תקציר: פרשת ויקרא, המתחילה לעסוק בעייני הקרבת הקורבנות קובעת כי יש להביא כל קורבן יחד עם מלח. מכן שהוספת המלח היא מאבני הייסוד של הפולחן, ונהגה בכל הקורבנות, אפילו בקטורת שהייתה עשויה מצמחי בושם. השימוש במלח בקורבנות השונים הוא מובן מאליו, ואין המקרא טורח לאזכר זאת מחדש בכל סוג של קורבן שנמנה בספר ויקרא.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

ספר ויקרא בכללותו, ופרשת ויקרא בתחילתה, עוסקים בין השאר בהלכות קורבנות, שהן מחייבות בעיקר את הכוהנים העובדים במשכן. אחד הכללים בהקרבת הקורבנות הוא רכיב המלח שיש למלוח את הקורבן, כדלקמן:" וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"[1]. הוספת מלח שייכת ונוהגת כאמור בכל הקורבנות כולל בקטורת העשויה צמחי בושם:" וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ"[2].

השימוש במלח הוא מובן מאליו, ואיננו דורש אזכור מחדש בכל קורבן או מנחה. הטיעון בפרשתנו בקשר לחשיבותו של המלח נעוץ במילים – מלח ברית אלוהיך שהובא בפסוק קודם לכן. מקורו של ביטוי זה הוא כנראה השימוש שנעשה במלח בטקסי הברית [3], ומכאן היא קרויה ברית מלח:" כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ", " הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח" [4].

מלח בפולחן הדתי במשכן ובתרבויות החוץ מקראיות

השימוש במלח בטקסי הברית הללו באו ככול הנראה להדגיש את המשכיותה והתמדתה של הברית, כשם שמלח משמר את הבשר. בדברינו הבאים נדון במלח בפולחן הדתי במשכן ובתרבויות החוץ מקראיות.

אין אנו יודעים מתי התגלה לאדם השימוש במלח, אולם ככול הנראה שסגולותיו היו ידועות בתקופה הקדומה ביותר של האנושות [5]. האדם שמצא את המלח המועיל לו לצרכיו, שימור ציד ובישול מזון, העביר את המלח גם לצד הריטואל והפולחן הדתי, כחלק מהקרבת הקורבנות.

כבר בימים קדומים אלו, ידעו להבדיל באיכויות השונות של המלח. כך למשל המלח שהופק בסדום היה ידוע באיכותו הטובה, ולכן הוא שימש בפיטום הקטורת. מנגד, המלח שהיה מיוצר במצרים הקדומה היה ידוע באיכותו הירודה.

המלח נסחר בין העמים הקדמונים בצורת לבנת מלח, צורת צבירה שגם נמצאה במקדשים השונים, בהם נמצאו מחסני מלח, כמו גם בבית המקדש בירושלים: "עַד כְּסַף כַּכְּרִין מְאָה וְעַד חִנְטִין כּוֹרִין מְאָה, וְעַד חֲמַר בַּתִּין מְאָה וְעַד בַּתִּין מְשַׁח מְאָה וּמְלַח דִּי לָא כְתָב" [6] (תרגום מארמית - עַד כֶּסֶף כִּכָּרִים מֵאָה, וְעַד חִטִּים כּוֹרִים מֵאָה, וְעַד יַיִן בַּתִּים מֵאָה, וְעַד בַּתִּים שֶׁמֶן מֵאָה, וּמֶלַח לְלֹא כְתָב. המדובר בזמן עליית עזרא [7] לירושלים, והחומרים שהשליט הפרסי  אַרְתַּחְשַׁסְתְּא [8] צייד בהם את עזרא לבניין המקדש בהם אנו מוצאים את המלח, שניתן ללא הגבלה כל שהיא.

האדם אמנם ראה במלח ברכה רבה, אך המקרא רואה בו גם כסימן של קללה, שהרי סדום ועמורה נחרבו והפכו להיות ערי מלח:" גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ"[9].

המלח בפרשתנו הינו חלק אינטגראלי של הריטואל הדתי, וכפי שנאמר אין קורבן שיוגש למזבח ללא מלח. המלח מכשיר את הקורבן לאכילה, וכאשר נקרב והתקבל על ידי ה', ריצה האדם את אלוהיו. ריצוי זה הוא היסוד לברית בין האל לאדם. תפיסה זו הייתה רווחת בכל המזרח הקדום, וכפי המסופר שימוש במלח עם המנונים ותפילות היה בכוחם לטהר את המקדשים של פנתאון האלים של אז.

השימוש במלח בפולחנים הדתיים השונים, היה בכוחו להציל את האדם מהכישוף שהשתלט עליו בהשפעת כוחות רעים ומזיקים. במקומות אחדים במזרח הקדום שימש המלח בין שאר שימושיו הדתיים גם לשכך מריבה שפרצה במשפחה, ואף להשבעתו של איש צבא בפני האלים.

בפרשתנו מודגש העניין שהברית שנכרתה, שהיא ברית עולם בין ישראל לה', מכונה 'ברית מלח'

כך גם מכנה אביה מלך יהודה את הברית שנכרתה לבית דוד שימלוך על ישראל: "וַיָּקָם אֲבִיָּה מֵעַל לְהַר צְמָרַיִם אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל. הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח"[10]. טעם אפשרי לדבר הוא שמפאת כוחו של המלח ועמידותו בפגעי הזמן הוא נבחר לשמש כסמל הברית.

המקרא מספר על מעשהו של אבימלך שזרע את שכם במלח כאשר החריב אותה:" וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג, וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח"[11]. יתכן כי הזריעה במלח באה לסמל כאן את חורבנה הגמור של העיר כדוגמת סדום ועמורה, או שיש כאן אלמנט של כפרה על העוון של הריגתם של בני שכם, בכדי למנוע נקמת דם עתידית.

למלח גם נודעו סגולות רפואיות רבות במזרח הקדום, בין השאר: לצורך עיכול, להרחיק תולעים וטפילים שונים, לחבוש פצעים, לשכך כאבי שרירים וכתרופה לעקיצת עקרבים. יתכן שזה מקור המנהג לטבול את גופו של תינוק בן יומו במלח, כדי לחזק את גופו ואף לשומרו מפני רוחות רעות:" וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי, וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ"[12].

כוחו המרפא של המלח מתגלה גם בסיפור אודות אלישע שריפה במלח את המים בעיר יריחו:" וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה, וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו. וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח, וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהוָה רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר"[13].

המלח שימש גם לשימור מזון, וכבר בעת העתיקה נעשה בו שימוש נרחב בהמלחתם של דגים ושמירתם זמן רב. במקביל המלח גם שימש כאמצעי להוצאת הדם מהבשר, וכך הבשר מוכשר וכשר לאכילה:" אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה"[14].

אחרית דבר

פרשת ויקרא, המתחילה לעסוק בעייני הקרבת הקורבנות קובעת כי יש להביא כל קורבן יחד עם מלח. מכן שהוספת המלח היא מאבני הייסוד של הפולחן, ונהגה בכל הקורבנות, אפילו בקטורת שהייתה עשויה מצמחי בושם. השימוש במלח בקורבנות השונים הוא מובן מאליו, ואין המקרא טורח לאזכר זאת מחדש בכל סוג של קורבן שנמנה בספר ויקרא. המלח גם נחשב לייסוד בפולחן של עמי המזרח הקדום, וכוחו היה יפה לפי אמונתם להציל מפני כישוף, לרפא חולים ופצעים, לטהר את האדם ולרצות את האלים.

אצלנו הברית של ה' עם עמו מתוארת כברית מלח. מלח זה בא להדגיש את התמדתה של הברית, בשל עמידותו בפגעי הזמן ויכולתו לשמר בשר ומזונות שונים.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויקרא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקרא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/3/19.

[1] ויקרא, פרק ב', פסוק י"ג.

[2] שמות, פרק ל', פסוק ל"ה.

[3] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 23.

[4] במדבר, פרק י"ח, פסוק י"ט, דברי הימים ב', פרק י"ג, פסוק ה' בהתאמה.

[5] אנציקלופדיה מקראית, כרך ד', מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, עמודים: 1053 – 1056.

[6] עזרא, פרק ז', פסוק כ"ב.

[7] עֶזְרָא הַסּוֹפֵר, חי במאה ה-5 לפני הספירה, היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון ובתחילת תקופת בית שני.

[8] ארתחשסתא הראשון היה מלך הממלכה האחמנית בשנים  465 – לפני הספירה. החוקרים מזהים את ארתחשסתא הראשון עם מלך פרסי בשם זה הנזכר הן בספר עזרא והן בספר נחמיה, שם מסופר כי התיר את בניית בית המקדש השני ואף תרם לכך כספים ומוצרים שונים כדוגמת מלח.

[9] דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"ב.

[10] דברי הימים ב', פרק י"ג, פסוקים: ד' – ה'.

[11] שופטים, פרק ט', פסוק מ"ה.

[12] יחזקאל, פרק ט"ז, פסוק ד'.

[13] מלכים ב', פרק ב', פסוקים: י"ט – כ"ב.

[14] בבלי, חולין, דף קי"ג, עמור א'.