. "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ. הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (לב, לד).

אלוהים מדבר על הנחיה בלבד ואינו מבטיח למשה שיכניס את בני ישראל – הנמצאים אתו אותה עת במדבר – לארץ.

פיסול לוחות חדשים

אלהים מורה למשה לפסול שני לוחות אבנים כדוגמת שני הלוחות הראשונים ומורה לו להביאם אליו אל ראש הר סיני – "וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (לד, א-ב). משה עולה להר עם הלוחות החדשים למחרת בבוקר, וכאשר הגיע לראש ההר: "וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה. וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא: יְהוָה, יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה. פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים. וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ"(לד, ה-ח). פיסול לוחות חדשים

במעמד זה כרת אלהים ברית עם משה "וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל־עַמְּךָ. אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִם, וְרָאָה כָל־הָעָם אֲשֶׁר־אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְהוָה כִּי־נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" (לד, י).

אלהים חוזר על ההוראה שלא להתקרב ליושבי הארץ כאשר יכנסו אליה, כי בכך ימיטו עליהם אסון: "שְׁמָר־לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת־הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן־יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ, כִּי אֶת־מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת־אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן, כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא, פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ, וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת־בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" (לד, יא-טז) וחוזר ומזהיר מפני חזרה על מעשה העגל: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה־לָּךְ" (לד, יז).

אלהים ממשיך למנות את העקרונות לפיהם חובה על בני ישראל לנהוג כאשר יגיעו לארצם וביניהם איסור נשואי תערובת, חובת שמירת השבת, ומצוות עלייה לרגל שלש פעמים בשנה בשלושת הרגלים. לאחר מכן מורה אלהים למשה לכתוב את החוקים שביסוד הברית – "כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל" (לד, כז), זאת נוסף על עשרת הדברות, "וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (לד, כח).

אלו הן שתי מערכות חקיקה שונות: עשרת הדיברות – החוקה - הנורמה הבסיסית, נכתבו על לוחות הברית בהיותו על ההר, ומערכת נפרדת של החוקים, אותם כתב משה בנפרד, כמוסבר בפרשת משפטים: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה" (כד, ד) [לאוסף המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן].

קרן עור פניו של משה

משה יורד מן ההר עם הלוחות החדשים – בהם עשרת הדיברות – לאחר שבפגישתו זאת בדברו עם אלהים קרן אור פניו, אך "מֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:

וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (לד, כט-ל). משה חשב שבני ישראל יראים לגשת אליו מפאת יראה או כבוד, אך אז "וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל־ הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: וְאַחֲרֵי־כֵן נִגְּשׁוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי" (לד, לא-לב).

יש להניח כי התברר למשה מפני מה חששו להתקרב אליו, והבין שעליו לשים על פניו מסווה לבל ייראו מלגשת אליו, ואת המסווה יסיר רק כאשר יופיע בפני אלהים.

"וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל־פָּנָיו מַסְוֶה, וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת־הַמַּסְוֶה עַד־צֵאתוֹ, וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה וְרָאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה, וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת־הַמַּסְוֶה עַל־פָּנָיו עַד־בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" (לד, לג-לה).

חלק זה של הפרשה כתוב כעין מחזה ציורי-סוריאליסטי בחלקו. תיאורים של מעמדות אלה – מהורדת הלוחות המקוריים וניפוצם עד כתיבתם והורדתם של הלוחות החדשים, כמתואר בפרשה זו, מצטרפים לאירועים רבים ונוספים בתנ"ך, שזכרונם נחרת עמוק בתודעה הלאומית בזכות ציוריותם.

יש לשים לב לשפה העברית הנפלאה שבמקרא. דוגמה לכך היא פסוק זה: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (לד, ל): "וַיַּרְא אַהֲרֹן" – "וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו".

הפרשה מסתיימת בשירה נפלאה, כעין בלדה שבה כ"ד שורות (לד, כט-לה):

קָרַן עוֹר פָּנָיו

"וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה
מֵהַר סִינַי,
וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד־מֹשֶׁה
בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר,

וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע
כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּו.
וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה,
וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.

וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה,
וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן
וְכָל־הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה,
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם.

וְאַחֲרֵי־כֵן נִגְּשׁוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי,
וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם,
וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה.

וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ,
יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד־צֵאתוֹ,
וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.

וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־פְּנֵי מֹשֶׁה
כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה,
וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת־הַמַּסְוֶה עַל־פָּנָיו
עַד־בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּו."

פרשת כִּי תִשָּׂא כמקור של קנטור אנטישמי

לסיום הרהוריי על פרשת כִּי תִשָּׂא, אוסיף כי כתוצאה מתרגום לקוי (או מכוון) הפכה היא למקור של קנטור אנטישמי.

בתרגום התנ"ך ללטינית – הוולגטה – שעיקרו נעשה בסוף המאה הרביעית והפך לאחד המקורות העיקריים לתרגומי התנ"ך, המתרגם הירונימוס סבר שהביטוי "קָרַן עוֹר פָּנָיו" משמעותו שעל פניו צמחו קרנים... וכך תרגם.

תרגומים לשפות אחרות נעשו על בסיס תרגום זה. זו הסיבה שבציורים ובסיפורים אנטישמים מוסיפים קרניים לפניו של יהודי, ובכך הופכים אותו לכעין מפלצת. 

יש לציין כי בתרגום התנ"ך לאנגלית, בנוסח שאישר ג'יימס מלך אנגליה בשנת 1611 לשימוש וקריאה בכנסיה, תורגם הביטוי קרן אור פניו בתרגומו הנכון; אך מיכאלאנג'לו, הפסל האיטלקי המפורסם, פיסל את פסל משה בשנים 1513-1515 בהשראת התרגום הלטיני הלקוי של הירונימוס, ועל ראשו של משה מופיעות קרניים. פסל זה, המוצב ברומא בכנסיית סנט פייטרו אינוינקולי, שימש השראה לפסלים אחרים בתקופת הרנסנס, שהוצבו במקומות רבים באירופה.

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל;
• אוסף המאמרים על 'פרשת משפטים';
• אוסף המאמרים על 'פרשת תרומה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת 'כי תשא' וחטא העגל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תרומה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/2/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת משפטים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/2/19.